מכתב גלוי לאמא ואבא

הבעיה הכי גדולה שלנו, היא שאנחנו שוכחים. שוכחים שהם רק רוצים שיהיה לנו טוב. שוכחים שגם הם בני אדם. ושגם להם יש פחדים. שוכחים. FAMILY

שוכחים שזה בסדר לא להבין מה זה POKE ולמה מישהו מקבל על תמונה 50 לייקים ו-4 שיתופים. שוכחים. שוכחים שלפני הרבה שנים, לפני שהפכנו חכמים ויפים ויודעים את כל התורות (וכותבים גם תורה חדשה לטד) הם לימדו אותנו את כל שידענו על העולם. אז, כשראינו את המציאות ממגובה חצי בן אדם, הם הושיטו יד בטוחה והסבירו בסבלנות למה חשוב לשתות מים, ולמה יורד גשם והם פתרו לנו בעיות קשות כמו למה חייבים ללכת לבית ספר ולמה צריך לעשות שיעורי בית בחשבון?
והם הלכו איתנו את כל הטיולים השנתיים והקשיבו למורה המעצבנת שהסבירה בשיא הרצינות שבגרות בספורט זה חשוב, הם גם הנהנו בראש פעמיים ואחר כך הלכו איתי לאכול גלידה!

הם לא שוכחים. יש להם בגוף איזה מנגנון שמתחיל לפעול ברגע שילדים נולדים שמונע מהם לשכוח. הם לא שוכחים ימי הולדת, ולא שוכחים לעזור ולא שוכחים להתקשר (לפעמים גם 5 פעמים ביום).
הם גם לא שוכחים להביא בכל יום שישי (הישר מירושלים במקרה שלי) אספקה שוטפת למקרר, כאילו החלה מלחמה והגדוד שמחכה בדירת 'קופסאת הגפרורים' שלי רעב מאד. הם לא שוכחים, להיות שם תמיד ולא שוכחים להזכיר שהם אוהבים.

ויש איזה שלב כזה בחיים, שבא פתאום, כשלא מצפים, כשמבינים שבסוף, ובלי הכללות כמובן, שיש איזה משהו קטן, אולי קטנטן, זעיר כמעט שאנחנו עושים אותו דבר. זה השלב שההערה ההיא של החברה ההיא שמכירה אותי עוד מהיסודי על זה שבתכלס אני די דומה לאבא שלי הופכת מ"אבא עושה לי בושות" למחמאה. רק בפרטים הקטנים, הקטנטנים, מקום משכנו של האלוהים.

ואנחנו, בין הפרעות הקשב לעבודה, ובין ים המטלות תחת הטייטל "החיים במאה ה-21", שוכחים. כי אין להם פייסבוק ולווטסאפ הם מגיבים לאט, וטלפון זה לחלשים. ואולי גם קצת התרגלנו. וזה כבר נראה לנו מובן מאליו. ורק כשפתאום אחד מהם משתעל, או כשבעיתון יש איזו כותרת מפחידה על אמא של ההוא של ההיא שחלתה, אנחנו נזכרים לרגע. ואומרים תודה.

ואם היו מספיק תודות על כל השיכחות, היה פה קצת יותר נעים. כי בין שבתות וחגים, וסירים, ודודות ודודים, מבינים שגם הם בסוף, (כמו כולנו) קצת ילדים. והם רוצים שנקשיב להם, ושנתקשר מדי פעם ונעדכן אותם שהכל בסדר. כי היד הבטוחה, זו שאוחזת עכשיו בנייד במקביל להגה היא שלנו. והיא שמרגיעה אותם ומזכירה שאנחנו בסך הכל בכיוון הנכון ושהם יכולים להירגע ולחייך.

וזה קצת שמח וקצת מרגש, ולא סותר בכלל את העובדה שלא חשוב הגיל, צריך רק ריח ואיזה טעם שמחזיר כל אדם בין רגע אל הבית והמשפחה. ויש יאמרו שזה דביק, וזה בסדר. כי בסוף, אחרי כל המשתפים והמצייצים, והעוקבים והמגיבים, אחרי כל אלה (והרבה לפניהם) יש לכל אדם כמה נפשות קרובות, אלה שילכו עד סוף העולם וגם קצת שמאלה. אלה, שזה כל כך ברור שהם שם, שלפעמים, אנחנו פשוט שוכחים.

יום משפחה שמח לאנשים היקרים בעולם.

My Family and I. (Image Source: Martin Bennett)

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “מכתב גלוי לאמא ואבא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s