אחרי הסאגה של חיפוש דירה בתל אביב שהוריד כמה שנים מחיי הבוגרים, הגיע שלב האריזות. כאילו לא די בהתמודדות עם בעלי דירה משונים ועם מחילות תת קרקעיות שעשו הסבה והפכו לבתים בדרך לייקור מחירי המחיה בתל אביב. אז חתמנו, וגם הפקדנו ערבויות והכל רק כתחילתה של הדרך במעבר מה'לבד' ל'ביחד' בתוכנית 'זוגיות וצרות אחרות 2014'.

הדירה הקטנה שלי בפלורנטין, מרוהטת, יש בה את כל מה שאני צריכה, כשנכנסתי אליה לפני שנתיים וחצי, היה ידידי הטוב והיחיד תיק קטן ובו מברשת שיניים, פיג'מה של רווקות והספר 'מאה שנים של בדידות'. בין 35 המטרים המרובעים נבנה לי עולם חדש ומלא במעבר של הילדה הירושלמית מטבור העולם אל עיר החטאים. עם החטאים הגיעו גם חפצים אשר השכיחו את הפיג'מה ומברשת השיניים והציבו שיאים חדשים בתחרות "צבור כפי יכולתך" שאנו משחקים איש איש תחת גפנו וכרטיס האשראי שלו. מוצרים על גבי חפצים נאגרו בשנתיים האחרונות, נדבקים כל אחד לזיכרון, מחשבה ורגש במסגרת החיים שלי בתל אביב.

עשרים ושלושה ארגזים עומדים כעת בדירת שלושים וחמישה המטרים, ארגז כמעט לכל מטר, ארגז לכל חוויה. מזל שהגיבור שלי ארגן ארגזים חדשים הישר מהניילון וצי של מסקינטייפ ונייר פצפצים כדי לצאת למשימה הקשה באמת ולהתמודד עם לקיחת אלפי יחידות בודדות שמרכיבות את המושג "בית" ולהכניס אותם לקופסאות מרובעות וקלות לאכסון. חפצים. כל כך הרבה חפצים. לפני כמה שנים החלטתי שאני מפסיקה לאגור חפצים ומתחילה לאגור חוויות. מאז הבזבוזים שלי מוציאים אותי לסופי שבוע, טיולים והצגות ומשאירים לאנשים אחרים ליהנות מהסייל במנגו ובשופרא (בשופרא אין סייל!) אבל הצהרות לחוד וחפצים לחוד, שהרי, בסופו של יום הם אלה שיוצרים את המקום שלי, החדר שלי וההרגשה החשובה כל כך שגורמת לנו להרגיש בבית.

אנחנו קשורים כל כך לחולצה מהטירונות, למרות שידעה כבר ימים טובים מאלה, קשורים כל כך לנעלי הבית הדהויות, קשורים לאגרטל מהדודה זיכרונה לברכה ולתמונה מהחבר שעזב בטריקת דלת ושבר את הלב ואת המסגרת. אנחנו קשורים כל כך, כי חפצים עוזרים לנו להיזכר, וזיכרון נותן חיים לנפש, הוא מעלה חיוך פתאום על השפתיים, סתם כך, בלי שום סיבה או מוריד דמעה ביום שמבקש להיות אפרורי וקודר. חפצים מזכירים לנו ריחות וטעמים, צלילים ואנשים שאולי התרחקו ואולי נעלמו ואולי הם כאן ממש כאן וכמה טוב שכך.

נכנסתי לבד לדירה הזו. סחבתי לבד, בכיתי לבד, הייתי לבד. יצאנו שניים. אז, אמא שלי הגיעה מירושלים ואבא שלי קבע מזוזה. בעל הבית איחל לי שאצא עם חבר מהדירה, הוא כבר התחלף פעמיים, אבל הצליח לו. אז הסחיבות היו כבדות והסידור לקח זמן רב, אתמול הסחיבות לא היו כבדות כל כך (גם כי הוא גיבור, וגם כי הביא חברים לעזור). אז חשבתי מחשבות לבד, החלטתי לבד. אתמול השארתי שם עכשיו סט כלים יפיפה שהוא ממש לא אוהב, ואני ויתרתי בשניים.

"שביר" כתבתי כמעט על כל ארגז, גם כשלא באמת שביר, שידעו שיש בו משהו שהערך שלו שביר לליבי עד מאד. קופסאות גנריות עומדות בדירה, זו שהיתה שלי עד לפני שעה, ריקה עכשיו מתוכן. מסמרים ערומים מתמונות, ספה מיותמת מכריות, דירה, כבר לא בית. בתוך עשרים ושלושה ארגזים מקופלים החוויות והרגשות שלי, מספרים שם האחד לשני סיפורים, צוחקים ובוכים, חולמים ויוצרים, חיים. חיים שלמים. וגם קצת נרגשים. עוד שבועיים בדיוק הם יפגשו עם ארגזים של אדם אחר, שעד לפני חצי שנה היה זר מוחלט וכיום הוא חלק ממסע חיי. הם יפגשו ויכירו ויחלקו דירה שתייצר עוד זיכרונות ועוד חלומות ועוד מחשבות ותוליד כנראה גם עוד חפצים.