״משחק כדורגל״ ביקשתי. לא בטלוויזיה, תנו לי את הדבר האמיתי. רק בשביל הצעיפים ושקית הגרעינים. רק בשביל הצעקות והקללות, רק בשביל להיות שייכת. אפילו לרגע. רק בשביל להגיד שראיתי משחק כדורגל. כמו ילדה קטנה עם מנטרה מרגיזה על צעצוע, הזכרתי לכל מי שהסכים לשמוע שאני רוצה.

כשחבר של הגיבור שמע הוא אמר ״מה הבעיה, יש ביום ראשון מכבי תל אביב – הפועל רעננה״. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שמישהו התייחס ברצינות לבקשה ואפילו נתן לה מענה פרקטי. בקשות כאלה (מהסוג שילדים מבקשים) מפסיקות להיענות באיזה שהוא שלב בחיינו, אבל השילוב בין תשובה מידית והקרבה של יום ראשון לימינו אנו, נראה קרוב מתמיד והפך את הדרישה הילדותית שלי למשימה של ממש. במוצ"ש כבר היו כרטיסים ובראשון בערב מצאתי את עצמי עם צעיף כחול צהוב בדרך למשחק הכדורגל הראשון בחיי.

היעדר ניידות משטרה וצפצופים בדרך לאצטדיון העלו בי את התחושה כי החבר'ה כבר הבינו שאני לא אבחין בין הפועל רעננה למנצ'סטר, אך לא אתן לכמה אוהדים שחסרו ביציע הנגדי להפיל את רוחי בדרך להגשמת חלום.

בדרך למשחק כבר מתכננים את הלאפה של אחרי. אצל גברים הדברים פשוטים בהרבה מאצלנו הנשים. הכרטיס חמישים, גרעינים ושתיה עוד עשרים, אין שום חנות נעליים בדרך בה ניתן להשאיר מעשר וצדקה. השיחה ברכב ערה, כל פסקה מסתיימת בלאפה של אחרי המשחק.

הכניסה אל האצטדיון משולה לכניסה לבית סוהר. מדרגות בטון, ברזלים וגברים במכנסי טרנינג, רצים אל ההיכל. כשהדשא הירוק נגלה מגרם המדרגות יש תחושה עוצרת נשימה. גם לחובבת ספא שכמוני משהו בכוח הזה הזיז משהו בבטן. התאורה והתופים של האוהדים, מלווים בצעקות ומהדהדים בכל חלל האצטדיון לא משאירים מקום לטעות. אתה יכול להיות איתנו או נגדנו. אין כאן אמצע.

באמצע (אחרי 45 דק' בהם למדתי מאיפה יצא לאוויר העולם השופט, קפצתי כאילו עליתי על טרמפולינה והבנתי פנדל מהו) הלכנו לקיוסק. ״אני רוצה את כל החוויה, כולל הגרעינים״ ביקשתי מהגיבור, וכפיית המשאלות מיומנת קיבלתי לידי 500 גר׳ מלח בליווי גרעיני חמנייה של קליית יוסי.

צועקים. תמיד. כשיש גול, כשאין גול, כשיש התקפה, כשאין התקפה, כשהשופט שורק,
כשהוא לא שורק, כשיש הארכה וכשאין הארכה. מקללים כשיש צורך. כשיש גול, כשאין גול, כשיש התקפה, כשהשופט שרק וגם סתם, כשיש צורך.

מי שלא קפץ אדום, וגם מי שקפצה ועיטרה את ציפורניה בלק בצבעי הקבוצה הנגדית. (התדרוך המקדים לא כלל הסרת כל אלמנט שקשור בצבע האדום)

לפנינו ישבו שני אוהדים מבוגרים. א. קללות של הנבחרת, והאוהד הנעלב. א. קללות השלים לי פערים בז'רגון החם והלוהט במסגרת אוניברסיטת החיים לענייני יציע והאוהד הנעלב לקח ללב כל תזוזה על המגרש. באיזה שהוא שלב רציתי לחבק אותו. המקלל והנעלב הם שני הקצוות של היציע שישבו בלי להתכוון ממש לפנינו. הם כל כך שונים שהם דומים. לשניהם אלה 90 דקות של פורקן, התפאורה רק במקרה מגרש כדורגל. איש איש מגיע מהבית עם שקית גרעינים ושק חייו, יצריו, תשוקותיו והמלחמות הפרטיות שלו. השופט סתם קורבן חג.

האדם מחפש שייכות. הוא קצת מפחד בלעדיה. שהרי כל אותם מקללי השופטים יכלו לשבת בבית וללגום בירה בנעימים אבל בחרו להגיע, לשלם, לקפוץ ולצרוח. משהו בכל הבלאגן הזה עושה לנו סדר. כי עם כל הבלאגן, אל מול השטיח הירוק שגולח למשעי יש עוד הרבה אנשים כמוני. שמחים או עצובים זה לא חשוב. יש בני אדם.

באותו יום, בעולם אחר לגמרי, הכניסה לירושלים חסומה. רוקדים שם מיליון חרדים נגד חוק הגיוס. נגד דרך חדשה ובעד דרכם. גם להם יש שירים משלהם, לבוש אופייני וקבוצת רבנים שהם אוהדים בכל רמ"ח אבריהם. ויש להם האחד את השני. אולי רק לרגע, אולי רק פעם בכמה חודשים. אבל זה מספיק כדי לזכור שאנחנו לא לבד בעולם.

קצת כמו בשקית הגרעינים, כל אחד הוא קטן ושולי, אבל יחד הם 700 קלוריות!

כמה נגמר? 2:0 לנו. אני כאמור הפסדתי בהימור.