תמונה של זר פרחים ענק קיבלה את פני כשפתחתי את הפייסבוק, לא שלי. של אחת מהחברות (מעגל 2-3), חברה של חברה שאחרי פעם אחת שנפגשנו וצורפה לפייס נעלמה מחיי. הזר לא נעלם. מתחתיו כיתוב שלא השאיר מקום לבלבול בו הודעה של מעגל 2 לחבר שלה. על זה שהוא החיים שלה, המלך שלה, ועל אהבתו חסרת הפשרות אליה כל השנה אבל בעיקר ביום האישה. בדרך כלל אני מפרגנת להפגנת אהבה מכל סוג שהיא. גם כשהיא קיטשית, משתפכת, מלאה בלבבות. זו אהבה ואני אוהבת אהבות.

רציתי ללחוץ על האגודל המונף, להוסיף עוד קצת אושר למעגל 2, אבל עצרתי. לא בגלל הזר, לא בגלל החבר, עצרתי בגלל יום האישה.
צהריים, בדרך למתחם התחנה, לאירוע שכולו סדנאות 'עשי זאת בעצמך'. גברים לא היו שם, מסור ומקדחה כן. בשדרות ירושלים חנות פרחים אנונימית הוציאה שלט מאיר עיניים "היום יום האישה" (מעניין אם חבר של מעגל 2 ראה את השלט וקנה לה כאן את הפרחים).

בהיכל התרבות יש מופע נשי ועל כל מניקור- פדיקור שלושים אחוזי הנחה (כאילו שאנחנו צריכות פדיקור רק פעם בשנה). חנויות הפרחים מעלות מחירים כדי לקזז את ההנחה על הלק, והמועדונים מכניסים (רק היום) נשים בחינם. אפילו גלגל"צ יצרו פלייליסט רשמי ליום (הוא לא כולל רק נשים, אבל הוא פלייליסט שנשים אוהבות). ואולי כאן מתחילה הבעיה שלי עם היום הזה (עוד לפני שקראתי טורי דעה וסקר של גיאוקרטוגרפיה על פערי השכר), הבעיה מתחילה כשמישהו חושב שקבוצה שלמה של בני אדם מתנהגת אותו דבר, חושבת אותן מחשבות או מרוויחה אותה משכורת. הבעיה ממשיכה כשזר פרחים ביום האישה הופך חזות היום ומשאיר מאחור את האחוזים הבעייתיים של פערי השכר.

את יום האישה הבינלאומי התחילו לחגוג לפני 105 שנים בדיוק. אז כנשים היו משרתות, בלי זכות בחירה, נשות בעליהן היתה חדשנות אמיתית ביום שכזה, היה בו גם צורך. מאז עברו כמה שנים וניתנה לנשים זכות הבחירה, היא ניתנה רשמית אבל יש נשים וגברים שמעדיפים להתעלם ממנה. אישה יכולה בימינו להיות אשת קריירה ויכולה באותה מידה לשבת בבית ולגדל את ילדיה. היא יכולה לבחור גם וגם, קשה אבל זכותה לבחור כך. היא יכולה גם לבחור להישאר רק אישה ולחיות את חייה בלי כל איש (או עם חבר לקיץ וחבר לחורף) – אם רק תהיה מוכנה לסבול את המבטים של הדודה והדוד.

אישה יכולה לבחור. ובחירה היא הזכות הכי גדולה שיש לאדם. כשבוחרים באמת אין תלונות. יש חופש. חופש ליצור, חופש לעבוד, חופש לנוח. חופש לרוץ. יום האישה צריך לעבור אדפטציה לימים של היום ולהזכיר לנו שיש לנו את החופש לבחור. לבחור איך לחיות את החיים שלנו, לבחור כמה אהבה להכניס אליהם ובאיזה יום (ובבקשה שזה יהיה קצת יותר מיום האישה).

בצהריים, אחרי שספגתי מהלומות ביקורת על דעותי בנושא נשים ופרחים (וזה לא שאני לא אוהבת פרחים, צבעונים וורדים במשלוח עם כרטיס ברכה ורוד מזמינים את הדמעה לקצה העין). שאלו אותי "ומה עם גברים שמשתמשים בכוח שלהם נגד נשים?, גם לנשים האלה יש בחירה?" זה סיפור אחר לגמרי, שבשבילו לא צריך את יום האישה אלא את משטרת ישראל. גברים כאלה צריכים לשבת בכלא. פשוט עד כאב.
הבעיה שלי עם יום האישה היא קיבעון של הנורמה, והציפייה של כותבי הטורים, והפמיניסטיות להזכיר שוב ושוב כמה קשה מצבה של האישה. הם התחילו מרצון טוב, לדבר על שינוי, לזמן שינוי. אבל שינויים לחוד ומכירות לחוד. הצורך הצרכני כמו בכל יום חג השתלט על התוכן והחליף את הדיון במהות לעיסוק בעוד חבילת שוקולדים, פרחים, וחזיות אדומות.

בעולם האמיתי חגיגות יום האישה שלי התחילו בהליכה בים, המשיכו בקנית שלט לדלת הבית והסתיימו בארוחת ערב אצל אשת החייל של חיי. אמא שלי. היא זו שמזכירה לי בכל יום בשנה לעשות רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת, שיהיה לך טוב!