היום הם כבר נראים קצת יותר ילדים. הפרצוף שלהם קפא לפני שנים, אבל מבחינתי הם הולכים ומצעירים. הם מצעירים ואנחנו מצטערים. צער. הוא לא יום,אלא דרך חיים. הם עם אותו חיוך ואותם המדים, אבל ככל שאני גדלה, הם הולכים ונעשים ילדים.

משפחה אתה יודע, לא בוחרים, במשפחת השכול לא בוחרים גם חברים. יש דודות שכולות וחברות שכולות וכמו בכל משפחה יש גם כמה כאלה שרוצים להרגיש קרובים. זו משפחה רחבה שקולטת לצערנו מדי שנה עוד גיבורים וגיבורות, לוחמים ותומכי לחימה, בני אדם. לכל איש יש שם ולכל איש מכר, שהוא הכיר או שהוא קצת רחוק שגורלו נקשר עם הר הרצל או בית עלמין צבאי אחר, ואם אין לו איזה דוד, בטוח שיש לו חבר. ואם גם אין לו חבר יש לו מכר, או שהוא מכיר מישהו שהיה לו אח גדול או חבר נעדר. לא קרבה ראשונה, רק שלישית או חמישית, אבל עם בני אדם, אי אפשר שלא לקחת אישית.

זו משפחה מיוחדת, המשפחה המורחבת, כי יש לה יום בשנה, שבו מותר לה לבכות. היא לא קרבה ראשונה, היא שניה או שלישית לפחות. במשפחת השכול יש שקט ובכי חרישי, ויש את מה שהיה עד אז ויש את אותו יום שישי. ויש תמונה שקפאה ופלוגה של חיילים ומטח של כבוד, ויש שבעה ושלושים ויש טעם עצב מהול בטעם של עוד. וביום אחד בשנה, מגיעה המשפחה המורחבת, ויש שירים שעושים עצוב, ודן קנר מוציא מקאמה על לוחם שלא ישוב. וכשהחזן הראשי מפלח את הר הרצל, והאל עוד מלא רחמים, אני לא יכולה שלא להיזכר בטל פרידמן, מתלוצץ באחד המערכונים. ואז את חושבת על מה טאבו ומה מביא לייקים באלפים. ושוב תמונה של אחד הילדים. אלה שקפא פרצופם לפני כמה שנים, שהיו אמורים כבר להתחתן ולעבוד. ושוב יש טעם של צער מהול בטעם של עוד.

ואת רק משפחה מורחבת, אבל זה מספיק כואב, כי כשמדובר באנשים, המבט בעיניים משאיר את החור שבלב. ועכשיו יש כמה שעות המתנה, בין צפירה ועצב לנפנוף מקצועי וספרי קצף. ובא לך לצעוק – איך אפשר? רגע לגעת בשכול ורגע לחשוב על מה לאכול. ויש שקט, כמו בכל זמן המתנה, ורק החיטה צומחת שוב מהרדיו, שוב, היא צומחת כל שנה.

ואז יורד הערב ומתאפשר חיוך קטן, והחיים סוחפים אותך, מוכן או לא מוכן. למסיבה ההיא ולמנגל בים, ויש שם חיים, ולא קברים ויש כאן בני אדם. והחיטה צומחת והמטס באוויר והשחור נצבע בכחול ולבן והחג מציף את האוויר.

והתמונות כל השנה מביטות מהקיר או ה-WALL, ולפעמים סתם משפט של מישהו נוגע בלי להתכוון שוב בשכול. אלה שלוחות קטנות של יום הזיכרון, שמעלות בספונטניות את החנק הזה בגרון. וזה אותו המחנק שמלווה בדמעה קטנה, שבזכותו אפשר לחגוג עצמאות גם השנה. והעשן של המנגל מאפיל כבר על עשן האבוקות, ואירוקה כבר גזרה קופון על טקס המשואות. והחיטה צומחת שוב ויש מבצע על קבב, והזמנים מתערבבים – אז והיום ועכשיו.

וזה בסדר, וזו רקמה אנושית אחת למתים והחיים שנאלמת אל מול השכול ובוחרת מחדש בחיים. ויש רק מדינה אחת בעולם בה חיים ומוות כך נכרכים, יש רק מדינה אחת בה ילדה בת חמש מניחה על קבר פרחים. יש רק מדינה אחת בעולם שמכריחה את אזרחיה לעבור כך מעצב לשמחה, יש רק מקום אחד בעולם שגוזר על עצמו את איסור השיכחה. יש רק מקום אחד בעולם שקוראים לו בית, וארבע שעות המתנה של חלום על עלה ועל זית. מקום אחד בעולם בו בין יזכור לזיקוקים מפריד טקס בן שישים דקות ושישים ושישה דגלנים.

נזכור ונשמח. ונבחר בחיים. נזכור ונחייה את זיכרון הנופלים. נזכור ונחגוג עצמאות החיים.