הותר לפרסום – מילים בשדה קרב

השעה הכי קשה בשבוע האחרון היא השעה שבע. זו שעתם של המותרים לפרסום. בין רגע, חרושת שמועות והשערות מסתיימת ומותירה צעירים לנצח, פנים ושמות. עוד לא מתירים לפרסום את ההורים והאחים והחברים. אלה מותרים אחרי כמה שעות בהודעות טקסט מצמררות שמזמינות את עם ישראל לנחם אבלים. אנחנו, מועצת מחזיקי הסמארטפון, הפכנו להיות אנשי בשורה מרה, קבוצות הווטסאפ מסמנות בוי כפול שבשורת איוב הגיע ליעדה. פעם, תפקיד איש הבשורה היה תפקיד כבד ונורא, והיום?אותיות

חום יולי אוגוסט היה ועודנו כבד מאד. גם לאלה שיושבים בחדרים ממוזגים ומתירים לפרסום פרסומים. בעידן בו צה"ל מעלה פוסטים לפייסבוק בתדירות דומה למטוס חיל האוויר שמפיל פצצה על אתר שיגור וחצי מדינה שוהה בגבול הדרום ומצוידת באיפון 5S צמד המילים "הותר לפרסום" הוא קצת כמו להכניס נגמ"ש מסוג זלדה לשכונת סג'עיה.

מלחמת מילים מתנהלת כבר שבועיים במיטב אמצעי המדיה, באולפנים, בקריה ועל גג העריה, בין יירוט לנפילה בשטח פתוח נורים צרורות של מילים (מי מכוון פחות ומי פוגע יותר במטרה). כיתת יורים משמאל ומימין, ממשיכים להתכתש. כל מי שמתיר לעצמו פרסום מוזמן לחזור בו מיד, שהרי כל אדם יכול להתיר לעצמו לפרסם כל תגובה על מילה. ומה בין מילים לאלימות, ומה מעמדו של מקש delete בימים של מלחמה?

רק אדם אחד איבד ממעמדו במבצע: הצנזור הצבאי. צנזורה היא מילה ארכאית, שייכת לעידן אחר, לזמן אחר ולמקום אחר. אז בעידן בו לא היינו כולנו כתבים היה מקום לצנזור. זה היה עוד טרם העידן בו דיווח הפך חלק משגרת יומנו. כשכולם יודעים איפה אנחנו ולאן פנינו מועדות לפי צ'ק אין 'מתנגדי המאגר הביומטרי' הם בבחינת עיוורים. המאגר כבר כאן. אנחנו כותבים אותו, המדווחים, אנשי המילה, מטביעים חותם, ולפעמים מרסקים אם שכולה.

בעידן בו כל אחד הפך כותב, מילים הופכות כלי נשק מסוכן. הן יכולות להיות שיר לשלום ובאותה מידה שיר של אחרי מלחמה. שילובים וצירופים מקבלים משמעות. משמעות כבדה מאד עבור האם שקיבלה את שם בנה בהודעת ווטסאפ כאילו נשלחה אליה רשימת ציוד לקראת פיקניק משפחתי.

זה אותו כלי שאנשי הרוח והתרבות, אלה שכל חייהם כותבים ומדווחים בוחרים דווקא עכשיו לא להשתמש בו ולשתוק. ואלה הבוחרים לדבר מקבלים מטחי מילים ושיגורי משפטים מתובלים בשלל ברכות ממתנגדיהם. אין ממ"ד להודעות גינוי, אין מרחב מוגן מפניהם. המרחב המוגן שמור כיום לכותבי תגובות אנונימים שנהנים מחסינות טכנולוגית.
זו שעתם האכזרית של פלאי הטכנולוגיה אשר פרצו את כל המחסומים, ביטלו גבולות וקירבו בני אדם, אבל השאירו קוד פרוץ ומחילה דמיונית להסתתר בה מאחורי האנונימיות הטכנולוגית. אווטרים מודרניים שעוטים מעיל רוח דיגיטלי ויוצאים לקרב. מי מתחיל שמועה? כותביה? מעביריה? ולמה לאדם לשתוק כשאפשר לדבר?

פייסבוק בעידן מלחמה מקצין כמו בעיתות שלום את המציאות. חנין זועבי היא הכפילה של תמונת סלבריטאית בביקיני – זו מקבלת ברכות וחברתה קללות. אז מה מותר כשכל רסן הותר? לזכור שבני אדם נותנים משמעות למילים. ואולי גם לזכור שעם הזכות להיות כותב יש גם אחריות. אחריות כבדה מנשוא, שאנונימיות אינה מנת חלקה. אחריות גדולה שהיא ההיפך הגמור מתרבות הדיווח והשיתוף של ימינו. אחריות לכתיבת כללי צנזורה אישיים, ערכיים. אחריות לשקט. אחריות למילה שהופכת בלחיצת 'שלח' למציאות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s