בבאגז' מסודרים באופן מופתי עריסה מתקפלת, אמבטיה ומרכב, תיק עם בגדי החלפה, משטח פעילות נייד ושלושה צעצועים, מוצצים פזורים על רצפת הרכב לצד מגוון בדי טטרה צבעוניים. את המושב האחורי תופס אפיריון, ובתוכו נמה (או צורחת, תלוי במהירות הנסיעה) המנהלת החדשה של חיינו. קטנה כל כך שזה ממיס את הלב, יפה וחייכנית, ובלי שום סימן מזהה שכל האהבה הזו עד לפני פחות ממאה ימים בכלל לא הייתה פה.

בחדר מחומם כסאונה שרועים על מזרונים שישה תינוקות, מעליהם שש אימהות מחממות בידיהן שמן לוונדר. בקולות רכים עם חיוך מאוזן ללב ולאוזן הן שרות בטבעיות "על הבצק אני דופק, אני דופק על הבצק", ובתנועות קלילות מתופפות על העוללים. עד לפני חודשיים אחת הייתה פלנרית במשרד פרסום, השנייה עורכת דין והשלישית עצמאית. אם מישהו היה מספר להן לפני שנתיים שכך הן ישירו הן היו צוחקות. היום הן בחופשת לידה.

אם היה מי שיכין אותי מראש למה הולך לקרות הוא היה צריך להזהיר מ'רעידת אדמה של הלוחות הטקטוניים של הלב', אבל כמו כל ההכנות, שום דבר לא יכול להכין לדבר האמיתי. והדבר האמיתי שלי, מביטה בי, בעיניים סקרניות, עוצרת ברגע את העולם. ממלמלת מלמולים בשפת התינוקות, נרדמת ונושמת נשימות שלוות על הצווואר שלי. היא לא ממש מתרשמת מכאב הגב התחתון או מהעייפות, בטח שלא ממצב רצפת האגן שלי כרגע. לא מתרשמת ממסדר יועצות ההנקה שהגיעו לפתחה, לא מתרשמת מיועצת מנשאים או יועצת שינה. לא מתרשמת מחוג ההתפתחות לתינוקות שהביא אותי לקצה השני של תל אביב. אבל אני מתרשמת. מתרשמת ונרשמת. נרשמת ומשלמת.

החודש הראשון מלא בפליאה וכעס. איפה היו כל היועצות האלה ברגע שלפני? למה הן לא סיפרו שהחירות נעלמת ברגע? למה לא דיברו על בלון מפונצ'ר שקורא לעצמו הבטן שלי? למה לא הכינו אותי לתלאות ההנקה והשאיבה, ולמה, אף אחת לא סיפרה איך עושים בפעם הראשונה מקלחת לגור אדם קטן במשקל 3.3 קילו? למה לא אמרתן אף מילה על הכאבים בשכמות ועל העייפות בימים הראשונים? למה הסתרתן את זה שכולם רוצים לבוא לבקר בדיוק שבא לך לישון? ואיפה היו חברותי העצמאיות שיכינו אותי לקפוץ על כדור פיזיו עם ילדה בת שבוע ביד אחת וביד השנייה לענות על עוד מייל? ולמה, למה בין כל העצומות והמאבקים שמתנהלים בפייסבוק עוד לא נפתחה מחאה לבטל סופית ורשמית את השם ההזוי "חופשת לידה". ולצד הכעסים וההורמונים שמשתוללים הפעילות הבולטת בחודש הראשון היא "מסע ההחזרות" שמשאיר אותי עם מניות בשילב, ואגרות חוב בדלתא. בדים על בדים, בצבעים וסגנונות שונים, עטופים בצלופן נערמים בבית. בין כל הרעשים ישנה במתיקות מופלאה הקטנה, מתמתחת ומתערסלת, ממיסה ומרככת את הנשמה.

החודש השני ממלא את הבית בכל שירי הילדים ששכחת מקיומם, והופכים לפלייליסט. את שוב מגלה שאמא אולי יקרה לי אבל אבא הוא סופר מן (זה עם הסולם שגבוה עד השמיים, שהולך לעבודה וחוזר עם מתנות), שלבובה ימימה עדיין יש רגליים עקומות ויפתח כבר 30 שנה מלוכלך. מגלה מחדש שהכבש השישה עשר מחמם את הלב ושאריק איינשטיין גאון. מתאהבת במוזיקה קלאסית, ומזמרת בתור לסופר את שיר הפתיחה של עוץ לי גוץ לי. על רקע הפסקול הזה הקטנה מריצה אותך בין התחנות השונות בבית – שיעור ראשון באוניברסיטה, מתיחות בוקר ומסאג' על הכרית, 10 דקות על הטרמפולינה ומנוחה קצרה + חיוכים במובייל בעריסה, על הידיים עם פנים החוצה, תרגילי בטן והרמת ראש על הספה, על היידיים עם הפנים לשינה ZZZZZZZZZZ.

בחודש השלישי את מרגישה פזמניקית בטיפת חלב, וכשהחברות מספרות לך שהן בהריון כבר יש לך הרבה מאוד עצות שימושיות מאמא בת 100. ימים. עצה לכל יום. בלי לשים לב, הפכת להיות בדיוק כמו כל אלה שנתנו לך עצות בהריון, אפילו כמו המרגיזה ההיא שהזכירה פעמיים ש"העצה הכי טובה היא לא להקשיב לעצות". בחודש הזה הרהרתי פעמיים אם להחליף פלאפון, לאחד כזה עם נפח אחסון 938579293 ג'יגה שיוכל להכיל סדרות של תמונות בניסיון לתפוס עוד חיוך.

במאה ימים של חסד הספקנו לשכוח את השמיכה ביום הכי קר בשנה, להגיע לבדיקה רפואית בלי חיתול להחלפה וכן, גם לשכוח את העגלה בבית בדרכנו לטיול ביום שישי שימשי. מזל שאין שבת על הפקרת עגלה.

עם שירה שלנו נולדו סבא וסבתא שהוכיחו שאפשר לעשות כל יום את הדרך מירושלים לתל אביב וליהנות מזה. הם לא סופרים מאה ימי חסד אלא פשוט עוטפים אותנו באהבה כל הזמן, וכמה מדהים זה לגלות מחדש את ההורים שלך כשחשבת שאת כבר יודעת עליהם הכל.

עם שירה הגיעה התובנה שהכל זמני, ואין צורך להתרשם או להתרגל לכלום. אין העובדה שהיא נרדמה אתמול בשמונה מעידה משהו על הרגלי השינה שלה או שלנו, וכמה מופלא שאפשר ללמוד שוב שאין לי שליטה על כלום כשהמורה הפעם בת שלושה חודשים.

לקטנה הזו יש את הכוח הגדול מכולם. המבט הזה בעיניים, והחיוך על השפתיים והמלמול החלש והמתוק, שמשכיח את כל העולם כולו, מגמד ומעמיד בפרופורציות עומסים שחיכו שנים שמישהו ישתיק אותם והיא בלי לדבר ובלי שום נסיון חיים, הופכת את החיים. מפיחה בהם משמעות. מחיה את המציאות. משאירה אותי שרועה על משטח פעילות מעוטר כוכבים בעוד רגע של חסד, על הבטן שלי יש דובי וארנב. ואני לוחשת להם באוזן שאני אמא, אולי הם יאמינו כי אני עדיין לא…