פסוקו של לילה- הרהורים על הרפואה הציבורית

 

בגיל 34 ביליתי לילה ראשון בבית חולים בחיי. הקטנה, הקיאה, ההוא במוקד של מכבי הלחיץ ואנחנו מצאנו את עצמנו באישון ליל נוסעים 1000 מטרים מהבית החמים למיון ילדים עש ספרא בתל השומר. הצמד ׳שלא נזדקק׳ קפץ כבר בכניסה, מהרגע שאתה עוזב מיטה חמה עם ילדה חמימה ויוצא אל הקור שאינו בית. במזל נפלנו על יום רגוע או שהגענו אחרי הגל, אבל גם כאן נכונו לנו עוד המתנות מרובות שהרגיש שחווית המבקר בהן לא השתנתה כלל מיום פתיחה המיון. Hospital

ספסלים בלתי נוחים, תאורה פלוריסנטית ומדי פעם צפצוף צורם שמזמין בצעקה את החולה הבא למיון. מה עם מספר? פתק? מערכת תורים? סמס כשיגיע תורך? ותורנו הגיע, לפגישה עם שלל מתמחות בשלבים שונים בדרך אל התואר הנחשק ד״ר. פחות מאופרות מהסדרה, קצת פחות החלטיות, אבל מסתירות היטב 26 שעות משמרת ורק על זה אני מצדיעה להן. שירה לא התרשמה, ובבכי קורע לב בישרה אישית לכל אחת מהן ״ללכת הביתה״, ואני שחיבקתי אותה הרגשתי שגם הן רוצות לצעוק את אותו הדבר. אחרי הכל כבר 02:00…

אחרי הרבה התייעצויות וחוסר בקבלת היעוץ הרפואי שלי, הוחלט על עירוי עד הבוקר. למראה כיסא הפלסטיק והמחשבה על הישיבה בו עד הבוקר בחודש תשיעי כמעט ונזקקתי גם אני לעירוי, אבל כאן נגלה יופיה של המערכת הציבורית – באנשיה (או בנשותיה), ליתר דיוק אישה אחת שזיהתה את המצב ונתנה לנו חדר פנוי אחד ובו שלוש מיטות, ממש כמו בסיפור על זהבה ושלושת הדובים, סידרה מצעים, דאגה לשמיכות והשאירה אותנו משפחה אחת לישון יחד. אבא דוב נחר, אמא דובה נמנמה עם עין צופיה על הדובה הקטנה שהעבירה לילה שלם כאילו היא כבר מזמן בבית.

בבוקר הגיע דוקטור. עם עניבה וחלוק לבן. שאחרי 8 שעות ואין סוף אנשים שלא הסכימו לקחת אחריות ולשחרר את הנסיכה פסק: אתם יכולים ללכת הביתה.

׳שלא נזדקק׳ הם מילים שקיבלו משמעות חדשה הלילה, ואיתן ׳העיקר הבריאות׳, כי מה קורה למי שמעביר יותר מלילה אחד והאחות המיוחדת לא מופיעה כדי לסדר לו את סוויטת הדובים? ולמה כשאדמונד ספרא תרם הוא לא התעקש על ספסלים רכים בלובי, ותאורה רכה, שתרגיע את עיניהן הרטובות של האמהות והילדים. אז העיקר הבריאות, והעיקר האנשים. בני האדם שהופכים את המערכת לאפשרית, גם כשהיא לא אפשרית עבורם עם 26 שעות משמרת…

את הצמיד של בית החולים שירה לא מסכימה להוריד- ״יש לי צמיד״ היא משוויצה, ועבורי זו תזכורת לכמה חשובה הבריאות, ואיזה מזל שכל החוויה ארכה 8 שעות שמיוצגות על ידי צמיד צהוב שאפשר להשוויץ בו בגן!

שנהיה בריאים !

 

 

מודעות פרסומת

ולא… לפחד מהפחד!

מי שמכיר אותי יודע, שאני לא אוהבת לנהוג. מי שמכיר אותי קצת יותר יודע שיש לי (או לפחות היו לי) חרדות נהיגה. פעם מכביש מספר 1, פעם מהגשם, פעם מנהיגה בחושך. חיינו בשלום אני והפחדים כמעט עשור, מאז איזה לילה בו מתחתי את עצמי קצת יותר מדי ונמנמיתי על ההגה בדרך לירושלים. לא קרה כלום, כלומר פיזית לא קרה כלום, אבל נפשית קרה כנראה הרבה מאד. נבהלתי כל כך שהפסקתי לנהוג לכמעט שנתיים, וגם כשחזרתי תמיד נסיעה לבד בכביש בין עירוני לא היתה כוס התה המועדפת עלי.

כשממש חייבים הייתי מגייסת את אבא שלי להיות איתי על הקו כל הנסיעה, התברכתי באנשים ונשים מדהימות שמקיפות את היום יום שלי שהצטרפו אלי לפגישות בכל נקודה בה אנחנו עובדים ברחבי הארץ בשמחה ובאהבה, רק כדי להיות ״שומרות הדרך״. אני והחרדות הסתדרנו, הם שמרו עלי (הן היו התירוץ לזה שאני לא יכולה לעבוד רחוק מדי או למתוח את גבול היכולת חזק מדי), דיברתי עליהן, לא התביישתי בהן במיוחד- שהרי עדיף לצחוק מאשר לבכות מהן.

ועכשיו בלי צחוק, מי שלא חווה התקף חרדה מימיו לא יבין זאת, ומי שחווה מפחד רק מהמחשבה על הפחד שמא יבוא התקף ויתקיף.

אבל עוד לפני שיתקיף, אני בניתי לו מעקפים- נסעתי להנאתי בכל כביש עוקף כביש מהיר אפשרי. גיליתי כבישים צדדיים בהם נהגתי רק אני ונלחמתי מלחמה עיקשת בקיצורי מסלול בWaze. מיטב מטפלי nlp נהנו מחברתי על בסיס שבועי מנסה להסביר להם בכל פעם מחדש (כולל סימוכין) למה אני באמת לא מסוגלת. נמנעתי, דאגתי התחמקתי (לכל אחד מאיתנו יש את השם שלו להתמודדות עם פחד)…

ואז הגיע שמעון. עוף מוזר בתחום חרדות הנהיגה, אחד כזה שפשוט מעלה אותך על ההגה, יחד איתו. מבחינתי הוא חצי מורה נהיגה (גם לו יש ברקס על כל צרה שלא תבוא) והוא חצי פסיכולוג. כך במשך חצי שנה נהגתי דרך הפחד. התחלנו מלדבר על הפחד, ומהר מאד הבנתי שאת החרדה הייחודית כל כך לי אני חולקת עם עוד 20 אחוז מהאוכלוסיה (!!!). מלאך הדרך הזה, שמעון, עזר ל3650 ימים של חרדות להתפוגג בכמה חודשים. פתאום הפחד מהפחד התחלף בנסיעה. פשוט להיות ברגע ובדרך. בלי לפחד מנתיבים משאיות וגשם. סיימנו היום תהליך בן כמעט חצי שנה, כשהוא נוהג ברכב נפרד ואני משייטת בלי להניד אפעף לירושלים ברכב שלי.

ולמה אני כותבת? מעבר לפרסום למנטור הכביש המופלא שלי, כי כשחושבים על זה בכל אחד מאיתנו גרה איזו חרדה. אצלי קראו לה חרדת נהיגה, אצל אחר טיסה והשלישי רק המנעות, לא חרדה מעמידה מול קהל. אפשר לחיות איתן, אפשר לצחוק עליהן, אבל את ההרים האלה שעשויים מענני צמר גפן בראש לנו אפשר גם לנצח.

הניצחון מתחיל במוכנות להודות שיש בעיה ונכונות לשלם מחיר (כסף, זמן, תשומת לב). כשחושבים על זה, זה המתכון לרוב הניצחונות.

והניצחון, מתוק. הוא משחרר מגבלות, ומרומם את הנפש. לא אני לא אוהבת לנהוג, תמיד אעדיף לשבת ליד האביר (או הנסיכה בספסל האחורי) אבל אם צריך, אין שום בעיה- אני על ההגה. לא מפחדת מהפחד, בסופו של דבר כביש אחד של החרדה קצר כמו המרחק בין האונה הימנית לשמאלית במוח שלי.

אז תודה לשמעון, ולאלינור שהמליצה עליו ולכל מי ששמע/ תמך בעשור האחרון בהר הצמר גפן שגר לי במוח. לא מתחייבת על איכות הנהיגה, אבל אשתדל לא לחפור יותר בנושא 🙂

מכתב גלוי לגננת

את שתקבלי את שירה עוד רגע בחיוך וידיים פתוחות, שתראי אותה קצת יותר שעות ממני ביום. את שיש לך כבר כמה ילדים משלך אבל אני מפקידה בידייך את חלק גדול מהלב שלי. את שהסברת לנו באסיפת ההורים שזה בסדר לבכות, רק לא מולה, והבטחת שתאכל טוב, ותשחק ויהיה לה כיף.  ואני שישבתי על כיסא קטן, דמיינתי אותה, אוספת חוויות לחיים ממך, לומדת את מילותייך, חוזרת אחר תנועותייך.SHIRA GAN.jpg

את שיש לך כל כך הרבה כוח ועוצמה, גובה ושיעור קומה מולה. את, שאני בכלל לא מכירה, אבל אני כבר אוהבת. כי כשבוחרים לאהוב, קל יותר לסמוך. לסמוך שתחבקי אותה קצת יותר חזק, שתלחשי לה באוזן שגם שאמא הולכת היא תמיד חוזרת- קצת כמו הגמד המרגיע גיע מהסיפור של ליאור ששירה כבר יודעת לדקלם.

את, שאורח החיים המודרני קבע שנהיה שותפות בגידול שלה, וגם אם יש לי כמה השגות אני מבינה שנצטרך להתפשר בזוגיות החדשה שאנחנו מתחילות לנהל.  אז בואי כבר נחליט מעכשיו שגם אם ארים גבה, או אתקשר בלי הפסקה, אתן כמה עצות, או אבקש בקשות הזויות, תדעי שזה לא אישי. זה אישי מאד. דיני נפשות. כי שמדובר בשירה, כל כולי חוזרת לגובה 95 סנטימטרים, הופכת להיות הבכיינית שבילדי הגנון, ורק צריכה איזו גננת מרגיעה שתזכיר לי שאני בידיים טובות.

כי את יודעת איך זה בדור שלנו, הרשת מטלטלת את הלב בין מחקר התפתחות לפעוטון שנסגר, ותקציב מדינה ששוב שכח ש-1000 הימים החשובים ביותר בחייו של אדם מופקדים בעצם בידיים שלך. והאמת שאני קצת מקנאה, כי זו אולי הפעם הראשונה שההבנה איזו חשיבות יש לאיש חינוך נפגשת עם הבטן הרכה שלי.

ואני, תזכרי שאני במרחק ווטסאפ, מתרגלת הורות מודרנית, מחכה לכל תמונה, של שירה אוכלת, או ישנה. אפשר גם פעמיים או שלוש ביום, העיקר שתהיה תעבורה, שתרגיע.

אבל מעבר לתמונות, ובין כל המשימות, בסולם העדיפויות שלי יש לי רק בקשה אחת. שתביטי לה בעיניים בגובה העיניים, ותגידי לה שהכל בסדר, והלב הקטן שלה ידע שיש עוד נפש בעולם שעומדת לצידה. וזה חשוב לי יותר מהכל אני מודה, יותר משעת סיפור ואמא של שבת, יותר מלהחליף מיד חיתול, יותר מהחוג יוגה.

תזכרי, זה לא אישי, זה אישי מאד, דיני נפשות. את יודעת, לכל אמא יש שירה באיזה גן, בית ספר, או פעוטון, שלא נרדמת מהתרגשות בשבוע האחרון.

 

ולתפארת- הפוסט האלטרנטיבי

נסענו למדבר, להשקיט את המחשבות שמתרוצצות לי בראש מסגאת טקס הדלקת המשואות. מדורת השבט שהתאפיינה בגיצים רבי עוצמה השנה.

כבר יומיים שאני מנסה להבין מה הפריע לי בטקס הזה,בלי להיכנס לפוליטיקה, או עדתיות, בלי להיגרר לביקורת, אבל משהו בו השאיר אותי חסרת שקט. ולא מפריע לי שביבי האריך בנאומו, או שהאירוע לקח שעתיים וחצי, משהו בתוכן שלו, בחוויה שהותירה השאירה אותי קצת פחות שמחה.

ציפיתי שכשנחגוג 70 נהיה מספיק בוגרים ונבונים כדי לא לדבר על מה היה בכזו אריכות, אלא קצת לדבר על מה שעתיד לבוא.

ציפיתי לראות את דור העתיד, ולא את תפוזי העבר צבועים בפלסטיק וחומה ומגדל מסנדות.

חיכיתי לאנשים שעושים את ישראל ליזמית, יצירתית ומבריקה.

ציפיתי שלא נתפלא מכמה שאנחנו נהדרים אלא נחזור לרגע בצניעות לעשייה לשם עשייה בלי לגזור סלפי.

רציתי לראות את הדור שלי באירוע הזה, אנחנו לא מורשת, אנחנו הכל בזכותה, אבל אנחנו מלבישים אותה בצורות חדשות, מתעמתים איתה, לא מפחדים ממנה, קורסים תחתיה, אוהבים אותה, מתגרים בה. איפה היו כל התכונות שלנו בחגיגה החד מימדית הזו?

ענקים מזהים לפי הצל, והצל השנה היה מתאמץ מדי, כזה של קטנים שצועקים גדלנו- תדעו.

ענקים לא צריכים מפגני כוח, לא צריכים להזכיר בכזה פירוט את כל מה שעברנו. ענקים צוחקים על עצמם, הם לא לוקחים עצמם כל כך ברצינות.

גדולים ממני אמרו כבר שhistory היא בעצם his story, בעיני המתבונן בה והכותב אותה. וביום החג של מדינתנו ציפיתי ששיעור ההיסטוריה ישאר לרגע בספרים ותחושת שייכות אינסופית תמלא את הלב. כשזו לא הגיעה נסענו למדבר.

במאהל לא מפונפן, ליד מדורה. יש פה רב סרן בשריון וכמה עובדים סוציאליים, איש היטק ואיש שיווק, אחת שיש לה עסק. כולנו הורים לדור העתיד של מדינת ישראל, ילדים חכמים שמסתובבים ערומים בנווה מדבר. יש פה חשמל, והוויפי עובד. בן גוריון היה אומר שיש במה להתגאות. הסבים והסבתות שלנו הגיעו מכל קצוות תבל, חלקם היו הפלמח וחלקם במעברות, בחיים לא ניהלנו דיון בנושא או יחסנו לו חשיבות, ההורים שלנו הם סבים וסבתות במשרה מלאה וחינכו אותנו לאהוב את הארץ כל אחד בדרכו ובתפיסתו הפוליטית (כי לאהבה אין צדדים). היכירות שלנו מבוססת על קורס קצינות, היינו מאז יחד במלא מדינות בעולם אבל בחרנו בארץ בכל פעם מחדש.

נסענו למדבר כי הפטישים והספריי של העצמאות הזה הרעישו קצת יותר מדי. בין כל המצעדים והטקסים. נסענו הכי קרוב שאפשר למקום שאהב ההוא שעמד על הראש, להיטען בשביל שבעים השנים הבאות. ובלילה כשהילדים נרדמו ונשארנו אנחנו סביב מדורת השבט, הבנתי שהכל בסדר. טיבו של הפריים טיים הוא הרגעיות שלו, וטיבם של החיים היא היכולת להתנתק מהמסך ולברוא מציאות.

זה הסיפור שלי עם ישראל. הוא לא אורך שעתיים וחצי, הוא על זמני ואותי הוא מרגש.

חג שמח אהובה!

עלובי החיים

עלובי החיים זה שהבייביסיטר מבקשת שנזיז את היום שקבענו איתה ובמקרה זה יום הנישואין שלנו. עלובי החיים זה לחפש בחוליו הופעות בדקה ה-90 ולמצוא את המחזמר עלובי החיים.שקופית1

יום הנישואין השלישי שלנו, גינוני הטקס כבר לא כוללים מקלחת והתארגנות שלנו מחוסר זמן, אבל כן כוללים מקלחת וארוחת ערב לנסיכה שאנחנו פועליה. אמיר דדון מחכה לנו על הבמה, עלובי החיים זה לחפש חניה בתל אביב, לגלות שיש דברים לא משתנים ולצאת למסע אל עבר הבימה.

עלובי החיים זה שיצאנו לדייט זוגי ועד שכיבו את אורות האולם דפדפנו בהצגה היומית שלנו בתמונות של הקטנה שצולמו שעתיים לפני והזכירו שוב ששירה התחילה ללכת.

אבל אז רק התחיל הדייט. אמיר דדון ומירי מסיקה שנשמעו מרגשים במערכה בראשונה, אכלו את הראש בשעה השלישית למחזה בחרוזים, שלא השאירו אותנו אדישים, ומי שנשאר ער, הצטער. האביר ער ואני חולמת חלומות, על יום הנישואים עוד כמה שנים שכבר לא נהיה עייפים. אחרי שעה וחצי של שנת ישרים ביקשתי עדכון מהאביר, מה קרה? על מה השיר? הם התחתנו הוא סיכם באריכות. נשואים. גם אנחנו, כבר שלוש שנים.

בחזרה לרכב אנחנו צוחקים. צוחקים על העלובים, צוחקים על החיים. הרי יצאנו כדי לחגוג רגע בזמן, יום נישואים, אבל חזרנו עם תובנה שגדולה מהרגע. החיים הם קצת יותר עניין של תהליך. קצת כמו ששירה התחילה ללכת, ומעבר לצעד הראשון היא כבר כמה ימים  מתרגלת עצמאות, קצת כמו המעבר בין נשואים טריים לאמא ואבא, קצת כמו שלוש שעות של מחזמר!!! הקסם בתהליך הוא שיש איזה רגע שאתה מבין שעברת שלב. ואנחנו עברנו. זה בדיוק הרגע שאתה לא רוצה להיות בשום מקום אחר. עם האביר שלא התקלח לפני הדייט וחלק איתי מקופלת מהקיוסק (כי הכל כשר לפסח). בלי המעיל שהשארתי בטעות בבית,  אבל עם כמויות של חום בלב. ז׳אן ולז׳ן מאחוריך!

חטאים

סלח לי אבי כי חרטטתי. לא בקטע של חרטה יותר בקטע של ללכת ליד, לא בדיוק. טיפה שמאלה ממה שהלב רוצה באמת. לא מרצון, סתם מחוסר תשומת לב וזמן במרוץ הזה שנרשמתי אליו, מרוץ החיים. אינטנסיבי יותר מכל "סובב תל אביב", בלי חסות שמצטלמת טוב לקפה טורקי. סובב חיים. 13

סלח לי אבי כי חיטטתי בעבר, בתפל, בניסיון למצוא, להסביר, להניח את הדעת, להוכיח, להנחיח משהו שחלף מזמן. סלח לי אבי שחילקתי לא נכון את הזמן. בין מה שחשוב למה שדחוף, מה ששנוא ומה שאהוב, מה שאמת ומה שנראה אמת, באמת.

סלח לי אבי שחיפפתי לעיתים בשהות עם הקטנה שהיא כל עולמי, שהוסחתי מצפצוף המכשיר על שולחני, סלח שחלמתי שאני רוצה להיות במקום אחר, בזמן אחר בחטא הקדמון שנקרא "אם היה לי הייתי מאושרת" חמדתי חיי אחרים לשווא. סלח ששכחתי שמה שחשוב זה עכשיו.

סלח על חשיבות עצמית מופרזת, על חוסר ההתמדה בריצת בוקר, בחייך, סלח גם על חמשת הקילוגרמים שנשארו אחרי הלידה. הם ואני מביעים חרטה, עמוקה, כנה, ממעמקי הבטן. רחום וחנון (כמו היפה והחנון) אם אפשר רק עוד איזו כפרה, על חטא הדחיינות. זה שגורם לרשימות להתארך, מחזיר סעיפים מלפני ארבעה חודשים, מסמן אותם במרקר צהוב, וירוק, קו מתחת, שלושה סימני קריאה. כפרה, כבר נגמרה השנה – תנסי שוב בשנה הבאה. כפרת עוונות , דחיינות מדלגת עונות.

תמציא מחילה, פליז. למילים שפורשו לא נכון, מבטים שהכעיסו, תנועות יד מבטלת, בחירה ב'לא' במקום ב'כן'. תמציא מחילה יומיומית, שלא נצטרך לחכות ליום הגדול, תן 365 מחילות קטנות, מיני-מחילה מכל מה שמקפיץ את הפיוז. ותכפיל ב-2, במחילה מכבודו,  שיהיה 'בין אדם לחברו', לזה שביטל ולזה שהרגיש מבוטל, אחרת חבל..

לא, לא זקוקה לרחמים, אבל אתה יודע אתה אלוהים, אז אם אפשר קצת הקלה, בעומס בכבישים, ביוקר המחיה, במרוץ לדירה. לא משהו אישי, אנושי, גלובלי אתה יודע, בסוף כולנו פה באותה חלקת אלוהים. ואתה בחרתנו, אבל לפעמים, זה נראה שאתה מפרגן יותר לשכנים.

בקיצור, קדוש, סליחה גדולה. רגע לפני שהיא שוב מתחילה, מירוץ תשע"ח סובב תהילה סובב הצלחה, שנה חדשה.  ביום המקודש הזה, שהמרוץ נחלש הטלויזיה על מיוט, רגע לפני הביקור השנתי בבית הכנסת, בגדים לבנים, ועוגיות של אמא מוכנות על המקרר לסעודה המתחלת. יש שקט. וקצת ענווה באוויר, וקולות שופר במקום צפצופים, ואופניים במקום רכבים ובאופן מפתיע כשיש שקט רואים אנשים. כשיש שקט לבבות נפתחים.

בוחן לבבות, שומע תפילות אם אפשר, תשאיר משהו בלב מהשקט הזה. שיהדהד גם במהלך השנה, כמו גחלת שתזכיר שהכל בסדר. אז אם אתה מוכן לסלוח אני אשתדל גם, לעצמי בעיקר, וגם קצת לעולם. ואם שוכחת תן תזכורת (בלי אותות ומופתים רציניים) שמה שחשוב נמצא עמוק בפנים.   

גמר חתימה טובה!

 

דרכים צדדיות

ואז באמצע יום שישי, מצאתי את עצמי בבית צפאפא. כפר ערבי, שנמצא 900 מטרים בדיוק בקו אווירי מהחדר בו גדלתי וחייתי במשך 2/3 מחיי. למען הדיוק, זו הפעם הראשונה שהייתי שם ברגל. פעם ראשונה שדיברתי מקרוב עם מישהי כמעט בגילי שגדלה גם היא כל החיים 900 מטרים מהחלון שלי. הבית שלה הוא הנוף שלי, ממש כמו ששלי עבורה. איתי לבית צפאפא הגיעו עוד כמה עשרות של אנשים שהסכימו לצאת למסע בעיר ירושלים. את המסעות המכוננים האלה הגתה חברה טובה שלי, שכבר הרבה שנים מוציאה אותי מאזורי הנוחות. כך, בלי שום הכנה הגענו לבית קפה קטן בלב בית צפאפא ושמעתי מנסרין סיפור הזוי על החיים שלה במרחק 900 מטרים מחלון הבית הירושלמי שלי.safafa 

סיפור שאם לא היו לו פנים הייתי אומרת שמדובר בבחורה שחיה במקום נחשל, ואפל, בו יש מיעוט שחלקו אזרח במדינה וחלקו תושב. מקום בו החיים קוברים מתים בשכונה יהודית, ועושים בגרות בלשון עברית.  סיפור על ילדה ערבייה שלמדה בבית ספר יהודי וסבלה מהתנכלויות על בסיס יומי בזמן שאני עברתי בכביש הראשי שחצה את בית צפאפא, עוצרת בנונשלנטיות לקנות אצל פרדוס חלב בשבת, או לשטוף את האוטו בעליה של גילה. 

בית צפאפא בשבילי הוא הכביש שמוביל לבית. הבית שלי. והכביש שלי היא הסיפור הכי עצוב שלה. על משפחה שנשארה חלקה בצד אחד של הדרך שלי והחלק השני בצידה השני. ופתאום זה ברור לי מתי הסיפור הזה הופך לסיפור פוליטי- כשמדברים על כפר ולא על נסרין, ומדברים על 60,000 תושבי גילה ולא על שלומית. מספרים מוחקים סיפורים. עם מספרים אפשר לטפל בפוליטיקה.  

והיא רהוטה כל כך, מדברת עברית בדיוק ובחיוך, ואני נזכרת בשיעורי הערבית הספרותית בבית הספר שלי, וחושבת על זה שהדבר היחיד שיכולתי לענות לה בשפתה הוא ״הלכתי ביום ההוא לבקר את חברי פהמי ביפו, בביתו טלויזיה צבעונית גדולה״ 

יצאנו מהקפה, האביר ואני מוקסמים (כלומר אני אוכלת לו ת'ראש במוקסמות בזמן שהוא מחפש wifi  בכפר) מאחורינו, זוג אמריקאים שיצא גם הוא מהמפגש מתוודה בחצי אנגלית חצי עברית ״אי דידנט ריאליז דה מורכבות", ואני אומרת 'דה מורכבות' זה רק חלק קטן מהסיפור.  

האמת שהייתי קצת נבוכה. נבוכה כי שוב הבנתי כמה רחב עולם הנמלה לידי. קצת כמו השוק שקיבלתי כשהזדמן לי פרויקט בלב ליבה של שכונת הבוכרים בירושלים והפגיש אותי עם צדקת חרדית ששאלה מה חודש חתונתי וציפתה לקבל כתשובה חודש עברי. קצת כמו שאני מהרהרת לעיתים מי הם חברי ומבינה שהם דומים לי כל כך. ואני אוהבת אותם שלא תבינו לא נכון, אוהבת מאד, אבל איך יכול להיות שאין ביניהם אף אחד שלא יוצא מהטייפקאסט התל אביבי, בוגר צה"ל אוניברסיטה ומשבר הדיור. 

אחרי חמש שעות בחום הירושלמי עם מלא תל אביבים שבאו למסע מתוזמן היטב בעיר ירושלים, ששם לעצמו למטרה להמיס גבולות, נפל לי איזה אסימון (מעבר לאסימון שהכי קל להביא משוכנעים שמוכנים לשלם על זה כסף כדי לשכנע אותם): אנחנו הולכים 99 אחוז מהזמן בדרכים ראשיות, מהירות, כאלה שלא מאפשרות עצירה וגם לא מאפשרות לראות פנים אנושיות. בדרכים המהירות, אין באמת דרך, רק פלטפורמה כדי להגיע ממקום למקום. הקסם מתחיל שמוכנים לעבור ברחובות הצדדים, בסמטאות, בשבילים הלא סלולים, בהם יש אנשים, עם פנים. ושינויים מתחילים באנשים, כשאפשר לדבר, במפגש קטן, אישי ואנושי, בדרכים הצדדיות מתרחשים הסיפורים. ואיזה מזל שיש את העיר הזאת, שבטירוף ובמורכבות שלה מאפשרת לרדת (גם אם לרגע) מהדרך הראשית, להתעלות מעל ומעבר למרוץ. וכנראה שלכל אחד מאיתנו יש איזה בית צפאפא שמתחבא מתחת לאף, מחכה לעיתים גם שלושים שנים כדי להתגלות.