ואת מחזיקה במקל פלסטיק מבולבלת, מסתכלת פעמיים ויוצאת עם חיוך שמסתיר אם זה כן או שזה לא, ואומרת ״זהו״. הוא עונה ״די, באמת?״ ואז יש חיוך, חיוך שמח, אבל גם חצי מהוסס, קצת מפחד לפתח ציפיות. ובלי או עם לשים לב, עוברת כמעט חצי שעה ואת הופכת לאשת סוד. והסוד נשמר איתך ואיתו, ומתגלה לאט לאט לרופא שזיהה דופק, להורים שלך שלא ידעו איך לעקל את הבשורה ולחברות הקרובות ששואלות למה את כל כך עייפה בזמן האחרון.

ההתחלה כמו כל ההתחלות, מוזרה. בגיל 30 כבר אין הרבה חוויות שחווים בפעם הראשונה. ואת שחשבת שכבר ידעת הכל, והבנת הכל (או לפחות את הרוב) מבינה שיש עוד הרבה מה ללמוד. וזה מוזר, כי עוד לא רואים כלום, אבל המקל אומר שמשהו מתחיל להתפתח. המקל גם מזכיר לך לחזור להאמין קצת יותר מהרגיל בעין הרע אז את שותקת בינתיים. בין שני קווים על מקל ל-02:39 שעת לידה אחרי תשעה חודשים העולם משתנה. משתנה כל כך שאף קורס הכנה ללידה לא עומד בקצב.

בדיעבד, הרבה ידעו שאת בהריון. אפשר היה לראות את זה בתמונה הזו, וההיא ובזאת. בדיעבד נראית שמחה אבל עייפה והבטן קצת מטעה. בדיעבד, זה שלא שתית קפה וגם לא הזמת יין העלו חשד. דיעבד זה הזמן להעלות את כל מה שהיה על לב הסביבה כדי להיות חלק מהתהליך. בדיעבד, אם הייתי יודעת שזה כל כך חשוב להם הייתי מספרת.

זמן הבדיעבד נגמר בערך אחרי שבוע 14 (שבועות זה השחור החדש). בשבוע הזה, כשהפחד הבלתי נגמר שמשהו ישתבש יורד קצת, אפשר להתחיל לדבר. אף אחד לא מספר (זה הקטע בלא לדבר) שזה מפחיד באמת. ושזו אולי הפעם הראשונה בחיים שאת מבינה שאת ממש רוצה שהכל יהיה בסדר, ושאין לך שליטה על כלום.  

באתרים של ההיריון (אלה שמסבירים איך אני מרגישה כל שבוע ואיך פיצ'יקלטה הקטנה מתפתחת) מסבירים שאני עם בחילה, ועייפות. בפועל אנחנו בספרד, מטפסים ברגל לארמון אלהמברה. כל כך הרבה מילים נכתבו על הריון והתאגדו באפליקציות, אתרים וספרים, רק שאף אחד מהם לא טרח לספר איך אני מרגישה באמת. אם היו שואלים הייתי מספרת שזה מוזר שחוש הריח הופך מפותח כמו של כלב בילוש. ושבגיל 32 הבנתי שאני לא אוהבת קפה פתאום. אבל אם היו רוצים להעמיק קצת יותר, הייתי אומרת שזה שהבטן מתחילה להימתח זה עוד כלום, לעומת הנפש שנמתחת. סימני המתיחה שבגוף מתגמדים לעומת סימני המתיחה הפנימיים, מותחים את היכולת להתמודד עם דאגות, מפנים מקום מהמחשבות על עבודה לטובת משהו חדש לגמרי, מגדילים אותך אל מול העתיד לבוא.

אבל הדבר היפה ביותר בשלב הזה הוא שלראשונה בחיים את לא עסוקה בלהכניס את הבטן. במשך תשעה חודשים מותר לך להיות בדיוק כפי שאת בלי השריר הזה רגע לפני שהג'ינס נסגר. כשהג'ינס לא לוחץ מתחילים לחצים אחרים. לראשונה בחיים מקיפות אותך מלא פז"מניקיות (וגם כמה פז"מניקים). יש את אלה שסיימו ממש עכשיו הכשרה ויודעים הכל על הורות, ויש את הדודה שילדה לפני 20 שנה אבל עדיין זוכרת באופן ברור כל תחושה בהריון. וההמלצות לא נגמרות. לכל אחד דעה ברורה ומוצקה בנושא מה אני צריכה לאכול, איזה בדיקות צריך לעשות ואיזה רב צריך לבקר בזמן הקרוב.

החיפוש אחר אתר שידבר על הרגש בהריון לא הסתיים בהצלחה. הכל כל כך טכני כשמדובר בהכנות. ופתאום אני נזכרת שכבר הייתי בסרט הזה. אז לפני שנה וחצי, כשבחרנו מפיות, ודיג'י והקייטרינג הסביר למה חייבים עוד קבבון על מקל קינמון. גם אז היו אינסוף הכנות טכניות לרגע מרגש כל כך. והפעם, טכני לא פחות בין סקירת מערכות להעמסת סוכר גדלה בתוכך הפלא שעוד כמה חודשים תקראי לה ביתי. ואולי מזל שזה קצת טכני, כי זה מופלא ולא נתפס בשום צורה.

על כל סוגיה חובה עליך לפתח דעה (והאמת שאין לי דעה לא לגבי דם טבורי ולא לגבי הנקה). ואת כבר בשבוע 27. כבר אין בחילות, וההורמונים מחמיאים לאור הפנים וגם מחזקים את השיער. זה עוד לא כבד אבל כבר בולט מספיק כדי לגרוף מחמאות, ובגדול, אם השליש השני היה מחזיק קצת יותר זמן, היינו רואים יותר משפחות מרובות ילדים.

ואז מתחילים להרגיש קצת יותר כבד, ופתאום מאד חשוב לך לראות עגלות. ויש אקסל שעבר עשרה הורים, שלכל אחד מהם שני ילדים לפחות והוא כל כך מדויק שאת מסתובבת מסוחררת בכלבו הזאטטוטים ואוספת ממדפים מוצרים שאין לך מושג למה ישמשו אבל באקסל אמרו שצריך. בעגלה שוכבים בנחת שמן בלנאום (על שם מי זה?), רפידות הנקה, וויטאמין די, מחמם בקבוקים, מחמם מגבונים, מחטא בקבוקים, פיטמה מסיליקון ושני סדינים. בעצם למה שניים, תביאו ארבעה ועוד חבילת טטרה. באקסל כתוב שצריך הרבה טטרה.

וכשמסתיים האיסוף הטכני, עוברים לשופינג הראשון בחייה (או טרום חייה של הילדה). מוצץ ורוד ומגבת ורודה, עדיין לא נולדה וכבר עוברת שיעור במגדר. כשאת מתרעמת המוכרת מתנצלת "ככה זה לבנות, הכל ורוד".  ואני רוצה אותה קטנה, ועירומה, חסרת צבעים ועטיפות. אבל כוחות השוק חזקים מאיתנו. הטטרה הורודה והמגבת הורודה בעגלה.

והיא עדיין לא כאן, אבל הקינון בעיצומו. אוגרים חפצים שגורמים לנו להרגיש מוכנים יותר. משנים את הבית. מוסיפים שידת החתלה שעומדת כרגע יתומה אבל עוד מעט תהפוך למוקד משיכה. והשבועות מתקדמים ופתאום 35 שבועות עברו, ובמוניטור דפיקות הלב שלה מרטיטות את דפיקות הלב שלי. ואז צריך רק סבלנות, דוקא כשכבר ממש אין סבלנות. כי כבר קראנו את כל הספרים, ושמענו רופאים ויועצים, והיא בינתיים בועטת. לה יש את כל הסבלנות בעולם שם בפנים. רק אנחנו בעולם האמיתי שלא שוחים כל היום, וניזונים מהשיליה, בעידן הפרעות הקשב כבר רוצים שתצא. אבל היא בשלה. מושכת, מעבירה לנו עוד שיעור, שיעור בסבלנות.

"למה היא לא מתהפכת" הוא שואל, ואני חצי מתפללת חצי קובעת "היא תתהפך". לפי הסטטיסטיקה 3% לא מתהפכים, אין מצב שאנחנו חלק מהסטטיסטיקה. וכשהיא מתהפכת גם אנחנו מתהפכים מאושר. אף פעם לא ידעת שאפשר לשמוח ככה.

שבוע 40 בפתח. הלילות לא לילות, והימים בציפיה. ואת אוכלת הכל. מקסיקני, חריף עם תוספות, פיצה ארבע גבינות, פסטה עגבניות ותירס. למה תירס – כל אחת והדחף שלה. כשאת מתקשרת לחברה היא עונה "נו, את בדרך לחדר לידה?" ואת בדרך, למסעדה המקסיקנית הקרובה לביתנו, גם הנאצ'וס בדרך.  

צירים ולידה  – המשך יבוא…

אין לי תמונה עם פרס, לא הכרתי אותו אישית, לחצתי לו יד פעם אחת כשהגיע לפגוש סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא התעקש לאכול בקפיטריה, וכשנשאל לסוד שלו לאריכות ימים (כשהיה עוד צעיר, רק בן 87) השיב שהוא מרבה לאכול לאט, ובעיקר ירקות. לא יודעת אם דווקא המשפט הזה שלו נחקק לי בראש כי הייתי אז בטרנד דיאטה, או שאולי אנושיותו נגעה בי. 

הרי במשך שנים כינו אותו לוזר, ולאורך רוב חייו ספג עלבונות מימין ומשמאל, אבל הוא המשיך קדימה. כמו כל החוזים הגדולים, החולמים הגדולים, מגשימי החלומות- ימיהם קשים. עבודתם לאורך רוב חייהם מעוררת גיחוך. בין טרדות היום יום ועיסוקי החול קשה להשראה לעמוד בחזית. מילים כמו חלום נאלמות דום מול רעשים פוליטיים או גזרה צפונית מתחממת. חולמים שמורים לרגעים שקטים. אבל הוא המתין, כאילו יודע שכל החיים לפניו.

ואז, הגיעה העדנה. אני לא יודעת אם היא הגיעה יותר אליו או יותר אלינו, אבל פתאום הסכמנו להביט בו ולהיות כל מה שאנחנו לא בכל יום חול. קצת יותר אופטימיים, גאים במדינה, מוכנים להגיד שאנחנו רוצים שלום, מאמינים ומצפים לעתיד, מקדמים נשים, חולמים על מכונית חשמלית וחללית ישראלית לירח. נעימים לבריות, רצים למרחקים ארוכים, מתכננים. הסכמנו לא לראות את היום אלא להביט למחר, כי מישהו (מבוגר ומנוסה מאיתנו) כאילו אמר בפעם הראשונה: זה בסדר, כך צריך להיות.

אין הרבה אנשים שמעוררים השראה, אבל יש להם מאפיינים דומים: מגבלות המציאות לא מעניינות אותם, העבר מת אצלם היום ופניהם תמיד אל העתיד. העשייה שלהם גדולה מהם עצמם ונוגעת לכולם, גופם הפיזי ורוחם הנפשית לעולם לא חולקים את אותו הגיל. הם לא הכי יפים, ולא הכי חכמים, אבל די במבט בהם כדי להצית בעומד בפניהם את רוחם. כבמקל קסם להשרות השראה שנותנת גם לאחר את האפשרות לבחור אם לקחת את שרביט ההשראה ולהמשיך להפיח בה רוח חיים עבור כולנו. 

יחידי הסגולה האלה נוגעים בערכים הבסיסיים ביותר שלנו, כבני האדם, שבסופו של דבר כל רצוננו הוא לאהבה ושמחה, פשוטים כל כך וגדולים מהחיים באותה נשימה. וכמה משחרר ומרגיע כשאדם בשר ודם מוכן כך להגיד במילים של בני אנוש: "רוצה אני להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר". וכמה מחמם את הלב לדעת שהוא אמר זאת בעברית (וגם אובמה והאפיפיור הקשיבו…).

ליבו פסק מלפעום, אבל רוח ההשראה, דרכו, חזונו, מסתובבים בינינו. מחפשים כסות גשמית שתמשיך את מסעו. לא הכרתי אותו אישית, זכיתי ללחוץ לו יד כסטודנטית בשנה א. אז חשבתי על דיאטה, היום אני מקווה שרוחו תמשיך להתהלך בנו ושאנחנו, ממשיכי הדור נחבק אותה, נעוף איתה קדימה בלי פחד, ציניים פחות, אופטימיים יותר ומלאי השראה.

יהי זכרו ברוך, ותהא רוחו והשראתו צרורה בצרור החיים.

"אני אאסוף אותך מרחוב עזה וניסע יחד דרך שער שכם". רק בירושלים יכולה הדרך לפגישת עבודה לעבור בין שמות נפיצים כל כך. הרכב נשאר בעזה, אנחנו בדרך לשער שעד לפני שש שנים היה הבילוי המועדף עלי לבוקר שבת בירושלים. שער הכניסה לשטרודל התפוחים הכי שווה בעיר בהוספיס האוסטרי, השער של השוק עם הירקות המיוחדים, השער של מיץ התפוזים סחוט טרי על באמת, השער שבשביל כל ירושלמי הוא (או לפחות היה) שער הכניסה לעיר העתיקה.

בשער שכם עומדים עכשיו שני צלפים. הם בעמדת תצפית מעל עשרות שוטרים שהולכים עם רובים שלופים ברחוב. מול שני הצלפים עומדים שני צלמים. ארבע עיניים מכוונות עדשה. מצלמות זרות שלופות, מחכות לרגע האמת. כשאמרה לי חברה טובה שירושלים לא חזרה לעצמה מאז צוק איתן לא הבנתי כמה היא צודקת. המחסום בכניסה ליעדינו העיד על מצבה של עיר מפוחדת.

***

לשוק רמלה הגענו במקרה. ניסיון מוצלח לגיוון משוק התקווה, ובאופן מפתיע התקווה התגלתה בו במלוא הדרה. כשמדובר בגזר וחסות, צנוניות טריות וברוקולי אנחנו מסתבר מסתדרים מצוין. בשוק נשלפו הסכינים וחתכו טעימות של אבטיח טרי ואגס אנגלי (במבטא ערבי). המלבי של חומוס חליל הזכיר שיש חיים גם מחוץ לשדרות רוטשילד. במסגרת התיירות הספונטנית קפצנו לבריכת הקשתות. השלט בכניסה נראה כאילו הגענו למקווה, קבלת הפנים מנונמת, רגע לפני שבת. ברושור עתיק ופקיד קבלה מספר בנינוחות "זה היה פעם מבנה של המוסלמים, אחרי זה מאגר מים, היום זה סתם אתר תיירות". בלי הרבה ציפיות נכנסו סתם.

בסיומו של גרם מדרגות חיכו לנו סירות משוטים שנלקחו מסרט ושני צלמים. הכריזה קראה בחצי עברית חצי ערבית – "זה המבקרים האחרונים, תן להם סירה". הצלמים על סירה משלהם, מכוונים עדשות על זוג ערבי שעומד להתחתן עוד כמה שעות. שלום הם אומרים, שלום אנחנו עונות.

מאגר המים בגובה בירכיים, המשוטים ארוכים מדי לטעמי, השאלה "האם צריך חגורות הצלה" נענתה ב'לא' מחוייך שהפתיע ירושלמית כמוני. ניסיונות החתירה הותירו אותנו רוב הזמן במקום. הצלמים ממשיכים עם הפלאשים וקוראים קריאות בערבית, והמוח שלי בליווי תפאורת הסירות, הקרירות, החושך והמשוטים חושב על פליטים בדרך לטורקיה.  אני מזיזה את המחשבות שלא יעברו לזוג שמתחתן עוד רגע. רק על האומץ שלה בשמלה לבנה בסירה מגיעה לה צל"ש. (איך הייתי מתרגמת לה צל"ש אם היתה קצת יותר קרובה?)

****

בתיאטרון הזה שנקרא ישראל 2016, זיכרון של שבת בבוקר בשער שכם הפך ביום אחד לזיכרון עבר. את מקומו תפסו חיילים בשכפ"צים ותחושה של בגרות (קצת כמו שאבא שלי מספר שפעם הם היו נוסעים לבית לחם לעשות קניות בשוק).

סירה קיבלה השבוע משמעות חדשה וסכין עם מבטא ערבי הוכיח שיכול גם רק לפרוס אבטיח. ומה המשמעות של כל הזיכרונות האלה כשבסוף ידם הקלה על ההדק של הצלמים משער שכם או בריכת הקשתות הם שמעצבים את הזיכרון. והלוואי שיהיו קצת יותר כאלה שיבחרו לכוון עדשה על זוגות בתחילת הדרך ולא על אלה שרוצים לתעד סוף.

אין לך יותר הנחות. כי אתה כבר לא חייל וגם לא סטודנט (ולא, הטריק הזה שלא הספקת עדיין לקחת מדבקה מהאגודה לא עובד על הקופאים), אתה עדיין לא אזרח ותיק (למרות שמשהו בך פתאום מרגיש קצת יותר קרוב לקבוצה הזו).

מסתבר שעד עכשיו שיחקנו. וכל יום הולדת עגול היה רק 'כאילו' שינוי משמעותי. כי בינינו בין הגילאים 0-10 אנחנו בסוג של ג'ימבורי מתמשך, ובין 10-20 חוץ מבת מיצווש, רישיון נהיגה, חבר ראשון וטירונות לא קורה המון. ואז מגיע העשור שכולם מספרים על כמה הוא משמעותי, אבל בתכלס, חוץ מלהיסגר על איפה אתה רוצה לעבוד ולדייק את עם מי תרצה לחלוק את חייך, המציאות משתנה בין 30 ל-40. ונכון, כל העשורים שקדמו לו הניחו יסודות, שברו את הלב, העלו צרחות שמחה. שלך. שלושים כבר לא רק שלך.

השינוי הראשון, הוא להסכים לכתוב את המונח 40 ולהכיר בזה שהזמן עף ושאם נרצה או לא, הספירה לאחור החלה (ואם זה לא משפט של אזרחית ותיקה אני לא יודעת מה כן).

השינוי השני מגיע במדבר. ארזנו שקי שינה, ועצרנו לקפה בדרך. השקיעה שצבעה את בית קמה באדום הזכירה שיש עוד סיכוי לדרום מחוסר פקקים והחופש לפנינו. סביבנו כל הדברים שמסמלים סוף שבוע רגוע עם חברים טובים (מדורה, פוייקה, יין, ערק, שקי שינה, גיטרה). לצידו של בקבוק הויסקי שניצב על השולחן המאולתר, ניצב הפעם גם בקבוק חלב קטן שהזכיר שיש סביבנו גם ארבעה קטנטנים בני שנתיים בממוצע שמתרוצצים עם אימהות הריוניות לצידם. עד כאן הכל בסדר (אזרחית ותיקה, כבר אמרתי?) ההפתעה האמיתית היתה הנונשלנטיות בה השתלבו הקטנטנים ביום ההולדת, טבעיים כל כך כאילו היו כאן מאז ומתמיד.

ויהי ערב ויעבור שבוע. "צופי, הם חייבים צופי" אומרת המוכרת ברצינות תהומית. צופי הוא מזרון למקלחת לרך הנולד (כמו מזרון מתנפח של הבריכה, רק מחומרים אנטי סינטטיים, היפו אלרגניים, אקולוגיים ועוד מילים שנשמעות טוב לאימהות מודל 2015). "חייבים צופי" אני מסכימה איתה, והוא צוחק, ממלמל שמות נוספים של כל הטוב שיש לחנות הבוטיק לתינוקות להציע ונגמרות ב"אופי".

מצוידים בצופי אנחנו בדרך. "הוא בן חמישה שבועות", אומר האב הטרי ודוחף את הפצפון לידיים שלי. עד לפני חמישה שבועות הם היו הזוג הכי מצחיק שאני מכירה. כלום לא השתנה, רק שיש תינוק קטן עם חיתול בד (כן, קיימנו דיון בנושא, זה הרבה יותר בריא לילד ולכיס. לא, לא היה נראה לי מוזר שאני מנהלת דיון כזה, רק אחרי שיצאנו חלחלו בי מחשבות על חיתולי בד ומשהו מהעשור של ה-20 ניסה להתמרמר בלי הצלחה). היה כיף. כמו תמיד אבל אחרת. הוא לא עשה כלום הקטנטן אבל הנוכחות שלו עשתה משהו. טוב.

זה העשור של קרן השתלמות, משכנתא, הרי את מקודשת, חיתולים, ניהול קריירה, ילדים, ימי הורים, עשור רציני כזה. וכל אלה שכותבים בנונשלט ש"שלושים זה העשרים החדש", דברו בבקשה עם קופת הגמל שלי, כי ב-20 לא ממש ידעתי שיש אחת כזו (וגם אם ידעתי היא כבר נמשכה לטובת איזו חופשה בחו"ל). זה העשור שכשהכרת מישהו שהגיע אליו הוא כבר נראה לך מבוגר, ופתאום יש לך כמה חברים בדיוק באותו הגיל.

30 זה גיל שמשתלט עליך, מציב מראות מסביב, לא שואל שאלות, גיל עם חיים ותזמון משל עצמו. מזכיר קצת עד כמה אין לנו שליטה ומזמין אותך להיסחף איתו. גיל בו את כבר מרגישה יודעת ועדיין זוכה למילות הפליאה "את ילדונת, כל החיים עוד לפנייך" וזה מחמיא פתאום כי את כבר לא ילדונת, אבל מותר לך קצת לשחק על זה.

בסביבות חמש הם התקשרו, בשבע כבר טיגנו לביבות בשמן עמוק מהסוג שיזכירו שחנוכה היה כאן גם כשאסתכל במראה עוד שבועיים. שישי בערב, מהסוג שאני אוהבת, סוף סוף סופ"ש ויש קצת זמן לפגוש חברים. 

כאילו שהיו חסרות כאן צרות. בין הבחירות של ביבי והבושות בגבעתי. כאילו שהיו חסרים קטבים בין הסרטון של בנט ל'דרך השלום' של פאר טאסי. כאילו שהיו חסרות פה הרמות להנחתה לסטטוסים מצייצים ושרוטונים. מישהו נזכר פתאום שיש גם את יום שישי. ישראלי כמובן. כאילו הפריע למישהו שיכולו השמיים והארץ וכל צבאם ויש שקט לרגע, כאילו מישהו באמת מצליח לשכוח את צרוך השבוע בשישי, הגיע קמפיין שישי.

כאילו לא די בכך שעל כל נושא של חול יש שמונים דעות, הגיע מישהו (עם כוונה טובה אני מקווה), עם משרד פרסום יצירתי והחליט להפריע לנו לשבות מכל מלאכתנו, ולהמשיך לעשות רוח ברשת גם בשבת. בזכותו, שבת בבוקר, כבר לא כזה יפה כי איזה זמן יש לאמא לשתות המון קפה ולאבא לקרוא המון עיתון כשהם בפייסבוק, מדברים על הקמפיין החדש או על הבחירות (הלא חדשות כל כך). וזה רק אחד הדברים שמרגיזים אותי בקמפיין הזה. עוד לפני שבכלל נכנסנו לתוכן.

ואם מתעקשים להיכנס לתוכן, הרי החדשות: משפחות לא מתפקדות יש בכל מגזר, וריבים על קורנפלקס יכולים להתקיים גם בבית עם הכשר הבד"צ. מישהו שכח לעשות צדק ולהזכיר העגלה הריקה שנוסעת כבר שישים ומשהו שנים מלאה בכל טוב כבר הרבה מאד זמן. נכון, היא חיה על אשראי, ויש עוד כמה עגלות שיגיעו איתה לתור וידחפו על זכות הראשונים לקופה. מאז החזון איש יש כל כך הרבה עגלות, רבות ומגוונות (חלקן בהכשר, חלקן לא). ולא רק עגלות נוספו מאז יש גם רשתות ענק לכל דורש (ויש אפילו אפשרות להזמין באינטרנט. הכל כולל מילקי). בדרך לקופה יעצרו את העגלות כמה מנהלי עמותות שירצו צדקה או להעביר איזה מסר נגיד על איך צריך להראות יום שישי של כולנו. וכאן הבעיה של הקמפיין הזה. שהוא בכוח מנסה להסביר לנו מה זה שישי ישראלי. ושישי שלי בכלל לא ישראלי, הוא שישי שלי. ושישי שלי בירושלים עם הנרות והקידוש והבישולים אצל אמא ואבא הוא שישי אחר לגמרי, ושישי בצימר בצפון הוא שישי מסוג שלישי, והשישי של אתמול עם חברים טובים ולביבות שטוגנו בשישי היה טעים וחמים ונעים ומסורתי לא פחות. ושישי כשאני בברצלונה, מתקשרת להגיד שבת שלום לאנשים אהובים בישראל הוא שישי מרגש לא פחות מהשישי הישראלי בפרסומת.

הוא כבר בחר בנו מכל העמים, ואני בספק אם ידע שעל הדרך הוא מקבל כל כך הרבה אנשים שבמקום להיות הם עצמם חשוב להם כל כך להסביר לנו מה אנחנו רוצים להיות. בין קמפיין שישי ישראלי ל'דרך השלום' של פאר טאסי יש קווי דמיון. שניהם השתלטו בשבוע האחרון על הפליליסט הלאומי ועל המרחב הציבורי שלנו. אחד עם דרבוקה והשני עם חצי חלה חצי כדורגל. שניהם לא עמוקים מדי, שניהם רוצים להזכיר לנו איפה טוב. וכולנו רוצים קצת טוב. רק שלטסי זה מצליח, הוא לא מנסה להסביר, הוא פשוט מספר סיפור. אישי, אנושי, שכולם יכולים להזדהות איתו (כי מי לא רוצה שיזמינו לו קפה, ימזגו לו יין לבן ויגרמו לו לא לישון כל הלילה מהסיבות הנכונות). הוא לא מסביר יותר מדי, רק מספר ומוסיף סלסולים שגורמים לנו להישאר. טסי יודע שבשביל לחבר אנשים צריך לספר להם על מה שיש, לא על מה שאין, להם.

שישי ישראלי הוא סיפור אחר, סיפור שרוצה לספר על כולם ולא מספר כלום על אף אחד. סיפור שרוצה להציע נרטיב אחד לסיפור הישראלי. ומעניין מה השכנים בעג'מי חושבים על שישי ישראלי שכזה.

הרי בסופו של דבר כולנו רוצים קצת ביחד. ביחד בברלין או בתל אביב, ביחד בשישי ישראלי כמובן. רק שבשביל ביחד אמיתי צריך לוותר קצת על כל אחד לחוד. הבחירות הקרובות הזכירו שאנחנו צריכים להתאמץ קצת יותר כדי לקבל ביחד, ואולי המשיח כחלון יבוא בקרוב ויגאלינו, ואם לא אז יהיה בטח עוד איזה קמפיין שיעזור לנו להגדיר מחדש את מדורת השבט או להצית בפריים טיים את מהדורת השבת.

שבת של שלום.