לאחד קוראים אבי, השני איברהים, הם לא מכירים. אומרים שיש להם איזה סבא רבא משותף, אבל למי אכפת. לאבי יש ממ"ד, איברהים מסתתר מאחורי הבטונדה עם שמיכה שהפכה להיות המרחב המוגן שלו. אבי לומד בבית הספר שהאחר הוא אני, איברהים הבין בגיל צעיר שיש אחר, הוא לובש מדים ירוקים וקורא לדודה שלו מהגג לעזוב את הבית. לאבי יש בחינת בגרות במתמטיקה, אם מישהו יכול היה לספור את קצב פעימות הלב שלו ולהכפיל במספר השנים שהוא יצטרך לבלות במחסום, הוא אולי היה עובר (את הבחינה, לא את המחסום).

שניהם נולדו לאמא רחל, לשניהם יש חברים שלא מפסיקים לרכל (על זה שצריך להיכנס בהם). אם הם רק היו מתחלפים ומשנים שפה כנראה שהם היו אומרים את אותו הדבר. לאבי יש מדינה, שבדרך כלל היא המקום הכי יפה בעולם אבל לפעמים נופלים להם באמצע היום שאריות של טילים מהשמיים. אבי כבר רגיל, כי הוא ישראלי. ויש לו אח בצבא שיש לו טנק. גם הוא רגיל לנהוג בטנק, הוא רגיל, כי הוא ישראלי. בקיץ הוא ייסע לדוד שלו אברהם, אח של אבא שלו שעזב לפני עשרים שנה ופתח עסק לניקוי יבש באריזונה. כשהוא מספר לדוד אברהם על אח שלו עם הטנק, ועל כמה שהוא רוצה להיות כמוהו אברהם אומר לו "יו דה יזראליז אר משוגנע". הכי קרוב לחו"ל שאיברהים היה זה במצריים, לשם הוא נסע במלחמה הקודמת עם אבא שלו שנפצע מהטילים של אל יאהוד. הדוד שלו במצריים, אמר שהם משוגעים, הוא מת בינתיים בהפגנה של הפיכת השלטון.

השותף של הדוד אברהם עם העסק של הניקוי יבש זה ג'ימאל, כבר שנים ב-USA, אבא שלו ברח כבר מזמן, העדיף קצת שקט. הוא אומר שהוא חי בארצות הברית אבל תמיד מרגיש פליט. איברהים חי פליט ומרגיש פליט, אבל מחייך מדי פעם "זה שלי הוא אומר, זה העם שלי", עוד מעט אחרי הבגרויות, כשאבי יעשה פטרול בבסיס, עם האפוד והנשק ויתגעגע לחברה בבית, הוא יגיד "זה שלי, זה העם שלי". פעם בחמש שנים הם יטוסו על השטיח המעופף לדוד מהניקוי היבש ולא יבינו איך יכול להיות שבקניון אין מאבטח ושהרייצ'ל, היפיפיה בת ה18 הולכת לקולג' ולתגלית ולא לצבא.

אם הסיפור הזה היה כתוב בספר, בלי להזכיר שמות כמובן היינו אומרים שזה בית משוגעים. ואיך יכול להיות שכל הבלאגן הזה חי ובועט בשטח קטן כל כך. קצת מפחיד להזיז את הטנקים מהסיפור, והטרור והמנהרות, ולהישאר עם בני אדם. איך בכלל אפשר להזיז מנהרות שנחפרו בדם יזע ודמעות כדי לגרום דם יזע ודמעות לצד השני.

אבי ואיברהים נושאים עיניים לירושלים, אחד מתפלל לאללה, השני בשיח ישיר עם אלוהים, 200 מטרים קו אווירי מפרידים בין הכיפה שלהם, לשרידי המקדש שלנו. אבי אומר "זה שלי", גם איברהים. כשמדובר בצדק אף אחד לא צודק, ההיסטוריה נכתבת על ידי אנשים, אחד חי אותה והאחר פותח עסק לניקוי יבש באריזונה.

בסיפור הזה, הקורא יכול לבחור את העשור ואת המלחמה, האנשים מתחלפים והטכנולוגיה מתקדמת אבל הצדק בלב האנשים נותר כבר מאות שנים באותה הנקודה. "זה שלי" – היא עילה למלחמה. מצחיק? הזוי? אנושי. ממש כמו בארגז החול בו שיחקו פעם אברהם, איברהים ואבי, אותו ארגז חול בו קיבל הסבא של הבאבא הבטחה: "ארבה את זרעך כחול". אנשים כתבו את ההבטחה, אנשים ממשיכים לטעון "זה שלי" (וגם לטעון פגזים, מרגמות ורקטות). ואנחנו יושבים על חבית של נפץ ומחזיקים חזק חזק, ומספרים כל אחד לעמו את הסיפור שלו, סיפור על צדק. סיפור חיים.

ורק אברהם מהניקוי היבש מספר שיש ניו המצאה ישראלית "כיפת הסלע", ומתכוון לכיפת ברזל. ועושה היסטוריה לשיגעון.

קראו לו ארכדי. נציג רשמי של המעצמה הסובייטית בישראל. איש גדול מימדים עם סוודר של אמא רוסיה. התואר 'מורה למתמטיקה' היה שטחי מדי בשבילו, לא יכול להכיל את הסדרה הליניארית האינסופית של ידע שמוחו הקודח הכיל. לשיעור הוא הגיע עם מזוודה שחורה והתייחס ללוח ולמספרים ביראת קודש. אנחנו חיקינו את המבטא הרוסי הכבד שלו בכל הזדמנות, מתגלגלים מצחוק בהפסקה. באחת מאסיפות ההורים הוא הבטיח לאבא שלי שאם אמשיך כך אני לא אגיע לטכניון. צדק.

זה היה בתקופה שבכיתה היתה מחנכת ולא היו פלאפונים בשיעור. תקופה בה גשר היה סימן הזיהוי לזו שצחקנו עליה בדרך לבית ספר ולא שם קוד לעוד יום חופש בחסות מערכת החינוך.

ארכדי עשה בנו כרצונו, הוא היה אמנם רק מורה למתמטיקה, אבל בלי להרגיש הוא לימד אותנו שהצלחה באה רק אחרי תרגול ועבודה קשה. אין קיצורי דרך בחיים. ותודה לאמא רוסיה.

בבית הספר של היום לא מלמדים שאין קיצורי דרך לניסיון ושהמשאב הכי יקר בחיים הוא הזמן. לא מלמדים איך לנהל אותו הכי טוב כדי שהוא יעבוד לטובתך ולא נגדך. ומה הטעם ללמד מיומנות שכזאת בעידן הריאליטי?
ויש עוד שיעורים לא מלמדים בבית הספר. לא מלמדים שגם אם לא תלמד אתה יכול להיות חכם ומוצלח, להמציא ולהציל את העולם (אלה הפרטים הכי טובים בביוגרפיות של כל האנשים הגדולים שהשורה הקטנה הזו נשמטת מהם). אלה פרטים לא סקסיים במערכת שמקדשת תארים.

לא מלמדים שכדאי לשלם ביטוח לאומי אחרת כשאתה חוזר מסטול מהודו אחרי הצבא יש איזה מכתב בדואר שמוריד לך את הלב לתחתונים. לא מלמדים שאוברדפט מסוכן כמעט כמו תאונת דרכים, לא מלמדים שאין הלוואות חינם. לא מלמדים איך לוקחים את כל הידע הזה של חמש יחידות מתמטיקה אצל ארכדי והופכים אותו לכלים יומיומיים לחיים.

לא מלמדים שזה לא בסדר לעבור לברלין ולפתוח שם עסק, למרות שזה קל ופשוט ויש אחלה בירה ואין יאיר לפיד. לא מלמדים שיש לנו ארץ אחת לאהוב ולחיות בה ואין פשוט אין אחרת. ולא, של"ח זה לא אהבת הארץ, זה טיול ליער ירושלים ומימיה מלאה בקולה.

לא מלמדים שעדיף לחייך מאשר לכעוס (בשיא האגואיזם ובלי שום טיפת מחשבה על האחר הוא אני) לא מלמדים שאמא ואבא הם גם בני אדם, ושגם להם כואבת הבטן לפעמים ושגם להם יש הפרעות קשב וקשר ועוד כמה הפרעות של גדולים.

לא מלמדים שפעם לפני שהיה איפון היינו מקשיבים אחד לשני ושאולי כדאי להשקיע קצת בחברים האמיתיים וקצת פחות ללטף להם באצבע את התמונות בפייס.

לא מלמדים שבסופו של דבר אנחנו פועלים די דומה ושיש לנו איזה כמה דברים משותפים שאנחנו צוחקים מהם ונעלבים מהם ומפחדים מהם. וממש בשקט, לא מלמדים שאנחנו גם די דומים במה שמניע אותנו ובסופו של דבר כולנו מחפשים קצת אהבה (גם אני).

לא מלמדים שכישלונות זה חלק מדרך, ואם אפשר על הדרך שישלחו גם מכתב לאקדמיה ללשון שתמחק את המילה כשלון מהלקסיקון. ותחליף אותו במשהו שמתנגן קצת יותר באיזי על הלשון! אסון!
לא מלמדים בבית הספר שאם אתה מנסה בכל הכוח וממש ממש רוצה בסופו של דבר תצליח. לא מלמדים גם שרגע של הצלחה בא אחרי 15 שנים של קריעת תחת.

לא מלמדים שאם אין לך איפון דור 5S אבל יש לך אמונה בעצמך, אתה ממש אבל ממש בסדר. לא מלמדים גם שאם לאבא יש ג'יפ אבל הוא בוגד באמא אז הוא לא בסדר.

ארכדי כבר בטח בפנסיה, אבל לאור התוצאות האחרונות של מבחני פיזה אני מבינה שגם לא מלמדים כל כך חשבון ואנגלית וספרות. מה שכן יש בבתי הספר היום זה חמש מאות עמותות ופרויקטים שמלמדים את הילדים המון מיומנויות שבית הספר היה אמור ללמד. יש חל"ד לתלמידים מצטיינים ודיבייט וסאיסאי, ולמידה מונעת וחינוך תקשורתי ונושא מרכז שנתי (מי למען ה' צריך נושא מרכז שנתי, מה אנחנו בשנת הדרקון בסין???) ורק המחנכת שפעם היתה כל עולמם של הילדים יושבת בחדר מורים כשספל הקפה הלבן עם הסדק בקרמיקה המתקלפת נדבק לה ליד.
היא מחויבת להיות 18 שעות בבית ספר (כי היא באופק חדש והוסיפו לה 958 ₪ בחודש למשכורת) אבל לקחו ממנה את כל הסמכויות (כי יש על כל תלמיד איפון וועד הורים שאוסר עליה להגיד מילה) והילד רק עכשיו לקח קונצרטה כך שגם כשהיא כבר אומרת הוא לא ממש מקשיב. ולמה שהיא בכלל תגיד משהו אם תיכף מגיעה הסטודנטית שנה ג' לחינוך, מנחה בפרויקט מיכא"ל, זו שכל עולמה להעביר לילדים הרכים את כל מה שבית הספר לא הצליח.

ואני, רק שאלה לשי פירון. בין כל הקמפיינים ואתרי האינטרנט, עם הגרפיקה המקצועית והמילים היפות, אתה זוכר שקיבלת את התפקיד הכי חשוב במדינה? זוכר שעל כתפייך יושב בכל כובד משקלו הדור שיטפל באיום האירני, הדור שיבנה בתים בחלל, הדור שישדרג את גוגל ופייסבוק, הדור שישבט אנשים?

אז בבקשה, לפני שאתה נותן לו עוד יום גשר, או מוציא לו את אהובה המחנכת, זו שהוא צוחק עליה אחרי השיעור תזכור שהדקות הקטנות במחיצתה ישנו לו את החיים. הוא ייזכר בה בטירונות ובאוניברסיטה, הוא יצטט מילים שלה ליואבי הקטן שלו. את שירה הסטודנטית הוא יפגוש בהפסקה עוד כמה שנים, הם יתרגלו מיומנויות חיים אחרות. וזה בסדר.
בינתיים תן לו את אהובה, עם השיער המקורזל והקול הצרוד, עם אבקת הגיר על הסוודר. תן לו להיות תלמיד רגע לפני שישב לנצח מול מסך וישלח אותה במחי אצבע אל סל המחזור.

באמצע הכיכר במילאנו, יד אחת עם גלידה (שלושה כדורים) ויד אחת עמוסה בשקיות עם שמות המותגים שגורמים לי להרגיש בבית ראיתי קבוצה של יפאנים עומדים בנחיל אנושי עם נחיל מצלמות ועזרים טכנולוגיים ומצלמים את הדואומו. ביפן אין דואומו, בדואומו אין טכנולוגיה (או שיש). כשנכנסתי פנימה, לכנסייה עצומת המימדים, מהסוג שאלוהים מתנשא בהן עליך כמו שמיניסט על חנון בחטיבת הביניים, קיבל אותי שלט שהמליץ לשדרג את התמונות מהכנסייה והציע מגוון דרכים של שיתוף הביקור עם חברים. תהיתי אם משרד הדתות האיטלקי עומד מאחורי הקמפיין או שאיזה מותג מסחרי נתן חסות לדואומו.
כך או אחרת, מזל שמריה כבר הצטלבה מראש, וישו הביט בשלט מיואש. היפאנים כבר מאחורי, מצלמים בהבזקים בלתי פוסקים ויטראז שידו של איזה דה וינצי בטח הרכיבה לפני כמה מאות שנים. אוספים טרה של מידע וירטואלי שכנראה לא יראו לעולם. יש גם אחד שמסריט הכל (ואם יכולתי רק שאלה בתרגום ליפאנית הייתי שואלת את כבודו מתי בחייו הוא יספיק לראות את השעות שמוקלטות כרגע במצלמה המשוכללת ואת מי למען ה' זה מעניין). לדה וינצ'י (מהויטראז) לא היה איפון, גם לא הפרעות קשב, היתה לו סבלנות. הוא שכב על פיגום וצייר, משימה פשוטה כל כך שהיום לא רבים מסוגלים לעשות.

בכניסה לגני התערוכה של מילנו מתקבצים כל מעצבי העולם. שבוע העיצוב דוחס אותם למזוודות ומטיס אותם לבירת העיצוב העולמית. הם באו לראות ספה. בביתן אחד היתה תצוגה מיוחדת לידיות. אני מביטה מהצד וצוחקת, לפעמים שגעון של אנשים מביא אותם לכל מקום בעולם. אחרי שהצחוק נמחק מהשפתיים אני מבינה שאני על אותו מסוע, באותה תערוכה. זוגות זוגות על המסוע אנשים שנראים כל כך שונה שהם פשוט דומים. אז נכון, הידיות נראו לי קצת מוגזמות, אבל הספה בצבע ורוד פוקסיה זה משהו אחר לגמרי. כולם כאן לבושים כל כך מוזר שפתאום הם נראים רגילים לגמרי. כשהכל כל כך מעוצב הסטנדרט יורד. הם לוקחים השראה (ומשאילים רעיונות) כולם מצלמים הכל. החיים מצטמצמים לפריים אחד קטן שנקרא החיים.

ברכבת התחתית נדחקים בין ארבע לשש מליארדי אנשים מכל העולם, רק עשרות מהם איתי בקרון שתמיד באירופה מפעיל אצלי את הפסקול של שינדלר. אחרי הביקורת על אנשים הזויים שמבלים שעתיים ביום מתחת לאדמה אני נזכרת שגם אני נותנת את נשמתי לאל איילון מדי פעם, לעשות בי כרצונו עם עוד אלפי אנשים חופשיים. כאן אין מצלמות. פשוט אין מקום.

הבעיה כשיוצאים לחופש היא שהמוח מתרוקן ומשאיר אפשרות למחשבות על חירות. יש עוד כמה מחשבות על הפסטה הרביעית והיום השלישי או הגלידה החמישית ביומיים האחרונים, אבל אלה מחשבות של חלי ממן. מחשבות על חופש מייסרות הרבה יותר. נסעתי לחופש. לנוח, בדיוק כמו פעם. מהיום יום, מהמתח מהארץ. רק שהפעם איפשהו בין גלידה אחת לחברתה, באיזה פארק ירוק (מהסוג שהפארק הלאומי שלנו רוצה להיות) התגעגעתי לארץ.

לא ליפי הבלורית והתואר או לצפירות ברמזור, לא לעבודה ולמתח. ואולי קצת כן. שם עם הגלידה והנעליים החדשות והסלפי שהאור של מילאנו יודע לשדרג הבנתי שמצאתי קצת חופש. בין כל השיתופים והציוצים ומעקב הבלתי פוסק שאנחנו מספקים לעולם על עצמינו הבנתי שהחופש נמצא בין הבטן לראש. וכמה רעש יש ביום יום שמסתיר אותו. וכמה טוב שצריך רק גלידה ביורו וחצי וחברים טובים כדי להיזכר. אנחנו חיים בעידן משוגע, שמשאיר כל כך הרבה זמן ליהנות מכל התמונות של כל העולם ושוכחים לפעמים שאנחנו בשתי ידיים ומקלדת, מוכרים את החופש שלנו, ומתחברים לאזיק הגדול והחזק בעולם, תעודת הזהות הוירטואלית של חיינו.

אז לכבוד החג, ההוא מהפירמידות והמצות והדודות. עם ההגדה הארוכה עם המילים המסובכות, החג שם הטיט ועוגיות הקוקוס, החג שנחתם במילים לשנה הבאה בירושלים. החג שהמילים עבדות וחירות כל כך נדושות בו עד שלפעמים שוכחים כמה הן חשובות. אז לחיי החירות. והשקט. לחיי רגעים קטנים עם גלידה וקבוצה של יפאנים, ואיפון אחד שנכבה לפתע והכריח אותי לצאת לחירות.

תמונה של זר פרחים ענק קיבלה את פני כשפתחתי את הפייסבוק, לא שלי. של אחת מהחברות (מעגל 2-3), חברה של חברה שאחרי פעם אחת שנפגשנו וצורפה לפייס נעלמה מחיי. הזר לא נעלם. מתחתיו כיתוב שלא השאיר מקום לבלבול בו הודעה של מעגל 2 לחבר שלה. על זה שהוא החיים שלה, המלך שלה, ועל אהבתו חסרת הפשרות אליה כל השנה אבל בעיקר ביום האישה. בדרך כלל אני מפרגנת להפגנת אהבה מכל סוג שהיא. גם כשהיא קיטשית, משתפכת, מלאה בלבבות. זו אהבה ואני אוהבת אהבות.

רציתי ללחוץ על האגודל המונף, להוסיף עוד קצת אושר למעגל 2, אבל עצרתי. לא בגלל הזר, לא בגלל החבר, עצרתי בגלל יום האישה.
צהריים, בדרך למתחם התחנה, לאירוע שכולו סדנאות 'עשי זאת בעצמך'. גברים לא היו שם, מסור ומקדחה כן. בשדרות ירושלים חנות פרחים אנונימית הוציאה שלט מאיר עיניים "היום יום האישה" (מעניין אם חבר של מעגל 2 ראה את השלט וקנה לה כאן את הפרחים).

בהיכל התרבות יש מופע נשי ועל כל מניקור- פדיקור שלושים אחוזי הנחה (כאילו שאנחנו צריכות פדיקור רק פעם בשנה). חנויות הפרחים מעלות מחירים כדי לקזז את ההנחה על הלק, והמועדונים מכניסים (רק היום) נשים בחינם. אפילו גלגל"צ יצרו פלייליסט רשמי ליום (הוא לא כולל רק נשים, אבל הוא פלייליסט שנשים אוהבות). ואולי כאן מתחילה הבעיה שלי עם היום הזה (עוד לפני שקראתי טורי דעה וסקר של גיאוקרטוגרפיה על פערי השכר), הבעיה מתחילה כשמישהו חושב שקבוצה שלמה של בני אדם מתנהגת אותו דבר, חושבת אותן מחשבות או מרוויחה אותה משכורת. הבעיה ממשיכה כשזר פרחים ביום האישה הופך חזות היום ומשאיר מאחור את האחוזים הבעייתיים של פערי השכר.

את יום האישה הבינלאומי התחילו לחגוג לפני 105 שנים בדיוק. אז כנשים היו משרתות, בלי זכות בחירה, נשות בעליהן היתה חדשנות אמיתית ביום שכזה, היה בו גם צורך. מאז עברו כמה שנים וניתנה לנשים זכות הבחירה, היא ניתנה רשמית אבל יש נשים וגברים שמעדיפים להתעלם ממנה. אישה יכולה בימינו להיות אשת קריירה ויכולה באותה מידה לשבת בבית ולגדל את ילדיה. היא יכולה לבחור גם וגם, קשה אבל זכותה לבחור כך. היא יכולה גם לבחור להישאר רק אישה ולחיות את חייה בלי כל איש (או עם חבר לקיץ וחבר לחורף) – אם רק תהיה מוכנה לסבול את המבטים של הדודה והדוד.

אישה יכולה לבחור. ובחירה היא הזכות הכי גדולה שיש לאדם. כשבוחרים באמת אין תלונות. יש חופש. חופש ליצור, חופש לעבוד, חופש לנוח. חופש לרוץ. יום האישה צריך לעבור אדפטציה לימים של היום ולהזכיר לנו שיש לנו את החופש לבחור. לבחור איך לחיות את החיים שלנו, לבחור כמה אהבה להכניס אליהם ובאיזה יום (ובבקשה שזה יהיה קצת יותר מיום האישה).

בצהריים, אחרי שספגתי מהלומות ביקורת על דעותי בנושא נשים ופרחים (וזה לא שאני לא אוהבת פרחים, צבעונים וורדים במשלוח עם כרטיס ברכה ורוד מזמינים את הדמעה לקצה העין). שאלו אותי "ומה עם גברים שמשתמשים בכוח שלהם נגד נשים?, גם לנשים האלה יש בחירה?" זה סיפור אחר לגמרי, שבשבילו לא צריך את יום האישה אלא את משטרת ישראל. גברים כאלה צריכים לשבת בכלא. פשוט עד כאב.
הבעיה שלי עם יום האישה היא קיבעון של הנורמה, והציפייה של כותבי הטורים, והפמיניסטיות להזכיר שוב ושוב כמה קשה מצבה של האישה. הם התחילו מרצון טוב, לדבר על שינוי, לזמן שינוי. אבל שינויים לחוד ומכירות לחוד. הצורך הצרכני כמו בכל יום חג השתלט על התוכן והחליף את הדיון במהות לעיסוק בעוד חבילת שוקולדים, פרחים, וחזיות אדומות.

בעולם האמיתי חגיגות יום האישה שלי התחילו בהליכה בים, המשיכו בקנית שלט לדלת הבית והסתיימו בארוחת ערב אצל אשת החייל של חיי. אמא שלי. היא זו שמזכירה לי בכל יום בשנה לעשות רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת, שיהיה לך טוב!