בין שער שכם לשוק ברמלה

בריכת הקשתות"אני אאסוף אותך מרחוב עזה וניסע יחד דרך שער שכם". רק בירושלים יכולה הדרך לפגישת עבודה לעבור בין שמות נפיצים כל כך. הרכב נשאר בעזה, אנחנו בדרך לשער שעד לפני שש שנים היה הבילוי המועדף עלי לבוקר שבת בירושלים. שער הכניסה לשטרודל התפוחים הכי שווה בעיר בהוספיס האוסטרי, השער של השוק עם הירקות המיוחדים, השער של מיץ התפוזים סחוט טרי על באמת, השער שבשביל כל ירושלמי הוא (או לפחות היה) שער הכניסה לעיר העתיקה.

בשער שכם עומדים עכשיו שני צלפים. הם בעמדת תצפית מעל עשרות שוטרים שהולכים עם רובים שלופים ברחוב. מול שני הצלפים עומדים שני צלמים. ארבע עיניים מכוונות עדשה. מצלמות זרות שלופות, מחכות לרגע האמת. כשאמרה לי חברה טובה שירושלים לא חזרה לעצמה מאז צוק איתן לא הבנתי כמה היא צודקת. המחסום בכניסה ליעדינו העיד על מצבה של עיר מפוחדת.

***

לשוק רמלה הגענו במקרה. ניסיון מוצלח לגיוון משוק התקווה, ובאופן מפתיע התקווה התגלתה בו במלוא הדרה. כשמדובר בגזר וחסות, צנוניות טריות וברוקולי אנחנו מסתבר מסתדרים מצוין. בשוק נשלפו הסכינים וחתכו טעימות של אבטיח טרי ואגס אנגלי (במבטא ערבי). המלבי של חומוס חליל הזכיר שיש חיים גם מחוץ לשדרות רוטשילד. במסגרת התיירות הספונטנית קפצנו לבריכת הקשתות. השלט בכניסה נראה כאילו הגענו למקווה, קבלת הפנים מנונמת, רגע לפני שבת. ברושור עתיק ופקיד קבלה מספר בנינוחות "זה היה פעם מבנה של המוסלמים, אחרי זה מאגר מים, היום זה סתם אתר תיירות". בלי הרבה ציפיות נכנסו סתם.

בסיומו של גרם מדרגות חיכו לנו סירות משוטים שנלקחו מסרט ושני צלמים. הכריזה קראה בחצי עברית חצי ערבית – "זה המבקרים האחרונים, תן להם סירה". הצלמים על סירה משלהם, מכוונים עדשות על זוג ערבי שעומד להתחתן עוד כמה שעות. שלום הם אומרים, שלום אנחנו עונות.

מאגר המים בגובה בירכיים, המשוטים ארוכים מדי לטעמי, השאלה "האם צריך חגורות הצלה" נענתה ב'לא' מחוייך שהפתיע ירושלמית כמוני. ניסיונות החתירה הותירו אותנו רוב הזמן במקום. הצלמים ממשיכים עם הפלאשים וקוראים קריאות בערבית, והמוח שלי בליווי תפאורת הסירות, הקרירות, החושך והמשוטים חושב על פליטים בדרך לטורקיה.  אני מזיזה את המחשבות שלא יעברו לזוג שמתחתן עוד רגע. רק על האומץ שלה בשמלה לבנה בסירה מגיעה לה צל"ש. (איך הייתי מתרגמת לה צל"ש אם היתה קצת יותר קרובה?)

****

בתיאטרון הזה שנקרא ישראל 2016, זיכרון של שבת בבוקר בשער שכם הפך ביום אחד לזיכרון עבר. את מקומו תפסו חיילים בשכפ"צים ותחושה של בגרות (קצת כמו שאבא שלי מספר שפעם הם היו נוסעים לבית לחם לעשות קניות בשוק).

סירה קיבלה השבוע משמעות חדשה וסכין עם מבטא ערבי הוכיח שיכול גם רק לפרוס אבטיח. ומה המשמעות של כל הזיכרונות האלה כשבסוף ידם הקלה על ההדק של הצלמים משער שכם או בריכת הקשתות הם שמעצבים את הזיכרון. והלוואי שיהיו קצת יותר כאלה שיבחרו לכוון עדשה על זוגות בתחילת הדרך ולא על אלה שרוצים לתעד סוף.

חופשה מפנקת מתוצרת הארץ

LUXURY12"אולי הפעם נצא לחופש בארץ, אבל לא סתם חופשה, חופשה מפנקת" הצהרתי בפני האביר, בידיעה ברורה שכל מילה מוסיפה עוד כאלף שקלים חדשים לנופש. שלושת המילים "חופשה מפנקת בארץ" הגיעו עם תחושה של חלוק לבן, צמד כוסות קאווה צוננת ושלל פקידות קבלה ומלצרים עם חיוך מאוזן לאוזן ששירותיות היא ערכי צה"ל שלהם.

היופי ביכולת לדמיין היא האפשרות לקחת את המוכר והידוע ולהוסיף לו פס קול של דיסני וסנטה קלאוס על מזחלת שלג. חופשה מפנקת הולכת יחד עם תחושת חו"ל, נימוס אנגלי, סנגריה חמה ומבטא איטלקי. "חופשה מפנקת" כוללת בתוכה את המרחק מהבית והצק' אין בבן גוריון. כי רק אצלנו לצמד "חופשה מפנקת" יש המשך "כמו בחו"ל". חופשה מפנקת בישראל היא אוקסימורון. על כן, בפנייה לאבו גוש, השארנו את סנטה.

הגענו לחווה פאודלית. רכבי השרד של מעמד הביניים (פלוס) בדמות ג'יפונים בצבעים שונים חסמו כמעט את כל הכניסה למתחם. ג'יפון הוא "כמו בחו"ל" של המשפחתית האמריקאית. בחווה נחלקים המבקרים לאצילים מהארץ, וסאלים מחו"ל והשמנה והסלטה של כוחות הביטחון שהגיעו בנופש מבצעי. את כל אלה ישרתו בחווה הצמיתים, תושבי הכפר והמושבים הסמוכים. הצבעים בחווה מוכרים לי, מרצפות אפורות ומקלחת לבנה, מנורות מעוצבות שהוזמנו מסין. כל הלאקשרי שיש לעולם להציע וגם אגרטל קטן אחד (ההוא מאיקאה), זה שגם לנו יש וגורם לי בכל מקום להרגיש בבית.

נופש הוא מושג זר לי. אני אוהבת לטייל, להתרוצץ, להספיק. לנוח זה קצת עונש בשבילי. האביר אוהב לנוח. אני אוהבת את האביר. המקום הזכיר לי קצת את בית האח הגדול. כולם נראו לי דומים. כל החלוקים הלבנים, והנעליים הלבנות, כל המדים וכל מדריכות הפילאטיס (מדריכות פילאטיס דומות בלי קשר לנופש).

בערב השנה האזרחית החדשה התקבצו דיג'י מלא מוטיבציה וזמרת קאברים מלאת חזון. אחרי רצף שנסונים מתוצרת חוץ, הבליח רגע לפני השנה החדשה החדש של ליאור נרקיס בסימן 'דע מאין באת, ולאן אתה הולך'.  עשר, תשע, שמונה, שבע, בחמש כבר היו לכולנו כוסות קאווה ביד, בשלוש- שתיים נשברו והמנקים שהוכנו כמו מפלסות השלג של ירושלים בסופ"ש חורפי קפצו על השברים. באחת התנשקנו. באפס פספס אחד המלצרים את הסיבוב עם מגש מלא כוסות והזכיר לכל הצוררים, שאולי סילבסטר אבל אם אשכח ירושלים, 30 כוסות קאווה ישכחו לנצח מהספירה.

הקור היה קור ירושלמי (בשונה מהקור האירופאי שהיה בדמיון). הכרמים לקחו השראה מטוסקנה אבל פינו את מקומם לגרם מדרגות מאבן ירושלמית ומתחם ספא רחב יותר. ביציאה ממסאג' מפנק, בפינת הירגעות בנוסח זן, החליטות עומדות מיותמות. בחופשה מפנקת בארץ שותים מים עם נענע, ואחד שדאג להביא פלאפון מעדכן את כל הנוכחים שהיה פיגוע בתל אביב. פתאום החלוק המפנק מרגיש קצת לא נוח ומוזיקת המעליות המרגיעה כבר לא כל כך מרגיעה. בחוץ ברד (אלוהים תכנן שלג רך כמו באוסטריה, עכשיו גם אלוהים עצבני).

נופש באזור ירושלים מגיע בחבילה עם 3 טלפונים ביום מההורים שלי כדי שנגיע לאכול או לשתות, או לאכול ולשתות בבית. במדינה קטנטונת כמו שלנו, ברור שבאמצע החופשה המפנקת קופצים לקידוש אצל אמא ואבא. במסעדת השף של המלון, באותם רגעים ממש לא מדליקים אש, איך אומרים פלטה של שבת וג'חנון בחופשה מפנקת בחו"ל?

כדי להרגיש לאקשרי צריך מידה של מרחק. מרחק מהברמן או מפקידת הקבלה, מרחק מהמוכר בחנות. בישראל אין מרחק. הרי בשיחה של שתי דקות אפשר למצוא שלושה מכרים משותפים, להיתקל במישהי שעבדה איתך לפני שלוש שנים ולראות את הבן דוד של ההוא מהצבא. כשאין מרחק אין לאקשרי.

בעודי מצוטטת לאמא שנראית מאושרת בחופשה הבנתי למה זה עובד. חופשה מפנקת בארץ זה להורים לילדים. כאלה שחופש בשבילם זה לקום בלי שעון מעורר בשבת, לא להכין סנדביצים ולעשות 20 בריכות בלי שום דאגה שלמישהו יש פיפי. חזרתי לסויטה נרגשת לבשר לאביר שאנחנו בשלב הכי מדהים בחיינו עד כה. השלב בו הדירה התל אביבית שלנו מספקת לנו תנאים יומיומיים של סויטה במלון יוקרה. האביר ישן. ואני מחייכת. ברקע, קולות המואזין מהכפר הסמוך חודרים את מעטה השירים של גלגל"צ. ואיזה מזל שיש אותם כדי לערער במקצת את השלמות של הסאונד בחדר. ואיזה כיף שעוד יהיו שנים שנחלום על סופ"ש כזה שעכשיו אפשר לצחוק עליו, והעיקר שנבוא לכאן ביחד כדי להיזכר בחוויות, לאכול במחניודה ולצחוק על ההוא שעושה צ'ק אאוט ומבקש הנחה במלון היוקרה של ישראל.

בצק' אאוט שואלת חיוכית למה אנחנו לא נשארים עוד קצת איתם. "צריך לחזור למציאות" אנחנו עונים, ונוסעים לפגוש את סנטה לקנאפה באבו גוש.

עצמאותה – מכתב מעצמאית בת 3 לעצמאית בת 67

היי עצמאותה זאת אני, אנחנו די דומות. שתינו נשים עם נקודות זכות, שתינו עצמאיות. לך יש קצת יותר ותק אמנם, אבל אני בטוחה שתוכלי להבין לליבי, הרי את יודעת, בסוף, אני תלויה בך ואת, איך לומר תלויה גם קצת בי. וזה לא שאני מתרברבת חלילה, ומודה בכל יום בשנה, אבל איך שלא מסתכלים על זה כמעט חצי מיליון עצמאים אחראים על 40 אחוזים מתוצר המדינה.ATSMAUT

אנחנו חוגגות עצמאות יחד, רק שאת קצת יותר ותיקה בשוק, כי גם אני הפכתי חברה בע"מ לפני שלוש שנים בדיוק. ואז הצעת לי שותפות עם תיק במס הכנסה ומע"מ ואני נעניתי בחיוב, זו הפעם הראשונה שמדינה פונה אלי, זה מרגיש מכובד ואפילו חשוב.

כשאמרת 'עבודה עברית', ודיברת על חזון והגשמה, אמרת בעצם עוסק זעיר, פטור או חברה בע"מ, כן, ככה בונים מדינה. אמרת "קחו חלום, נסו את זה שאתם הכי טובים בו וצאו לעבודה". הזהרת  "עבדו בשביל עצמכם ואל תצפו בכל יום לתודה".

עצמאותה, רציתי להגיד לך מזל טוב, לאחל פרנסה ובריאות, כי מי כמוני יודעת כמה אושר לחגוג בכל יום את יום העצמאות. ולא, אני לרגע לא צינית, ושמחה על הבחירה בכל יום, כי עם כל הקושי והאתגר עצמאות היא הגשמה של חלום.

וקשיים לא חסר, את יודעת, יש אויבים מבית ואויבים מחוץ. וכשאת משלמת שוטף 120 יש ימים שבהם המצב קצת לחוץ. ואני יודעת שאני לא מחדשת לך, ושככה היה פה מאז ומעולם. שעצמאות זו בחירה ומי שבוחר מבחינת דמי מחלה לא קיים. כן, הוא עצמאי זה נכון, אבל בינינו עצמאותה גם את קצת חולה לפעמים, ואז יוצאים החוצה מיטב בנייך ועל דמי אבטלה מוותרים. וכשהתותחים רועמים בקיץ המוזות והעסקים שותקים, וגם אנחנו בכוננות ספיגה, אבל ארץ אחרת אין, ואת, את אחת ויחידה.

וזו לא אשמתך, אני יודעת, חברי ההנהלה התבלבלו, הם כבר שנים מדברים, מבטיחים, אבל עסק מעולם הם לא ניהלו. אם תוכלי עצמאותה, תזכירי להם בישיבת ההנהלה לשנות קצת כיוון, כי עסק קטן בטווח הארוך יכול להפוך לטייקון.

כי בינינו עצמאותה, את השותף הכי גדול שלי ומחזיקת מפתח במניות, ואם כבר שותפים אז רק מדינה שכזאת. כי את זו שנותנת השראה ליצירתיות, לממציאנות ולפתרון הבעיות, ואת שברגעי משבר מזכירה שהעבר מאחורינו את צופה אל הבאות.

יום חגך עצמאותה, הוא גם יום חגינו. על עצמאות נלחמים, מי כמוך יודעת, והעצמאות היא בחירתנו. כשהדגל מונף ואת הגוף תחושת גאווה מציפה, אני נזכרת שאת מה שעושים, עושים באהבה. איחולי עצמאותה, לעוד 120 לפחות, לא בתשלומים אלא בשנים מלאות פרנסה ושמחות. את המשואה הפרטית שלי אשיא בגאווה גדולה ושיר הלל, כי נגד כל הסטטיסטיקות יש עסק. לתפארת מדינת ישראל.

מפגשים עם 30

אין לך יותר הנחות. כי אתה כבר לא חייל וגם לא סטודנט (ולא, הטריק הזה שלא הספקת עדיין לקחת מדבקה מהאגודה לא עובד על הקופאים), אתה עדיין לא אזרח ותיק (למרות שמשהו בך פתאום מרגיש קצת יותר קרוב לקבוצה הזו).BAKBUK

מסתבר שעד עכשיו שיחקנו. וכל יום הולדת עגול היה רק 'כאילו' שינוי משמעותי. כי בינינו בין הגילאים 0-10 אנחנו בסוג של ג'ימבורי מתמשך, ובין 10-20 חוץ מבת מיצווש, רישיון נהיגה, חבר ראשון וטירונות לא קורה המון. ואז מגיע העשור שכולם מספרים על כמה הוא משמעותי, אבל בתכלס, חוץ מלהיסגר על איפה אתה רוצה לעבוד ולדייק את עם מי תרצה לחלוק את חייך, המציאות משתנה בין 30 ל-40. ונכון, כל העשורים שקדמו לו הניחו יסודות, שברו את הלב, העלו צרחות שמחה. שלך. שלושים כבר לא רק שלך.

השינוי הראשון, הוא להסכים לכתוב את המונח 40 ולהכיר בזה שהזמן עף ושאם נרצה או לא, הספירה לאחור החלה (ואם זה לא משפט של אזרחית ותיקה אני לא יודעת מה כן).

השינוי השני מגיע במדבר. ארזנו שקי שינה, ועצרנו לקפה בדרך. השקיעה שצבעה את בית קמה באדום הזכירה שיש עוד סיכוי לדרום מחוסר פקקים והחופש לפנינו. סביבנו כל הדברים שמסמלים סוף שבוע רגוע עם חברים טובים (מדורה, פוייקה, יין, ערק, שקי שינה, גיטרה). לצידו של בקבוק הויסקי שניצב על השולחן המאולתר, ניצב הפעם גם בקבוק חלב קטן שהזכיר שיש סביבנו גם ארבעה קטנטנים בני שנתיים בממוצע שמתרוצצים עם אימהות הריוניות לצידם. עד כאן הכל בסדר (אזרחית ותיקה, כבר אמרתי?) ההפתעה האמיתית היתה הנונשלנטיות בה השתלבו הקטנטנים ביום ההולדת, טבעיים כל כך כאילו היו כאן מאז ומתמיד.

ויהי ערב ויעבור שבוע. "צופי, הם חייבים צופי" אומרת המוכרת ברצינות תהומית. צופי הוא מזרון למקלחת לרך הנולד (כמו מזרון מתנפח של הבריכה, רק מחומרים אנטי סינטטיים, היפו אלרגניים, אקולוגיים ועוד מילים שנשמעות טוב לאימהות מודל 2015). "חייבים צופי" אני מסכימה איתה, והוא צוחק, ממלמל שמות נוספים של כל הטוב שיש לחנות הבוטיק לתינוקות להציע ונגמרות ב"אופי".

מצוידים בצופי אנחנו בדרך. "הוא בן חמישה שבועות", אומר האב הטרי ודוחף את הפצפון לידיים שלי. עד לפני חמישה שבועות הם היו הזוג הכי מצחיק שאני מכירה. כלום לא השתנה, רק שיש תינוק קטן עם חיתול בד (כן, קיימנו דיון בנושא, זה הרבה יותר בריא לילד ולכיס. לא, לא היה נראה לי מוזר שאני מנהלת דיון כזה, רק אחרי שיצאנו חלחלו בי מחשבות על חיתולי בד ומשהו מהעשור של ה-20 ניסה להתמרמר בלי הצלחה). היה כיף. כמו תמיד אבל אחרת. הוא לא עשה כלום הקטנטן אבל הנוכחות שלו עשתה משהו. טוב.

זה העשור של קרן השתלמות, משכנתא, הרי את מקודשת, חיתולים, ניהול קריירה, ילדים, ימי הורים, עשור רציני כזה. וכל אלה שכותבים בנונשלט ש"שלושים זה העשרים החדש", דברו בבקשה עם קופת הגמל שלי, כי ב-20 לא ממש ידעתי שיש אחת כזו (וגם אם ידעתי היא כבר נמשכה לטובת איזו חופשה בחו"ל). זה העשור שכשהכרת מישהו שהגיע אליו הוא כבר נראה לך מבוגר, ופתאום יש לך כמה חברים בדיוק באותו הגיל.

30 זה גיל שמשתלט עליך, מציב מראות מסביב, לא שואל שאלות, גיל עם חיים ותזמון משל עצמו. מזכיר קצת עד כמה אין לנו שליטה ומזמין אותך להיסחף איתו. גיל בו את כבר מרגישה יודעת ועדיין זוכה למילות הפליאה "את ילדונת, כל החיים עוד לפנייך" וזה מחמיא פתאום כי את כבר לא ילדונת, אבל מותר לך קצת לשחק על זה.

יום שישי את יודעת – שישי ישראלי (שלי)

בסביבות חמש הם התקשרו, בשבע כבר טיגנו לביבות בשמן עמוק מהסוג שיזכירו שחנוכה היה כאן גם כשאסתכל במראה עוד שבועיים. שישי בערב, מהסוג שאני אוהבת, סוף סוף סופ"ש ויש קצת זמן לפגוש חברים. SUPER

כאילו שהיו חסרות כאן צרות. בין הבחירות של ביבי והבושות בגבעתי. כאילו שהיו חסרים קטבים בין הסרטון של בנט ל'דרך השלום' של פאר טאסי. כאילו שהיו חסרות פה הרמות להנחתה לסטטוסים מצייצים ושרוטונים. מישהו נזכר פתאום שיש גם את יום שישי. ישראלי כמובן. כאילו הפריע למישהו שיכולו השמיים והארץ וכל צבאם ויש שקט לרגע, כאילו מישהו באמת מצליח לשכוח את צרוך השבוע בשישי, הגיע קמפיין שישי.

כאילו לא די בכך שעל כל נושא של חול יש שמונים דעות, הגיע מישהו (עם כוונה טובה אני מקווה), עם משרד פרסום יצירתי והחליט להפריע לנו לשבות מכל מלאכתנו, ולהמשיך לעשות רוח ברשת גם בשבת. בזכותו, שבת בבוקר, כבר לא כזה יפה כי איזה זמן יש לאמא לשתות המון קפה ולאבא לקרוא המון עיתון כשהם בפייסבוק, מדברים על הקמפיין החדש או על הבחירות (הלא חדשות כל כך). וזה רק אחד הדברים שמרגיזים אותי בקמפיין הזה. עוד לפני שבכלל נכנסנו לתוכן.

ואם מתעקשים להיכנס לתוכן, הרי החדשות: משפחות לא מתפקדות יש בכל מגזר, וריבים על קורנפלקס יכולים להתקיים גם בבית עם הכשר הבד"צ. מישהו שכח לעשות צדק ולהזכיר העגלה הריקה שנוסעת כבר שישים ומשהו שנים מלאה בכל טוב כבר הרבה מאד זמן. נכון, היא חיה על אשראי, ויש עוד כמה עגלות שיגיעו איתה לתור וידחפו על זכות הראשונים לקופה. מאז החזון איש יש כל כך הרבה עגלות, רבות ומגוונות (חלקן בהכשר, חלקן לא). ולא רק עגלות נוספו מאז יש גם רשתות ענק לכל דורש (ויש אפילו אפשרות להזמין באינטרנט. הכל כולל מילקי). בדרך לקופה יעצרו את העגלות כמה מנהלי עמותות שירצו צדקה או להעביר איזה מסר נגיד על איך צריך להראות יום שישי של כולנו. וכאן הבעיה של הקמפיין הזה. שהוא בכוח מנסה להסביר לנו מה זה שישי ישראלי. ושישי שלי בכלל לא ישראלי, הוא שישי שלי. ושישי שלי בירושלים עם הנרות והקידוש והבישולים אצל אמא ואבא הוא שישי אחר לגמרי, ושישי בצימר בצפון הוא שישי מסוג שלישי, והשישי של אתמול עם חברים טובים ולביבות שטוגנו בשישי היה טעים וחמים ונעים ומסורתי לא פחות. ושישי כשאני בברצלונה, מתקשרת להגיד שבת שלום לאנשים אהובים בישראל הוא שישי מרגש לא פחות מהשישי הישראלי בפרסומת.

הוא כבר בחר בנו מכל העמים, ואני בספק אם ידע שעל הדרך הוא מקבל כל כך הרבה אנשים שבמקום להיות הם עצמם חשוב להם כל כך להסביר לנו מה אנחנו רוצים להיות. בין קמפיין שישי ישראלי ל'דרך השלום' של פאר טאסי יש קווי דמיון. שניהם השתלטו בשבוע האחרון על הפליליסט הלאומי ועל המרחב הציבורי שלנו. אחד עם דרבוקה והשני עם חצי חלה חצי כדורגל. שניהם לא עמוקים מדי, שניהם רוצים להזכיר לנו איפה טוב. וכולנו רוצים קצת טוב. רק שלטסי זה מצליח, הוא לא מנסה להסביר, הוא פשוט מספר סיפור. אישי, אנושי, שכולם יכולים להזדהות איתו (כי מי לא רוצה שיזמינו לו קפה, ימזגו לו יין לבן ויגרמו לו לא לישון כל הלילה מהסיבות הנכונות). הוא לא מסביר יותר מדי, רק מספר ומוסיף סלסולים שגורמים לנו להישאר. טסי יודע שבשביל לחבר אנשים צריך לספר להם על מה שיש, לא על מה שאין, להם.

שישי ישראלי הוא סיפור אחר, סיפור שרוצה לספר על כולם ולא מספר כלום על אף אחד. סיפור שרוצה להציע נרטיב אחד לסיפור הישראלי. ומעניין מה השכנים בעג'מי חושבים על שישי ישראלי שכזה.

הרי בסופו של דבר כולנו רוצים קצת ביחד. ביחד בברלין או בתל אביב, ביחד בשישי ישראלי כמובן. רק שבשביל ביחד אמיתי צריך לוותר קצת על כל אחד לחוד. הבחירות הקרובות הזכירו שאנחנו צריכים להתאמץ קצת יותר כדי לקבל ביחד, ואולי המשיח כחלון יבוא בקרוב ויגאלינו, ואם לא אז יהיה בטח עוד איזה קמפיין שיעזור לנו להגדיר מחדש את מדורת השבט או להצית בפריים טיים את מהדורת השבת.

שבת של שלום.

המחיר לא כולל לוליינית – מדריך למתחתן

ido"אני מבשל פה במקום" הוא אומר ואני תוהה אם הוא יודע לעשות משהו נוסף במטבח מאשר להוציא בירה מהמקרר. קוראים לו ר. והוא איש המכירות השישי שראינו בשבוע האחרון, איש המכירות ליום המאושר בחיינו. הוא נותן לנו במתנה את ההגברה ומוריד 2000 על התאורה ("בשבילכם, אתם נראים זוג חמוד").

בחורף שליש פרחים כלול במחיר (יתר האורחים מקבלים נר. זיכרון לפרח שהיה כאן פעם לפני עליית המחירים). אחרי סודוקו מחיקות מהמחירון הרשמי הוא מוסיף כוכבית קטנה "המחיר לא כולל לוליינית". לוליינית? שואלות העיניים הבוחנות שלנו בבלבול, לוליינית! ר. כבר מדפדף בקלילות באייפד לתיקיית 'לוליינית בר' ומסביר ברצינות תהומית כאילו היתה הלוליינית רב גדול בתורה, איך המקום מעל הבר רק מחכה לבואה וכמה אנרגיות היא מוסיפה לרחבה. ברחבת המחשבות שמתרוצצת אצלי בראש אני תוהה איזו כלה מוכנה לקבל לוליינית על טרפז מעל ראש האורחים ביום הגדול של חייה. ר. מתקשר אלי כל שלושה ימים מאז שנפרדנו. הוא מתגעגע. חשוב לו אישית לדעת על מה אנחנו מתלבטים. אני רוצה לשתף אותו שמאז שהתחלנו לארגן חתונה אני כבר לא ממש רוצה להתחתן, אבל שותקת. במקום זה משתפת "ההתלבטות הכי גדולה שלנו היא הלוליינית כרגע".

"הריח הזה הוא מהפטרייה שיש לנו בדשא, עד החתונה שלכם זה יעלם" אומר ג. במבט מחויך. ג. הוא לא גנן, ואני קראתי שיש רפת לא רחוק והריח, איך לומר, הוא אחד הכוכבים בביקורות של הרשת החברתית החדשה שלי "מתחתנים למען מתחתנים". פורום גאוני שהתלבט בין השם "צרת רבים חצי נחמה ונחמת הטיפשים" זוגות זוגות מודים ומודדים כל צלם וטבעת, שמלה ואולם. יש כל כך הרבה רגש בהכנות ליום הזה שכל מה שאת באמת רוצה הוא לדעת שזו לא את, זה הם. התעשייה הזו. רק לדעת שלא השתגעת, שאת בסדר (למרות שהבוקר קמת עם מחשבה לא מרפה על שביל לבן לחופה וצורך בלתי נשלט לאפשר לאורחים שלך קינוחים מסתובבים ברחבה).

רק לפני חודש ישבנו בפשטות שלנו, בנקודה שלנו בים והוא שאל בהתרגשות "שנתחתן?", הכל היה ברור כל כך, פשוט כל כך. ג. ההוא מהדשא, לא היה איש המכירות הכי רציני, אבל פסיכולוג לא רע הוא היה. הוא פתח באבחנה שכשזוג מחליט להתחתן פתאום החיים שלהם (לא שלנו( הופכים משייט רומנטי בקאנו לראפטיג סוער עם משוגע בסירה. עם הקאנו שלנו נסענו כבר שלוש פעמים לאבן יהודה, פעם אחת למודיעין וגילינו כמה מושבים שלא שמענו על קיומם. היינו ביותר חתונות החודש מאשר הייתי בשלוש השנים האחרונות והרחנו מאות אלפי קבבוני טלה על מקלות קינמון. רק הרחנו. טעימות עושים רק אחרי החתימה.

צוקרברג נערך גם הוא לאירוע והקישורים הממומנים נדחפים לפיד כאילו הוזמנו אישית לחתונה. בין ההצעות על הקיר שלי נמרחות היפות שבנשים בשמלות כלה ואיפור. יש גם כמה משוגעים שמצטלמים בבריכה עם שמלה הרוסה, ובטראסק ארוסים עליכם! אתמול אפילו עשיתי לייק לחנות פרחים שמתמחה בזרי כלה וקישוט רכבים. מקווה שיותר נמוך מזה לא אגיע.

היום אני יודעת ששלישי הוא פעמים כי טוב אבל חמישי הוא 25% כי טוב יותר, ושהחורף בישראל הצטמצם לחודשים דצמבר עד פברואר (ולא בגלל מזג האוויר חלילה). ככה זה כשנכנסת לתעשייה שמגלגלת כמעט 5 מיליארד שקלים בשנה תחת הכותרת "מתחתנים רק פעם אחת".

"אני מוכן להתחתן איתך עכשיו בסלון", הוא אומר כשהמשוגע מהקאנו מאיים להטביע אותי. ואני מחייכת. חבר שלו שהיה פה אתמול אמר "אני לא זוכר כלום מכל החתונות האלה, לא את המקום ולא מה אכלתי". מזל שהוא לא זוכר, אבל מה עם הדודות המרוקאיות שלי שמוציאות פנקס ומזכירות עד היום את האוכל הנפלא מהבת מצווש שלי.

המחאה על יוקר המחיה מתאדה לחצי שנה כשמארגנים חתונה, כשמקבלים את התואר כלה הופכת היד קלה על ההדק והפנטזיות הופכות למציאות בחסות רשימה של אורחים וחברים שנרתמים ללילה אחד לשיגעון. האנשים האהובים ביותר בחייך, אלה שתמיד שם לצידך הופכים להיות הערבים והמממנים בהלוואה הכי גדולה שתיקח. חיים ב"לא נעים לנו", ועולם כמנהנו נוהג – היום את כלה ועוד חודש בדיוק תהפכי גדולת המשקיעים.

מי מרוויח מכל הסיפור? בעלי האולמות, מוכרי השמלות ותעשיית המגנטים. הזמרים והמתנפחים, המוכרים בכפר גלעדי והצלם שהסביר לי שאני חייבת אלבום בגודל חצי מטר בבית למזכרת (הוא יצלם 3000 תמונות שמהן אני אבחר 150, 3000 גוונים של שיגעון). כולם מרוויחים פרט לאורחים ולהורים של הזוג. "אנחנו מגיעים ממונפים" הוא אומר לי, ואני נזכרת למה בחרתי בו, ואיזה כיף שיש חיים שלמים לפנינו של אבחנות מדויקות כל כך.

ר. בטלפון, הוא רק רוצה להגיד לי שהתאריך שלנו מאד מבוקש, יש עוד שלושה זוגות שמתעניינים בו. "הם סגרו כבר על הלוליינית" אני תוהה, ומדמיינת את המבט של אבא שלי  כשהלוליינית נכנסת. אבא שלי, שהסביר לי בגיל שלוש שיש לי בחירה חופשית ושאני תמיד יכולה להגיד לא.

"לא" אני אומרת למנהלת המכירות של האולם המנצנץ, "תודה, יקר לנו מדי כאן". אחרי שבועיים חזרנו. ויתרנו על התאריך, יום ראשון בשבוע מבחינתי הוא החמישי החדש, והרי ברומא התנהג כרומאי. אם שיגעון אז עד הסוף!  בפנטזיה רציתי להתחתן במצדה. חמישים איש. בזריחה. בדמיון ראיתי את כל אוהבי מטפסים בשש בבוקר בשביל הנחש. במציאות, הנחש מסתיר את עץ הדעת והכניס גם אותי לקלחת. כלה חת.

אנחנו הדור שבין אולמי בונבון לחוות רונית. כל כך באמצע שעדיין אין לנו את האומץ להגיד לא לטירוף ועם זאת כבר אין לנו את הפריווילגיה להתחתן עם אגרטל של פרח גרניום ובורקס פטריות. דור אמצעי שהורס שמלה בדרך לבניית חיים. דור שמחלק מגנטים לחבר'ה, רק שלא ישכחו כמה כיף היה.

"חמש שעות וזה נגמר" אומרת לי חברה ממחלקת השפיות, "מה שחשוב זה היום שאחרי, ועוד יום ועוד יום ועוד יום ועוד המון ימים ועוד חמש שעות". ואני מחייכת. מרגישה לרגע כמו לוליינית. עפה על טרפז מעל השיגעון, מזהה את הלוליין שעמד בגבורה ובגמישות שיא בחודש מציאת האולם ויודעת שבשבילו אני מוכנה לשלם כל מחיר.

לכל המרבה במחיר- בין מילקי לברלין

אנחנו דור גלובלי בעולם גלובלי, דור שגדל על בוורלי הילס ומעוניין להרוויח 90210 בדולרים כמובן, בחודש. שכחנו רק שלא כל מהגר לארצות הברית מרוויח כך, שכחנו גם שהרבה מהישראלים עובדים שם בעגלות או שהם פורצי מנעולים (כמה מנעולים כבר האמריקאים האלה פורצים בשנה?). הם מוכנים לשלם את המחיר ולהיות אינסטלאטורים בניו יורק, זה נשמע מחיר הגיוני יותר מאשר לגור בצפון ולנסוע שעתיים ביום לתל אביב.MILKI

אנחנו דור גלובלי שהסבירו לו שהעולם מחכה רק לנו, ושבזכות המהפכה הטכנולוגית אפשר לעשות הכל. כל כך הרבה טכנולוגיה שבשיעור אזרחות למדנו בעיקר היסטוריה והשיעור המשמעותי כל כך שנקרא חינוך פיננסי נשאר אי שם מאחור בלי שום יכולת לעזור לנו להבין איך כן אפשר לחיות במדינת ישראל בכבוד. כל כך הרבה טכנולוגיה שלפעמים נדמה שאולי לא צריך פה כל כך הרבה אנשים.

יוקר המחיה בישראל הוא לא רק בעיה כלכלית, אלא קודם כל בעיה תפיסתית וערכית. כשאתה רגיל לאכול מילקי כל מעדן אחר הוא לא בגדר אופציה, וכששוכרים דירה ברמת אביב, העיר חולון נמחקת מהמפה. יוקר המחיה הוא שאלה של בחירה. בחירה חופשית. אתה יכול לחיות ביוקר ויכול גם לחיות קצת יותר בזול.

אנחנו הדור שחייב לטייל במזרח אחרי הצבא, חייב להתחתן ב430 ₪ למנה, חייב לעשות את המכה. חברי ששוכרים בברלין או בוגאס פשוט ויתרו על תרבות "מה יגידו" ונסעו לחיות במקום שאין מי שיגיד (וגם אם יגיד, אין סיכוי שיבינו לפחות בינתיים). ככה זה כשמשאירים את המשפחה מאחור ונוסעים לחיות את החיים שלך. רחוק מהמחויבות להגיע לכל אירוע, רחוק מהעין אבל הלב, הלב. הם משלמים מחיר, מחיר כבד, כשהאחות יולדת והם יושבים מול סקייפ כדי להיות "דודה" בפעם הראשונה, כשחברה מתחתנת והאיחול הכי מרגש ולבבי הוא מלא סמיילי ולבבות שניה לפני החופה. מחיר כבד מאד שנראה להם עדיין ראוי יותר מהמחיר שמשלמים כשעוברים לגור בערד. כבד יותר מהאפשרות לארוז את המשפחה ולהקים בית בחצור הגלילית. אנחנו הדור שמעדיף סלפי במרחק 4000 קילומטר מאשר מה יגידו במרחק 80 קילומטרים תוצרת הארץ.

ואולי זו הבעיה שלנו. שהחלופה הברלינאית קורצת יותר וראויה יותר מהחלופות תוצרת הארץ.

הם אמיצים הזוגות האלה, שקמים ואורזים את עצמם ונוסעים לברלין, אמיצים אבל לא אמיצים מספיק כדי להקים ישוב חדש או לעבור לגור בלוד. אלה שעושים את זה הם לא אמיצים אלא "משוגעים". 30 דקות נסיעה מול טיסה של ארבע שעות. מי המשוגע האמיתי?

אז לא, אין שום קשר לשפה ותרבות ולזה שכשאני שומעת את התקווה בא לי להצדיע לדגל כמו בבה"ד 1, אין לזה קשר לשואה (ואולי יש בתת ההכרה שלנו), אין לזה קשר לאהבת הארץ (כי הם אוהבים את הארץ הזו ומודים שהחברים של וגאס זה לא החברים מהטירונות והמסלול) אין לזה קשר למילקי (כי זוג בגיל 30 אוכל דנונה 0% במתיקות מעודנת ולא מסתכן בכמות השומן הרווי שמילקי מציע) אבל יש לזה קשר לחלופות שמדינת ישראל יודעת להציע לדור שגדל על דוסון קריק וחלם על קלי וברנדה.

זוג חברים שרדף אחרי החלום האמריקאי עזב את המרכז ועבר לכפר תבור. שם הם מגדלים בשלווה פסטורלית שלוש ילדות ושני כלבים בוילה שלא היתה מביישת את אמא של ברנדה. מחיר. הכל שאלה של מה המחיר שאתה מוכן לשלם, רק שהרבה פעמים המחיר הוא כלל לא כספי. יש מחירים ערכיים, מחירים חברתיים, מחירים פסיכולוגיים וגם כמה מחירים כלכליים. המחיר הברליאני הוא לא בהכרח מחיר כלכלי. הוא הנכונות לשלם את המחיר של חיים בתרבות אחרת, נכונות לשלם את מחיר המרחק מהמשפחה והחברים, נכונות לשלם מחירים ערכיים, כל אלה נשקלים על כף מאזניים מול מחירי המילקי והרחובות הציוריים שמהדרים ערים אירופאיות. כשמשלמים מחירים כל כך כבדים היאוש חייב להיעשות יותר נוח.

אנחנו דור של שחור ולבן – או מחאת אוהלים ברחובות או מעבר לברלין. או לעשות את המכה או כלום. כל כך דיכוטומי שבאמצע נעלמת חצי מדינת ישראל (ההיא שלא בין גדרה וחדרה) זו עם נוף ואוויר שעושים טוב על הלב ועדיין נמצאים בטווח כביש שש. מדינת ישראל שמחכה שמישהו יהיה מוכן לשלם את המחיר שהיא מציעה, לא גבוה, לא נמוך מחיר אמצע כחול לבן במרחק שעה וחצי נסיעה מהדודה בכוכב הצפון.