מעשה בשקית גרעינים

״משחק כדורגל״ ביקשתי. לא בטלוויזיה, תנו לי את הדבר האמיתי. רק בשביל הצעיפים ושקית הגרעינים. רק בשביל הצעקות והקללות, רק בשביל להיות שייכת. אפילו לרגע. רק בשביל להגיד שראיתי משחק כדורגל. כמו ילדה קטנה עם מנטרה מרגיזה על צעצוע, הזכרתי לכל מי שהסכים לשמוע שאני רוצה. football

כשחבר של הגיבור שמע הוא אמר ״מה הבעיה, יש ביום ראשון מכבי תל אביב – הפועל רעננה״. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שמישהו התייחס ברצינות לבקשה ואפילו נתן לה מענה פרקטי. בקשות כאלה (מהסוג שילדים מבקשים) מפסיקות להיענות באיזה שהוא שלב בחיינו, אבל השילוב בין תשובה מידית והקרבה של יום ראשון לימינו אנו, נראה קרוב מתמיד והפך את הדרישה הילדותית שלי למשימה של ממש. במוצ"ש כבר היו כרטיסים ובראשון בערב מצאתי את עצמי עם צעיף כחול צהוב בדרך למשחק הכדורגל הראשון בחיי.

היעדר ניידות משטרה וצפצופים בדרך לאצטדיון העלו בי את התחושה כי החבר'ה כבר הבינו שאני לא אבחין בין הפועל רעננה למנצ'סטר, אך לא אתן לכמה אוהדים שחסרו ביציע הנגדי להפיל את רוחי בדרך להגשמת חלום.

בדרך למשחק כבר מתכננים את הלאפה של אחרי. אצל גברים הדברים פשוטים בהרבה מאצלנו הנשים. הכרטיס חמישים, גרעינים ושתיה עוד עשרים, אין שום חנות נעליים בדרך בה ניתן להשאיר מעשר וצדקה. השיחה ברכב ערה, כל פסקה מסתיימת בלאפה של אחרי המשחק.

הכניסה אל האצטדיון משולה לכניסה לבית סוהר. מדרגות בטון, ברזלים וגברים במכנסי טרנינג, רצים אל ההיכל. כשהדשא הירוק נגלה מגרם המדרגות יש תחושה עוצרת נשימה. גם לחובבת ספא שכמוני משהו בכוח הזה הזיז משהו בבטן. התאורה והתופים של האוהדים, מלווים בצעקות ומהדהדים בכל חלל האצטדיון לא משאירים מקום לטעות. אתה יכול להיות איתנו או נגדנו. אין כאן אמצע.

באמצע (אחרי 45 דק' בהם למדתי מאיפה יצא לאוויר העולם השופט, קפצתי כאילו עליתי על טרמפולינה והבנתי פנדל מהו) הלכנו לקיוסק. ״אני רוצה את כל החוויה, כולל הגרעינים״ ביקשתי מהגיבור, וכפיית המשאלות מיומנת קיבלתי לידי 500 גר׳ מלח בליווי גרעיני חמנייה של קליית יוסי.

צועקים. תמיד. כשיש גול, כשאין גול, כשיש התקפה, כשאין התקפה, כשהשופט שורק,
כשהוא לא שורק, כשיש הארכה וכשאין הארכה. מקללים כשיש צורך. כשיש גול, כשאין גול, כשיש התקפה, כשהשופט שרק וגם סתם, כשיש צורך.

מי שלא קפץ אדום, וגם מי שקפצה ועיטרה את ציפורניה בלק בצבעי הקבוצה הנגדית. (התדרוך המקדים לא כלל הסרת כל אלמנט שקשור בצבע האדום)

לפנינו ישבו שני אוהדים מבוגרים. א. קללות של הנבחרת, והאוהד הנעלב. א. קללות השלים לי פערים בז'רגון החם והלוהט במסגרת אוניברסיטת החיים לענייני יציע והאוהד הנעלב לקח ללב כל תזוזה על המגרש. באיזה שהוא שלב רציתי לחבק אותו. המקלל והנעלב הם שני הקצוות של היציע שישבו בלי להתכוון ממש לפנינו. הם כל כך שונים שהם דומים. לשניהם אלה 90 דקות של פורקן, התפאורה רק במקרה מגרש כדורגל. איש איש מגיע מהבית עם שקית גרעינים ושק חייו, יצריו, תשוקותיו והמלחמות הפרטיות שלו. השופט סתם קורבן חג.

האדם מחפש שייכות. הוא קצת מפחד בלעדיה. שהרי כל אותם מקללי השופטים יכלו לשבת בבית וללגום בירה בנעימים אבל בחרו להגיע, לשלם, לקפוץ ולצרוח. משהו בכל הבלאגן הזה עושה לנו סדר. כי עם כל הבלאגן, אל מול השטיח הירוק שגולח למשעי יש עוד הרבה אנשים כמוני. שמחים או עצובים זה לא חשוב. יש בני אדם.

באותו יום, בעולם אחר לגמרי, הכניסה לירושלים חסומה. רוקדים שם מיליון חרדים נגד חוק הגיוס. נגד דרך חדשה ובעד דרכם. גם להם יש שירים משלהם, לבוש אופייני וקבוצת רבנים שהם אוהדים בכל רמ"ח אבריהם. ויש להם האחד את השני. אולי רק לרגע, אולי רק פעם בכמה חודשים. אבל זה מספיק כדי לזכור שאנחנו לא לבד בעולם.

קצת כמו בשקית הגרעינים, כל אחד הוא קטן ושולי, אבל יחד הם 700 קלוריות!

כמה נגמר? 2:0 לנו. אני כאמור הפסדתי בהימור.

כביש מספר אחת – ירושלמית תל אביבית

"אז מה את יותר, ירושלמית או תל אביבית?" הם שואלים, ואני מרימה את הגבה הימינית וקופצת שפה עליונה. לך תסביר להם שאני הנקודה שבין לטרון למחלף דניאל. בדיוק בגשר שמכריח אותך לוותר על הפניה לבאר שבע ולבחור סופית בתל אביב.JERTLV

במשך שנים כביש מספר אחת הוא חלק בלתי נפרד מחיי, שהרי זהו נתיב המילוט המהיר מעיר הנצח אל עולם שכולו טוב. עם חוגר ונשק בדרך לבה"ד 1, או בחמש וחצי בבוקר בדרך ליום עבודה בתל אביב, בביקורים לבני גילי שנטשו עוד לפני וכיום בדרך ההפוכה מתל אביב לירושלים לסוף שבוע אצל אמא ואבא. כביש מספר אחת הוא המצאה ירושלמית, הנתב"ג של הירושלמים, אלה המקבלים פס אל חיי החופש וחוזרים בגעגוע בסוף יום עבודה מבירת ההזדמנויות הביתה.
כביש מספר אחת של התל אביבים הוא מחנה יהודה ושלג בירושלים, ובשנים האחרונות גם סיור סליחות עם מדריך מקצועי. כביש מספר אחת, הוא היסטוריה ומשוריינים ששרועים בשער הגיא (וכמו כל פיסת היסטוריה, גם זו מקבלת שעה של תהילה בתוספת פרחים אחת לשנה ביום הזיכרון).

כביש מספר אחת זה חסימות כשאובמה מגיע, ופקקים בדרך להלוויה של הרב עובדיה, כביש מספר אחת מכיל את כל המתחכמים שעולים לירושלים כשהרשויות מתריעות על הסופה הגדולה בהיסטוריה, זה העורק הראשי של מדינת ישראל המחבר ראש ורגש, פנים וחוץ. כל כך ראשי שכתם שמן על הכביש ומשאית יכולים לחסום אותו בין רגע.
בכניסה לירושלים, מקבלים את פני הבאים קברים. הר מכוסה קוביות לבנות מימין ותהום משמאל. כזאת היא משוש תבל, קשה וקיצונית. בגינות סחרוף רגע לפני שגשר המיתרים פורט את שירת האיוולת של תזמורת פילים לבנים בכניסה לעיר, הציבו שעון. שעון על שום מה? כדי שלא נשכח שהזמן קצר והמלאכה מרובה בעולמינו (או בכדי שנדע להשיב על השאלה הנפוצה במחוזותינו "מתי נכנסת השבת לבירה?").

לתל אביב אין כניסה רשמית, רק נתיבים מהירים שמכניסים אותך אל הקצב (אם לא הגעת בשעות העומס) ואיקונין מודרני בדמות בר רפאלי או ארגז ענק שמכריז על סוף עונה באיקאה. תל אביב שואבת אותך לתוכה, בלי הבדל, דת גזע ומין, אם תצליח לעמוד בקצב אתה מוזמן להישאר ואם לאו, פנה את מקומך, לניצבים רבים נוספים שמבקשים להגיע.
"פשוט יש כל כך הרבה ירושלמים בתל אביב" הם אומרים. וצודקים. כלומר, יש גם ירושלמים בתל אביב (כמו שיש נהרייניים, בת ימאים ורשלצ"ים), רק שאף אחד מהם לא דואג לציין בכל הזדמנות שהוא, ב'מקור מירושלים' (גם אם המקור, כבר מושכר שנים לסטודנטים תפרנים בעברית, והוריו מנופפים לו לשלום במאוזן מגבעת שאול שבכניסה לעיר, גם אם הוא כל כך מקורי שהוא לא ביקר בעיר במקריות מקורית כבר שנים). ירושלמית במקור, כבר אמרתי?

כביש מספר אחת הוא החבר הראשון מתל אביב, והחזרה משדה התעופה אחרי חצי שנה בארצות הברית או שבוע באמסטרדם אל זרועותיהם העוטפות של אמא ואבא. יש משהו בכביש הזה שמאפשר לברוח. לברוח מהקושי של ירושלים, משלושת אלפים שנים שהולכות איתך כירושלמי לכל מקום בעולם, לברוח מהקור, לברוח מהכבישים הסגורים בשבת, לברוח רק כדי לזכור שיש לך את היכולת לברוח. אבל יש בו גם שמחה גדולה, כשהמאזדה הקטנה שלי מגבירה מהירות כמו סוס שיודע בעל פה את הדרך לאורווה, אל הבית של אמא ואבא בירושלים. שמחה כשבליל סערה תל אביבי פתאום נגלית בטלוויזיה הכניסה לירושלים ודני רופ עם כובע מצחיק ופתיתים לבנים שממלאים את המרקע מציין "מחר ככל הנראה לא יהיו לימודים בירושלים".
הנסיעה הזו היא תמצית האפור שבין שני קצוות, המעבר בין הקודש לחול ובין חול לקודש. כביש מספר אחת הוא סיפור על דרך ועל בחירות, סיפור על הגדרה עצמית ועל פאנצ'ר מרגיז בשעת לילה מאוחרת (מהסוג שקורה לכולם, באמצע הדרך).

אנחנו כל כך רוצים להגדיר, כדי שיהיה לנו סדר. היא ירושלמית, הוא תל אביבי וזהו. מודיעין הוקמה כדי להקל על ההגדרה של כל אלה שהרגישו כל החיים שהם גם וגם ופחדו לגור ככל הנראה במושב גזר.
כל החיים ניסיתי להבין מה אני יותר. ירושלמית או תל אביבית. היום אני יכולה להודות שאני קצת משתיהן, כביש מספר אחת כזאת, בדיוק הנקודה שבין לטרון למחלף דניאל, עם היכולת לבחור להמשיך לנתב"ג או לברוח לבאר שבע. וכמה טוב שיש לו לאדם שני קצוות לנוע ביניהם. מנעד בלתי נגמר בו הוא יכול ליצור את מציאות חייו.
"את היחידה", שאנן נשבע לי ברדיו, אני כבר על הנתיב המהיר לתל אביב. עם מטען של מחשבות ורגשות ומבט בעיניים שיש רק אצל הירושלמים, עם אמת, באמת! עם הרצון לפרוץ, להיות, להצליח, לשנות, לכבוש, להרגיש קצת כמו הכביש, NO. 1!

אם אשכח, אזכר ואגיע, מאזדה 2 יש, וכביש מספר אחת נצחי עבורי לפחות כמו העיר ירושלים.

מחשבות ארוזות

אחרי הסאגה של חיפוש דירה בתל אביב שהוריד כמה שנים מחיי הבוגרים, הגיע שלב האריזות. כאילו לא די בהתמודדות עם בעלי דירה משונים ועם מחילות תת קרקעיות שעשו הסבה והפכו לבתים בדרך לייקור מחירי המחיה בתל אביב. אז חתמנו, וגם הפקדנו ערבויות והכל רק כתחילתה של הדרך במעבר מה'לבד' ל'ביחד' בתוכנית 'זוגיות וצרות אחרות 2014'. fragile HANDELE

הדירה הקטנה שלי בפלורנטין, מרוהטת, יש בה את כל מה שאני צריכה, כשנכנסתי אליה לפני שנתיים וחצי, היה ידידי הטוב והיחיד תיק קטן ובו מברשת שיניים, פיג'מה של רווקות והספר 'מאה שנים של בדידות'. בין 35 המטרים המרובעים נבנה לי עולם חדש ומלא במעבר של הילדה הירושלמית מטבור העולם אל עיר החטאים. עם החטאים הגיעו גם חפצים אשר השכיחו את הפיג'מה ומברשת השיניים והציבו שיאים חדשים בתחרות "צבור כפי יכולתך" שאנו משחקים איש איש תחת גפנו וכרטיס האשראי שלו. מוצרים על גבי חפצים נאגרו בשנתיים האחרונות, נדבקים כל אחד לזיכרון, מחשבה ורגש במסגרת החיים שלי בתל אביב.

עשרים ושלושה ארגזים עומדים כעת בדירת שלושים וחמישה המטרים, ארגז כמעט לכל מטר, ארגז לכל חוויה. מזל שהגיבור שלי ארגן ארגזים חדשים הישר מהניילון וצי של מסקינטייפ ונייר פצפצים כדי לצאת למשימה הקשה באמת ולהתמודד עם לקיחת אלפי יחידות בודדות שמרכיבות את המושג "בית" ולהכניס אותם לקופסאות מרובעות וקלות לאכסון. חפצים. כל כך הרבה חפצים. לפני כמה שנים החלטתי שאני מפסיקה לאגור חפצים ומתחילה לאגור חוויות. מאז הבזבוזים שלי מוציאים אותי לסופי שבוע, טיולים והצגות ומשאירים לאנשים אחרים ליהנות מהסייל במנגו ובשופרא (בשופרא אין סייל!) אבל הצהרות לחוד וחפצים לחוד, שהרי, בסופו של יום הם אלה שיוצרים את המקום שלי, החדר שלי וההרגשה החשובה כל כך שגורמת לנו להרגיש בבית.

אנחנו קשורים כל כך לחולצה מהטירונות, למרות שידעה כבר ימים טובים מאלה, קשורים כל כך לנעלי הבית הדהויות, קשורים לאגרטל מהדודה זיכרונה לברכה ולתמונה מהחבר שעזב בטריקת דלת ושבר את הלב ואת המסגרת. אנחנו קשורים כל כך, כי חפצים עוזרים לנו להיזכר, וזיכרון נותן חיים לנפש, הוא מעלה חיוך פתאום על השפתיים, סתם כך, בלי שום סיבה או מוריד דמעה ביום שמבקש להיות אפרורי וקודר. חפצים מזכירים לנו ריחות וטעמים, צלילים ואנשים שאולי התרחקו ואולי נעלמו ואולי הם כאן ממש כאן וכמה טוב שכך.

נכנסתי לבד לדירה הזו. סחבתי לבד, בכיתי לבד, הייתי לבד. יצאנו שניים. אז, אמא שלי הגיעה מירושלים ואבא שלי קבע מזוזה. בעל הבית איחל לי שאצא עם חבר מהדירה, הוא כבר התחלף פעמיים, אבל הצליח לו. אז הסחיבות היו כבדות והסידור לקח זמן רב, אתמול הסחיבות לא היו כבדות כל כך (גם כי הוא גיבור, וגם כי הביא חברים לעזור). אז חשבתי מחשבות לבד, החלטתי לבד. אתמול השארתי שם עכשיו סט כלים יפיפה שהוא ממש לא אוהב, ואני ויתרתי בשניים.

"שביר" כתבתי כמעט על כל ארגז, גם כשלא באמת שביר, שידעו שיש בו משהו שהערך שלו שביר לליבי עד מאד. קופסאות גנריות עומדות בדירה, זו שהיתה שלי עד לפני שעה, ריקה עכשיו מתוכן. מסמרים ערומים מתמונות, ספה מיותמת מכריות, דירה, כבר לא בית. בתוך עשרים ושלושה ארגזים מקופלים החוויות והרגשות שלי, מספרים שם האחד לשני סיפורים, צוחקים ובוכים, חולמים ויוצרים, חיים. חיים שלמים. וגם קצת נרגשים. עוד שבועיים בדיוק הם יפגשו עם ארגזים של אדם אחר, שעד לפני חצי שנה היה זר מוחלט וכיום הוא חלק ממסע חיי. הם יפגשו ויכירו ויחלקו דירה שתייצר עוד זיכרונות ועוד חלומות ועוד מחשבות ותוליד כנראה גם עוד חפצים.

מכתב גלוי לאמא ואבא

הבעיה הכי גדולה שלנו, היא שאנחנו שוכחים. שוכחים שהם רק רוצים שיהיה לנו טוב. שוכחים שגם הם בני אדם. ושגם להם יש פחדים. שוכחים. FAMILY

שוכחים שזה בסדר לא להבין מה זה POKE ולמה מישהו מקבל על תמונה 50 לייקים ו-4 שיתופים. שוכחים. שוכחים שלפני הרבה שנים, לפני שהפכנו חכמים ויפים ויודעים את כל התורות (וכותבים גם תורה חדשה לטד) הם לימדו אותנו את כל שידענו על העולם. אז, כשראינו את המציאות ממגובה חצי בן אדם, הם הושיטו יד בטוחה והסבירו בסבלנות למה חשוב לשתות מים, ולמה יורד גשם והם פתרו לנו בעיות קשות כמו למה חייבים ללכת לבית ספר ולמה צריך לעשות שיעורי בית בחשבון?
והם הלכו איתנו את כל הטיולים השנתיים והקשיבו למורה המעצבנת שהסבירה בשיא הרצינות שבגרות בספורט זה חשוב, הם גם הנהנו בראש פעמיים ואחר כך הלכו איתי לאכול גלידה!

הם לא שוכחים. יש להם בגוף איזה מנגנון שמתחיל לפעול ברגע שילדים נולדים שמונע מהם לשכוח. הם לא שוכחים ימי הולדת, ולא שוכחים לעזור ולא שוכחים להתקשר (לפעמים גם 5 פעמים ביום).
הם גם לא שוכחים להביא בכל יום שישי (הישר מירושלים במקרה שלי) אספקה שוטפת למקרר, כאילו החלה מלחמה והגדוד שמחכה בדירת 'קופסאת הגפרורים' שלי רעב מאד. הם לא שוכחים, להיות שם תמיד ולא שוכחים להזכיר שהם אוהבים.

ויש איזה שלב כזה בחיים, שבא פתאום, כשלא מצפים, כשמבינים שבסוף, ובלי הכללות כמובן, שיש איזה משהו קטן, אולי קטנטן, זעיר כמעט שאנחנו עושים אותו דבר. זה השלב שההערה ההיא של החברה ההיא שמכירה אותי עוד מהיסודי על זה שבתכלס אני די דומה לאבא שלי הופכת מ"אבא עושה לי בושות" למחמאה. רק בפרטים הקטנים, הקטנטנים, מקום משכנו של האלוהים.

ואנחנו, בין הפרעות הקשב לעבודה, ובין ים המטלות תחת הטייטל "החיים במאה ה-21", שוכחים. כי אין להם פייסבוק ולווטסאפ הם מגיבים לאט, וטלפון זה לחלשים. ואולי גם קצת התרגלנו. וזה כבר נראה לנו מובן מאליו. ורק כשפתאום אחד מהם משתעל, או כשבעיתון יש איזו כותרת מפחידה על אמא של ההוא של ההיא שחלתה, אנחנו נזכרים לרגע. ואומרים תודה.

ואם היו מספיק תודות על כל השיכחות, היה פה קצת יותר נעים. כי בין שבתות וחגים, וסירים, ודודות ודודים, מבינים שגם הם בסוף, (כמו כולנו) קצת ילדים. והם רוצים שנקשיב להם, ושנתקשר מדי פעם ונעדכן אותם שהכל בסדר. כי היד הבטוחה, זו שאוחזת עכשיו בנייד במקביל להגה היא שלנו. והיא שמרגיעה אותם ומזכירה שאנחנו בסך הכל בכיוון הנכון ושהם יכולים להירגע ולחייך.

וזה קצת שמח וקצת מרגש, ולא סותר בכלל את העובדה שלא חשוב הגיל, צריך רק ריח ואיזה טעם שמחזיר כל אדם בין רגע אל הבית והמשפחה. ויש יאמרו שזה דביק, וזה בסדר. כי בסוף, אחרי כל המשתפים והמצייצים, והעוקבים והמגיבים, אחרי כל אלה (והרבה לפניהם) יש לכל אדם כמה נפשות קרובות, אלה שילכו עד סוף העולם וגם קצת שמאלה. אלה, שזה כל כך ברור שהם שם, שלפעמים, אנחנו פשוט שוכחים.

יום משפחה שמח לאנשים היקרים בעולם.

My Family and I. (Image Source: Martin Bennett)

דירה להשכיר – TLV סטייל

שלום, אני בקשר לדירה, זה עדיין רלוונטי. כבר שבועיים שאני בזירת הקרבות שנקראת דירה להשכיר, אחרי נוקאאוט ממתווכת שהתחזתה לפרטית וימים כלילות מול האפליקציה של יד 2 (תם עידן אתר ההיכרויות והתחיל השלב של אתר היכרויות לדירה).
כבר עברנו את גבעותיה הירוקות של רמת אביב וחלשתי על ביצרון, כמעט סגרנו ביפו ואפילו הסכמתי להישאר בפלורנטין. אין לי בעיה להתפשר על המרפסת, אם היא לא מרוהטת נרכיב מאיקאה כמה מקלות שנקרא להם רהיט. ויתרתי (בצער רב וביגון קודר) על הבריכה של חצרות יפו, אני אפילו פוזלת למונטיפיורי לאחרונה.HOME
היינו כבר באפקה והדר יוסף, בשיכוני רכבת מתפוררים ברמת אביב וביחידות דיור עם חימום רצפתי (מי למען ה׳ צריך חימום רצפתי בתל אביב?). רק ליד אליהו עוד לא הגענו, פייר, אני מפחדת.

כניסה מידית. אלא מה. ובשיח שלי עם עצמי אני תוהה, איך יכול להיות שעל נעליים שעולות 500 ₪ אני מתלבטת יותר מעל הדירה שתעלה עשרות אלפי שקלים בשנה הקרובה? ואם ב'איך' עסקינן, אז איך יתכן שלמישהו בעולם הזה נשמע סביר לשלם 6000 ₪ על דירת שניים וחצי חדרים. ומי בכלל בונה חצי חדר? זה לחצי בנאדם? כי בינתיים אני בעצם כלום!

יש חניה? אין חניה. אין, אין על המעליות האלה שמכניסות רכבים האחד על השני בסדר מופתי! שישים מטר (כולל המטר של השטיח בכניסה ותיבת הדואר), פרטר זו המצאה של בעלי דירות להכניס אדם למחילה ועל הדרך להרוויח כמה שקלים (כמה אלפי שקלים).
פייסבוק הוא לוח מודעות ענק בו המלויקק (זה הטיה של לייק) שורד, ומתווך הוא אדם עם גישה לאינטרנט שיש לו יד ביד 2. בברנז'ה יש גם כמה כאלה שמוכנים רק להחליף דירה (יש לזה תרופה פסיכיאטרית), מסבלטים (שמשאירים לך גם את החתול בבית) וכמה כאלה של תקופות קצרות (זה המקבילה למחפשי סטוצים באתרי היכירויות).

מציאה! מראים ביום שישי בין 12:00-13:00. הרחוב מתפוצץ בזוגות לבושים לטקס ובעלת בית אחת שהופכת בן רגע לעברי לידר בגמר x פאקטור. בר לא הגיעה, היא באקירוב. מציאה היא דירה מסוידת עם טחב אסתטי, קומה רביעית בלי מעלית. הארנונה 800 לחודשיים. ועד בית עוד 300.ותגידו תודה.

אנחנו ציבור מטומטם שמשלם ביג טיים בצירוף עמלת תיווך. שחייב לגור על השדרה ליד הסנטר או מעל הכיכר. זה לא אישי, זה אנושי וזה קורה לכולם.

אבל זה רק הפן הקומי של הסיטואציה. כי אם מסתכלים פנימה אל נבכי הנפש של השוכר המתחיל מסתתרות המאזניים שבין הווה מפנק לעתיד טוב יותר. ועתיד, כבר הסבירו לנו צריך לבנות. הסבירו כל כך הרבה פעמים ועדיין, שלושים שנים קדימה נראות גדולות מדי כדי לוותר על חנייה צמודה. עשרים שנים קדימה רחוקות כל כך שעדיף לשכור היום כי מי יודע אם מחר נמות. כל החיים אנחנו מחפשים בית, המקום הזה בו אפשר להשאיר את כל היום יום מאחור ולהתחבר למשהו שנמצא עמוק בתוך הנשמה.

להשכיר או לקנות בית (כן יהי רצון) היא החלטה רגשית, בה הלב עומד בפרונט וקצת פחות השכל, אחרת איך יכול להיות שזוג צעיר חותם על משכנתא מפלצתית ששקולה לקשירת הרגל לכדור ברזל לשלושים השנים הקרובות?

אנחנו אוהבים לדבר על זה אבל מוכנים לשלם את המחיר והמחיר כבד.

לפני כמעט שלוש שנים יצאנו לרוטשילד ותקענו יתד וזעקנו שיקר לנו. מאז סתיו בכנסת וגם יאיר, והם משתדלים. משתדלים לאזן קצת את כף המאזניים בין העתיד והיום. בינתיים בגזרת היום יום אני הולכת ללמוד לאיית גבעתיים, חולון ורמת גן ולפוצץ את הבועה, קודם בראש ואחר כך במציאות. עוד לא אבדה תקותינו!

רבע לשלושים

רבע לשלושים זה מכונת נספרסו, עם קפסולת זמן בורגנית
וחבר מהתיכון שמתחתן ועוד חברה הריונית.
רבע לשלושים זה שכר דירה ודיבורים על יוקר
רבע לשלושים זה פריים לוקיישן במרכז תל אביב וקופיקס על הבוקר.
רבע לשלושים זה תואר ראשון ורבע לתואר שני
רבע לשלושים של ההוא וההיא, רבע לשלושים-עכשיו גם אני.

20131227-142848.jpg

רבע לשלושים זה צימר עם חבר בצפון
ברבע לשלושים יש שקט ויש גם תחושת ביטחון.
רבע לשלושים, את יודעת, עד כמה את לא יודעת דבר
רבע לשלושים, תישאר רק עוד רגע,
לפני שעשרים ו׳ יהפכו לעבר.

ברבע לשלושים יש איזו השלמה, עם העולם, עם עצמך, עם ההורים,
רבע לשלושים משאיר עוד רגע לפני המדרגה הבאה בטיפוס החיים.
כי שלושים זה לא צחוק ומזל שיש רק עוד כמה דקות
ללגום את עשרים ו׳, להשקיט המצפון, להשקיט גם עוד כמה דודות.

ברבע לשלושים יש כבר נוסטלגיה, מהצבא, מהתיכון והיסודי
ויש שירים שמזכירים רגע שעבר, ויש שיר שמתאר בדיוק אותי
רבע לשלושים כבר ברור לך, שהכל בראש
כי בין כל הרבע ל׳ את מרגישה לפעמים בת שלוש.

ברבע לשלושים את הבנת שמלחמות צריך לבחור
ושזמן מרפא כאבים ונשיקה מחממת קור.
רבע לשלושים, מנגינה אחרת, שמנגנת אמת
רבע לשלושים זה השלב שהסולו מוכן להפוך לדואט

ואולי זה כל הקסם ברבע לשלושים
כשהדרך הופכת כלכך חשובה, לא פחות מאותם השיאים
אז נגלים ניצוצות על הדרך, ברגע שלא מצפים
ואת מביטה בחיוך מעלה מעלה, ומולך רק עוד רבע, שלושים.

1:0 ירושלים!

מדד הירושלמיות יוצא החוצה כשהטמפרטורות צונחות אל מתחת לאפס. כשדני רופ עומד עם בובת שלג וניר ברקת מצטלם ליד מפלסות. הצביטה בלב והגעגוע הביתה נדלקים אצלי בדיוק כשמתחילות הפסקות החשמל בעיר הבירה. כשהפייסבוק מתמלא בתמונות מטושטשות של החברים שיצאו לצלם את הפתיתים הלבנים כבר שלשום בלילה. JER

שלג מעורר זכרונות. שלג מוציא את הריח של המרק של אמא שלי ונוסע איתו כל הדרך מירושלים לתל אביב. שלג ממלא את החלון באדים ומצייר ציורים של גמדים, מהסוג שאבא שלי צייר לי בשלג הגדול כשהייתי קטנה. שלג מזכיר חברי ילדות ושכנים שלא קיימים כבר ביום יום אבל חיים איתך את כל החיים. שלג מעלה זכרונות של מגפיים עם שקיות ועיתונים, בובות ענק עם הילדים של השכנים, אמא שלי שעוטפת אותי ב10 שכבות ו2 מעילים ואת אבא שלי שמפלס את המרפסות כדי שהניקוז לא ייסתם.

שלג מביא איתו ציפייה. משהו בו אף פעם לא וודאי, והאמת שקצת קשה לנו עם חוסר ודאות. רק ילדי ירושלים יכולים להבין את ההתרגשות בלילה שלפני השלג, ויכולים להיזכר בקלות בהתעוררות בארבע או שלוש בבוקר, בציפייה דרוכה לא לקום לבית הספר. רק ילדי ירושלים יכולים להיזכר בצעקת "יש!" כשהשדרן מודיע שאין לימודים. רק ילדי ירושלים מכירים את תחושת האלחוש באצבעות כשמצמידים אותן להסקה אחרי שעה וחצי של מלחמות כדורים בחוץ.

שלג מביא שמחה כי לרגע אחד הוא עוטף את העולם בשקט. לכמה שעות נמחק כל מה שתלוי בנו והטבע אומר את דברו. והשנה יש לו הרבה מה להגיד. הטבע מדבר בדממה, ואנחנו סוף סוף מחויבים להקשיב (ואולי, אם נודה באמת, עם התנאים המתאימים אפשר ממש ליהנות מזה).
משהו בלובן הזה הופך את ירושלים לקלה ומלכותית. רק לרגע יש בה איזה שקט. הכבישים חסומים ולא מהפגנות, אין שחור ולבן, יש לבן. רק לרגע. רגע לפני שכמה חכמולוגים יתקעו בדרכים, רגע לפני שהלובן יהפוך אפור, רגע לפני שהשלג יימס והחיים יחזרו למסלולם. רק רגע.

שלג נותן תחושה של בית. בית ירושלמי, פשוט. בלי ההוא וההא התל אביביים. בית שהאנשים בו הם הדבר האמיתי, וכשיש שלג הופך הבית חשוב כפליים. כי שלג הוא הנאה רק כשיש תנאים מתאימים ליהנות ממנו.

ירושלים בכותרות וראוי לה שכך תהיה. ביופי שלה, בלובן שלה, בהפוגה מהקושי היומיומי בירושלים שנגלה בכל ימות השנה כשהמעטה הלבן לא עוטף אותה. תל אביב כמו חתול רטוב מפנה את מרכז הבמה ליפה בערים, למצונפת תחת מעטה לבן שנותן לה קצת שקט. בינינו, מגיע גם לה לפעמים קצת זוהר. רגע לפני שהקיץ חוזר ותל אביב תשיק איזה מתחם קניות חדש שיגנוב את ההצגה. אחד – אפס ירושלים. יפה לך לבן.

בחלקת האלוהים התל אביבית הקטנה שלי רחוב העליה כבר כמעט חסום לתנועת רכבים, גונדולות וסירות מפרש יכולות לשוט בו באין מפריע. מדי פעם יש איזה רעם כבד או ברק. ויש פייסבוק וYNET וגם כמה אנשים נחמדים שמעלים לYOUTUBE איזה סרטון שלג ירושלמי שגורם לי להרגיש בבית.

ויש גם את אמא ואבא שלי, שמדווחים מהמצור הירושלמי כל שעתיים. ראיתי אותם ממש לפני שבוע אבל השלג גורם לי להתעגעגע אליהם מאד. ויש מרק ירקות תל אביבי על האש, שאמא שלי משדרגת באון ליין עם עצות חמות מירושלים.

אומרים שגם סנטה קלאוס בדרך, הוא פשוט תקוע בכניסה לעיר, אבל בני גנץ ומפכ"ל המשטרה בדרך אליו. חג שלג שמח ירושלים!

ותודה למצלמים, למתעדים, למפייסבקים שעזרו לי להרגיש קצת בית:)

סטטוס קוו – הרהורים על תוכן מודרני

בסופו של יום אנחנו צריכים שייכות וזה לא באמת משנה מי בדרך. אייל גולן, גל גדות או ספי ריבלין. סרטון על חתולים או הילד בבריכה. קציצות בשר, קינוח או חנוכייה. תמונה ועוד כמה מילים, וזרם לייקים, תגובות ושיתופים שמזכיר מאין באנו ולאן נשוב. וגם אם לא נשוב לפחות נחייך למראה המספר הקטן העולה בצד הסטטוס.FACEBOOK I

בעולם שבו לכל ילד יש סמארטפון וכל אחד מאיתנו מצויד במצלמה ומקלדת יש לכל אדם שני תפקידים – לחיות את חייו ולכתוב את חייו. אנחנו כותבי תוכן, יצרני תוכן. כולנו וכל אחד לחוד. כל פעולה בחיים שלנו מתרחשת כיום פעמיים. יש לה חיים במציאות וחיים נוספים עמידים הרבה יותר בפייסבוק. והדעות, אחד בפה ואחד בפייס (יש כאלה שנשארים באותו קו ואחרים מזגזגים).

אין כבר שום צורך לדעת לכתוב, רצוי רק לשתף, לשכפל, לגזור, להעתיק, לצלם, לשלוף הגיג, או לכתוב דעה (גם חחח זו דעה). זכויות היוצרים אאוט, מדד הלייק אין! הכתיבה הפכה ממנת חלקם של יחידי סגולה, יוצרים יחידים לכלי ביד ההמון להביע את דעותיו, להשמיע את קולו. להיות.

בעלי מאות החברים הפכו גם בעלי הדעה והצורך לרפרש עולה על הצורך לחדש וליצור מציאות. כבר אמרתי, בסופו של יום אנחנו צריכים שייכות וזה לא באמת משנה מי בדרך. יש עוד ציבור כזה שמחפש שייכות ושומר עליה בכל מחיר, הוא כולל את כל אותם מאמינים שהצביעו ברגליים, ועלו לירושלים לעת ערב להלוויתו של מרן. בעידן קר ומהיר, כזה שלא מפרגן לנוסטלגיה, יום האבל הלאומי לזכרו של אריק איינשטיין שקבעו יפי הלייק והסטטוס דומים במובן מסויים למאות אלפי העולים לירושלים (מי ברגל, מי ברכב ומי בתקתוק מקלדת).

הבעיה במדינת פייסבוק היא שאנחנו לא רואים בה את מי שלא אישרנו ומכאן שבעוד הסטטוטים על אריק איינשטיין מילאו את הקיר שלי עד קריסה, אייל גולן, קיבל משקל זניח. ספי ריבלין קיבל מקום טוב באמצע.

אז למי אנחנו נותנים לייק ולמי לא? ואיפה עובר הגבול בין הפרטי והכללי בעידן המודרני? ומה זה אומר שכתבים מפרסמים חדשות בטוויטר רגע לפני שהן עולות על המסך או באתר? האם אנחנו באמת קוראים עד הסוף או שיש אנשים שתמיד יקבלו סימפטיה ואחרים יקבלו איגנור?

נרות חנוכה דלקו השבוע אל מול אורות הפלאש בחסות ג'ובס, מעוז צור מושר והקהל נשקף מבעד למסך. הבוקר שלי מתחיל בדרך כלל בים (לפחות כך עולה מהפייסבוק) והתמונות שממלאות את הפיד מזכירות לכולם שהבוקר שלי מתחיל בים. לפעמים התזכורות שאנחנו מספרים לעולם הן התזכורות שאנחנו רוצים לספר לעצמנו.

המצאת הדפוס הפכה את הידע לנגיש להמונים, המצאת הפייסבוק הפכה את כולם למשכתבי הידע. כל מה שקורה ברשת הוא תוכן. וכשהכל תוכן, כולם יוצרים. אבל כשיש מאות אלפי בלוגים ומליוני סטטוסים באוויר ביום מה באוטוסטרדת המידע נשאר על המסך וכמה הולך איתנו הלאה למציאות? ואיך קרה שתוך חמש שנים כל כך חשוב לכולנו להגיד לפחות פעם ביום משהו לעולם. איך חיינו לפני? את מי עדכנו כל שעתיים?
כולנו אזרחים במדינה הגדולה בעולם, היא נותנת לנו את זכות הביטוי (עד גבול מסויים ולפי כללים נוקשים) ואנחנו מציתים ומקבלים באהבה עוד אלגוריתם ששולח פרסום ממומן על בסיס שעתי ומבקש ממני בכל יום לעדכן איפה למדתי בתיכון ואיפה עבדתי לפני שנתיים. מעולם אף אדם לא ידע את ההיסטוריה שלי בכזה פירוט וגם עבד בלהסיק ממנה מסקנות שיווקיות. אם זה לא היה חלק מהחיים זה היה נשמע קצת מפחיד. בין לבין מגדלים חווה, משחקים פוקר מקבלים הזמנה לאירוע של אדם שאין לי מושג מאיפה אני מכירה או חותמים על עצומות (בעולם האמיתי אני עושה את עצמי בטלפון בשלב של העצומה).

אז מה עם איזו קרן שמש? קרני שמש נמצאות בקצוות, כשיש איזה ממ מצחיק, או סטטוס מצייץ או תמונה שעושה טוב על הנשמה. יש גם כמה שמצאו את בחירת ליבם בפייסבוק, האלגוריתם שלהם חזק במיוחד ומתוזמן היטב (עכשיו צלמים, מאפרות ושמלות כלה ועוד שנתיים שילב).

מפחיד עד כמה זה מדהים. פחד ותדהמה הולכים יחד, מפריד ביניהם המינון. איכות או שייכות? אורז מהביל או עצומה נגד ריהאנה?

הסטטוס הוא הסטטוס קוו החדש.

אל תדברי על אריק

כי מה עוד נותר להגיד. כשענקים מתים המילים דוממות ורק המנגינה נשארת להזכיר שהעולם הזה גדול ומופלא מאיתנו ואנחנו קטנים ושבירים כגודלה של מפרצת. כשהכוכב הבא בטלויזיה והמסך ממאן לעלות נלחם על חייו יוצר.
הכוכב הבא עולה והענק האמיתי מת. arik

הפייסבוק שמלא במילותיו שלו, כאילו מסכת חיי יצירה שלמים מתקבצת להספיד אותו עצמו. בין תוכי יוסי לצא מזה מה איתך ואיפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא מוכיחים פעם נוספת שדור הולך ונעלם. דור יוצר, דור שהאמת מלווה את יצירתו והפשטות האנושית היא נר לרגליו.

לא הייתי מעולם בהופעה של אריק איינשטיין. אני מהדור של אחרי התאונה, אבל הפלייליסט של אריק הוא פסקול של מדינה. ובמדינה הקטנטונת הזאת יש יחידי סגולה שמצליחים לגעת בלבבות של כולם. יחידי סגולה שמצליחים להשאיר את כל המיותר בצד ולפתוח את הלב לבני אדם. העוצמה של אריק איינשטיין היא בהיותו אחד כמונו. אחד שרוצה טוב, ששר על טוב, שיודע ליצור בבוקר ולקלל במשחק של הפועל. השירים שלו פשוטים, הביצועים שלו פשוטים ובפשטות יש כוח. היופי שלו היה היכולת לתת לכל העליות בלול את אותו הכבוד ולשיר באותה התלהבות את שיר השיירה ואת עטור מצחך.

הוא סיפר את הסיפור שלנו, ואנחנו אוהבים לשמוע את הסיפור הזה. זה סיפור חוצה דורות, חוצה תרבויות, סיפור אנושי, פשוט ומחוסר מניירות מהסוג שכל כך חסר לנו היום.

היתה לו דרכו שלו, שכולם קיבלו וכיבדו. לא היו לו גימיקים, לא היו לו מסכים שעולים עם סמס, היו לו כישרון ואמת פנימית חזקה כל כך שגרמה לחצי מדינה לבכות אתמול למרות שאריק איינשטיין לא ממש כאן כבר כמעט שלושים שנים. הוא הוציא את שיש בליבו ונכנס אל הלב של כולנו. שם ימשיך להתנגן הפסקול שלו ויתחבר לחוויות האישיות של כל שאהבו אותו.

מסתבר שברגעים הפשוטים של החיים יש לנו מדורת שבט אמיתית, ולא זו של הכוכב הבא. ברגעים האמיתים של החיים נוער הנרות חזר אתמול לכיכר רבין. עייף קצת יותר, למוד מחאות חברתיות אבל ישראלי ופשוט יותר מתמיד.

אז אל תדברי על אריק, כי את גודלם ועוצמתם של העצים אפשר לראות רק כשנפלו על הקרקע.

יהי זכרו ברוך.

את השיר הזה שלו אני הכי אוהבת, כי הוא שלו ושלנו ביחד.

שקט בענן – תסנכרן לי ילד

הלפטופ שלי חגג שבע השבוע. הוא נפח את נשמתו בחירחורי מקלדת לאחר שפתח בקושי רב מסמך וורד. שבע שנים של מחשב שקולות ל-70 שנות אדם. ומה שקורה ב70 שנות אדם קטן על יד מה שקורה ב-7 שנות טכנולוגיה. ליטפתי את לפטופי באהדה והוצאתי את תקע מהחשמל. זה היה מוות מיידי ומהיר, מחוסר מחשבה, מודרני כזה, מהסוג שמבין שהחפץ שהלך איתך שנה הוא רק חפץ. כשניסיתי להסביר את התחושה לאמא שלי היא אמרה שאנחנו דור משוגע. בעודה מדברת, חיזק את דבריה הטרנזיסטור מהמטבח. הוא מכיר את אמא שלי מזה שלושים וחמש שנים בדיוק והוא לא מתכנן לעזוב בקרוב. הוא בצבע חום, לא מודרני במיוחד, יש לו כפתורים גדולים וגם כמה מכות קטנות שמזכירות שהוא אחד משלנו. 1

במחסן המודרני שלי (שנקרא בהגה המקצועית הבית של ההורים) נערמים מזה שנים מכשירים משונים שעד לא מזמן היו הכי חדשים שיש והיום הם גרוטאות. על הוידאו החדש שקנינו בדיוטי פרי נח כבר שנים הלפטופ הקטן (10 אינצ' של גמדים – כשקניתי אותו בניו יורק הייתי בטוחה שבנינו זה לכל החיים). בשקית פלסטיק אטומה מרוכזים דורות של פלאפונים מהדור הישן, נאנחים בשקט ובגעגוע לצלילי שיחה. בימים בהם טוק מן היה מצרך חשוב ומשמעותי בחיי, הנוקייה עם הפאנל בצבע תכלת היה מלךהכיתה. בתחתית הערמה יש מדפסת גדולה ומחשב שאבא שלי מפחד לזרוק שלא יגנבו מידע (השם האמצעי שלנו הוא פנטגון). מעטרים את המאגר אוזניות מסוגים שונים ומטענים שאיבדו קשר עם מכשירם ועם המציאות.
המאגר הזה יושב ליד מאגר קלטות וידאו שלא יראו עוד מסך לעולם. הסיפורים של קלי, ברנדון ויתר החברים מ90210 ישארו צעירים לנצח יחד עם עשרות דיסקים שאני "חייבת להעלות יום אחד למחשב".

אבל לא בנוסטלגיה עסקינן, כי אם בעננים. קניית לפטופ חדש אחרי שבע שנים זה כמו לעבור מסוזוקי בת 13 לקיה פיקנטו. חוץ מזה שששניהם נוסעים החויה שונה לגמרי. ואנחנו דור של חוויות. כל כך הרבה חוויות שהפרקטיקה לפעמים הופכת שולית. אבל גם משוליים אפשר לעשות עסק- אחרת למה כל כך חשוב לנו לעבור מאיפון 4 לS 4 ומשם ישירות לC5?
אז אחרי שהסביר לי המוכר את כל היתרונות של הלפטופ החדש ויפה התואר הוא אמר בשמחה: "והכי חשוב: יש לך ווינדוס 8 – הכל, אבל הככככל מסתנכרן לך". יצאתי מאושרת מהחנות. סנכרון בימינו זה שם המשחק. שהרי ברור שאני אהיה חייבת לשלוף איזה קובץ באמצע הלילה בבר ואם לא אהיה מסונכרנת זה יהיה מסוכן. שהרי אין זה מספיק שהדרופבוקס הוא ארכיון חיי ושבפייסבוק יש יותר תמונות שלי מאשר בכל אלבומי התמונות גם יחד של ילדותי (ובנות יחידות מצולמות 24/7).
"ענן" הוא אמר ואני יצאתי מהחנות והבטתי לשמיים. הרי כבר יש לי תוספת ליד בזכות סטיב, ואייפד שמצייץ לי "חופש" בכל יום שלישי בשעה 14:00 בדיוק (גם בעידן מסונכרן שאיפות לאיזון יש), עכשיו גם יש וינדוס 8. אם עד כה היתה לי שליטה כלשהיא על החיים בפייסבוק, לינקד אין, סקייפ וההודעות בנייד, היא איננה עוד. פקודה קטנה אחת שמוגשת כל כך יפה על המסך "לסנכן את החשבונות?". אישרתי.

אם פעם היה לנו מכשיר לכל צורך היום הפכו המכשירים להיות פלטפורמה להתגלמות שלנו ברשת. בעודי כותבת שורות אלה כל החברה יודעים שאני מחוברת, בבית. גוגל ופייסבוק קובעים את החוקים החדשים, אלה שבעבר היו מנת חלקם של מדינות וארגונים בינלאומיים. חבר טוב שהתחתן לאחרונה צחק ואמר שעד שזה לא מעודכן בפייסבוק הוא לא באמת נשוי. בכל צחוק יש קצת אמת. וזו האמת לאמיתה חברים.

טוב או רע? כנראה שטוב. אבל גם קצת רע.
אנחנו דור מסונכרן.

(בתמונה הטרנזיסטור של אמא שלי, לא מסתנכרן עם שום דבר, אבל קולט גלגל"צ ממש כמו הלפטופ החדש שלי).