כי מה עוד נותר להגיד. כשענקים מתים המילים דוממות ורק המנגינה נשארת להזכיר שהעולם הזה גדול ומופלא מאיתנו ואנחנו קטנים ושבירים כגודלה של מפרצת. כשהכוכב הבא בטלויזיה והמסך ממאן לעלות נלחם על חייו יוצר.
הכוכב הבא עולה והענק האמיתי מת.

הפייסבוק שמלא במילותיו שלו, כאילו מסכת חיי יצירה שלמים מתקבצת להספיד אותו עצמו. בין תוכי יוסי לצא מזה מה איתך ואיפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא מוכיחים פעם נוספת שדור הולך ונעלם. דור יוצר, דור שהאמת מלווה את יצירתו והפשטות האנושית היא נר לרגליו.

לא הייתי מעולם בהופעה של אריק איינשטיין. אני מהדור של אחרי התאונה, אבל הפלייליסט של אריק הוא פסקול של מדינה. ובמדינה הקטנטונת הזאת יש יחידי סגולה שמצליחים לגעת בלבבות של כולם. יחידי סגולה שמצליחים להשאיר את כל המיותר בצד ולפתוח את הלב לבני אדם. העוצמה של אריק איינשטיין היא בהיותו אחד כמונו. אחד שרוצה טוב, ששר על טוב, שיודע ליצור בבוקר ולקלל במשחק של הפועל. השירים שלו פשוטים, הביצועים שלו פשוטים ובפשטות יש כוח. היופי שלו היה היכולת לתת לכל העליות בלול את אותו הכבוד ולשיר באותה התלהבות את שיר השיירה ואת עטור מצחך.

הוא סיפר את הסיפור שלנו, ואנחנו אוהבים לשמוע את הסיפור הזה. זה סיפור חוצה דורות, חוצה תרבויות, סיפור אנושי, פשוט ומחוסר מניירות מהסוג שכל כך חסר לנו היום.

היתה לו דרכו שלו, שכולם קיבלו וכיבדו. לא היו לו גימיקים, לא היו לו מסכים שעולים עם סמס, היו לו כישרון ואמת פנימית חזקה כל כך שגרמה לחצי מדינה לבכות אתמול למרות שאריק איינשטיין לא ממש כאן כבר כמעט שלושים שנים. הוא הוציא את שיש בליבו ונכנס אל הלב של כולנו. שם ימשיך להתנגן הפסקול שלו ויתחבר לחוויות האישיות של כל שאהבו אותו.

מסתבר שברגעים הפשוטים של החיים יש לנו מדורת שבט אמיתית, ולא זו של הכוכב הבא. ברגעים האמיתים של החיים נוער הנרות חזר אתמול לכיכר רבין. עייף קצת יותר, למוד מחאות חברתיות אבל ישראלי ופשוט יותר מתמיד.

אז אל תדברי על אריק, כי את גודלם ועוצמתם של העצים אפשר לראות רק כשנפלו על הקרקע.

יהי זכרו ברוך.

את השיר הזה שלו אני הכי אוהבת, כי הוא שלו ושלנו ביחד.