העם הנבחר

משקל. על כפות המאזניים שלושים גרגירי שעורה, מן הצד השני, שלושים נוספים. כדי להטות את הכף חסר רק גרגר אחד קטן. שטויות לא? מה לנו ולגרגירי שעורה? weight scale

תחילה מתעסקים במערכת הבחירות קומץ תומכים, חודשים הם מסבירים למה אלמוני או פלוני צריך להיות ראש העיר או המדינה. בארצנו הקטנטונת פלוני אף פעם לא פלוני ואלמוני זה ההוא שסיים איתך קורס מ"כים. הפייסבוק מתמלא דעות והסברים, סטטוסים מצייצים ושאר המצאות וירטואליות שזועקות מהמסך 'דמוקרטיה' ונותנות לנו במה להביע את קולנו. והכל בסוף נמדד בקול שלנו. שהרי כל כך חשוב לנו להעלות סטטוס, לצלם תמונה ולתייג מיד, לעשות צ'ק אין בשיפודי התקוה. אנחנו רק רוצים שישמעו אותנו. יש לנו דעה (או שתיים) על כל מועמד, יש לנו תוכנית פעולה עבורו, שאם הוא רק יואיל להקשיב נפרט בשמחה.

בעידן המודרני כשקל כל כך להשמיע קול, אנחנו שוכחים בבית את יכולת ההשפעה האמיתית שלנו. הבחירות השבוע הפחידו אותי קצת. אז נכון, ירושלים ניצחה, ולכאורה הכל בסדר, אבל בניצחונה שלט הפעם המזל. כששלושים ומשהו אחוזים מצביעים, למעשה מתקיים שלטון המיעוט. המיעוט שהסכים להוציא את עצמו מהבית ביום חמים, לנסוע לקלפי ולקיים את חובתו וזכותו הדמוקרטית. דוקא השנה כשרונן המתלונן שאל ממסכי הטלויזיה 'למה המעטפה צהובה ולא ירוקה' העדפנו לראות פרסומות מאשר ללכת ולקבוע איך תיראה העיר שלנו.
הבעיה שזכויות וחובות לא הולכות בקלות כמו בפייסבוק. בשביל זכות הבחירה צריך תמיד לשלם מחיר. ביום הבחירות את מחיר הנסיעה, ובחיים מחירים אחרים יקרים יותר ופחות שנותנים את הפריבילגיה לבחור בין טוב ורע. לסמן "איתנו" או "נגדינו". אבל התרגלנו להיות עם נבחר. לא בוחר. מהסוג שיושב על הגדר ומחכה לישועה. חבר טוב אמר לי הבוקר שאנחנו קצת סובלים עדיין מתסמין הגלות, שאנחנו יודעים שיבחרו בשבילנו וקצת מפחדים לבחור. אולי.

אבא שלי אומר תמיד שלאדם יש 'בחירה חופשית'. צמד מילים מנצח שבבסיסו האמונה שהכל אפשרי. צמד מילים שנושא עימו זכויות רבות ואחריות כבדה. צמד מילים שהופך אותנו לבני אדם. כשהרבה אנשים מבינים שיש להם 'בחירה חופשית' נוצר עם בוחר. עם בוחר הוא עם קצת אחר, עם ספר, עם של ערכים, עם של ערבות הדדית, קצת כמו העם הנבחר רק בלי אשליית "השמעתי את קולי בפייסבוק".

משקל. שלושים גרגירי שעורה, מן הצד השני, שלושים נוספים. כדי להטות את הכף חסר רק גרגר אחד קטן. שטויות לא? מה לנו ולגרגירי שעורה?

בקטע המצורף רונן המתלונן מפספס, גם אנחנו אזרחי מדינת ישראל קצת פיספסנו הפעם, את היכולת להשפיע על חמש השנים הקרובות. דב נבון משעשע, המצב? קצת פחות…

מודעות פרסומת

אל תדברי על יאיר

בריאליטי של מדינת ישראל התרחשה השבוע רעידת אדמה קלה. 19 בסולם לפיד. הרגישו אותה חזק יותר במדינת תל אביב, היא פגעה סלקטיבית בנושאים בנטל שהתנערו פתאום כמו סוס שמאס בעבודתו והחליט ללכת.

לא, לא רציתי לכתוב על יאיר (למרות חיבתי הרבה והלא מוסתרת אל הברנש), רציתי לכתוב על מדינת ישראל. כי יאיר (מוכשר, חתיך וחכם ככל שיהיה) הוא האדם הנכון במקום הנכון (שזו גם גדולה בפני עצמה), אבל בפועל קרה השבוע תהליך מעניין הרבה יותר מאדם זה או אחר. 1לראשונה בהיסטוריה, העם בחר אנשים ולא מפלגות (ממש כמו שבוחרים חברים בפייסבוק), לראשונה בהיסטוריה שמאל וימין עניינו רק את הפרשנים והפוליטיקאים אבל לא באמת את הבוחרים. לראשונה בישראל, העם הימר. ובהימורים, כמו בהימורים, תחושת הבטן היא שמובילה את המהלך והרגש גובר על השכל. העם אמר את דברו ונתן את קולו למי שנטש את המילים הגבוהות והפסיק לדבר על גדר ההפרדה והתחיל לדבר על הגדר סביב הדירה שאף אחד ממעמד הביניים לא באמת יכול להרשות לעצמו.

אצל יאיר יש רוח צעירה כזאת, שעוד לא נשרטה ונפגמה מהקושי של הפוליטיקה האמיתית. הוא עוד לא ישב למו"מ עם ש"ס ולכן קל לו לדבר בחיוך על שוויון בנטל. באחד מחוגי הבית בהם השתתפתי לפני כחודש המצע שלו נשמע כל כך מלודי שהייתי בטוחה שעוד רגע אחד בדיוק יכנס רמי קליינשטיין ויתחיל לשיר. ואולי, חבל שהוא לא עשה את זה (אני בטוחה שזה היה מביא עוד מנדט או שניים).

הוא לא פוליטיקאי. הוא אדם אנושי. שעד לפני כמה חודשים כתב מהבטן המלאה של עם ישראל. הוא שלמה ארצי של התקשורת. הוא המרכז. אין מרכז ממנו (הוא גם המרכז של כל ערוץ חדשות בשבוע האחרון, אבל זה מרכז אחר). כל כך מרכז שהוא הקיף את עצמו בדוגמית אחת מכל מה ומי שעם ישראל מייצג. יש את הרצליה ואת הדתיים, יש אתיופית, ויש ראש עיר מדימונה, יש נשים, יש עיתונאי לוחם (בעצם שניים), יש מנכ"ל המזוהה עם אלילי ההון ויש ראש אגודת סטודנטים לשעבר. כולם נראים טוב. או שחלק מתקציבה הדל של המפלגה הוקדש לסטיילינג וטוב שכך. אין הזדמנות שניה לרושם ראשוני. הרשימה שלו היא עם ישראל, שבמעשה סינדרלה הפכו בין לילה לחברי כנסת.

אנחנו אוהבים את שלמה ארצי, אוהבים את מי שיודע לכתוב על מיהו ישראלי, אוהבים אנשים שמדברים בשפה שלנו ומעלים סטטוסים שווים בפייס, אוהבים את ליהיא (שעשתה פילאטיס הבוקר ועידכנה את כווולם), אוהבים את החיוך שלו (הוא שהבדיל בין מנדטים לעבודה למנדטים לשלי – יש להם עקרונות די דומים אבל החיוך… הו, החיוך…)

וזו התמצית של חולמים גדולים, שהופכים חלומות למציאות. הם קצת נאיבים, הם מצליחים לעזור לאנשים לדמיין מקום טוב יותר ומראים להם את הדרך לשם. הם לא אוהבים את הישן, הם יוצרים את החדש שהם רוצים לראות. מילים גדולות לא מפחידות אותם, הם מבינים שמעשים קטנים (חוזרים ונשנים) הם החומרים מהם מורכבים תקוה, צדק, שלום. וזה, זה הסיפור כולו.

אל תדברי על יאיר, דברי על אנשים שהלכו מיואשים לקלפי, והצביעו מתוך תקווה לפובליציסט (ווגאס זה כאן). העם נקעה רגלו. הוא מאס בקוטג', בסלולר, בהוט ובגינדי אחזקות. הוא לא התנתק. בקלפי הוא חלם על עולם טוב יותר. הקאוצ'ר שלי הסביר לי פעם שרק כשרע לך ממש, עד שאתה לא יכול לסבול יותר מגיע השלב שאתה מתחיל לשנות. כנראה שהגענו לשלב הזה.

לא יכולה שלא, לא הפעם. מודה, התרשמתי. בפעם הראשונה הימרתי עם עוד רבים וטובים מעם ישראל לא על הישגי עבר אלא על תקווה, אוויר, משאלה עתידית. על בסיס רגש נטו, עם תחושת בטן. וכשחושבים על זה, הבחירות החשובות באמת נעשות המקום הראשוני הזה אי שם בבטן התיכונה ולא עוברות את מסנן השכל, לא?

אל תדברי על יאיר, דברי על מישהו אחר, YES WE CAN כבר אמרתי?

אל תדברי. לא על יאיר ולא על אף אחד אחר. עכשיו צריך קצת שקט. העם עשה את שלו, חובת ההוכחה כעת היא של מישהו אחר שחשוב שידבר במספרים ובציונים. זה המבחן האמיתי של רעיונות. הרגע הזה שהם מפסיקים להיות מילים ומתחילים להיכתב על דפי ההיסטוריה.

לפני די הרבה שנים הוא תרגם את השיר הזה, מקווה שהמילים יהפכו מציאות וישמרו את הנאיביות הזו. לא רק בשבילו, גם בשבילנו.