אין לך יותר הנחות. כי אתה כבר לא חייל וגם לא סטודנט (ולא, הטריק הזה שלא הספקת עדיין לקחת מדבקה מהאגודה לא עובד על הקופאים), אתה עדיין לא אזרח ותיק (למרות שמשהו בך פתאום מרגיש קצת יותר קרוב לקבוצה הזו).

מסתבר שעד עכשיו שיחקנו. וכל יום הולדת עגול היה רק 'כאילו' שינוי משמעותי. כי בינינו בין הגילאים 0-10 אנחנו בסוג של ג'ימבורי מתמשך, ובין 10-20 חוץ מבת מיצווש, רישיון נהיגה, חבר ראשון וטירונות לא קורה המון. ואז מגיע העשור שכולם מספרים על כמה הוא משמעותי, אבל בתכלס, חוץ מלהיסגר על איפה אתה רוצה לעבוד ולדייק את עם מי תרצה לחלוק את חייך, המציאות משתנה בין 30 ל-40. ונכון, כל העשורים שקדמו לו הניחו יסודות, שברו את הלב, העלו צרחות שמחה. שלך. שלושים כבר לא רק שלך.

השינוי הראשון, הוא להסכים לכתוב את המונח 40 ולהכיר בזה שהזמן עף ושאם נרצה או לא, הספירה לאחור החלה (ואם זה לא משפט של אזרחית ותיקה אני לא יודעת מה כן).

השינוי השני מגיע במדבר. ארזנו שקי שינה, ועצרנו לקפה בדרך. השקיעה שצבעה את בית קמה באדום הזכירה שיש עוד סיכוי לדרום מחוסר פקקים והחופש לפנינו. סביבנו כל הדברים שמסמלים סוף שבוע רגוע עם חברים טובים (מדורה, פוייקה, יין, ערק, שקי שינה, גיטרה). לצידו של בקבוק הויסקי שניצב על השולחן המאולתר, ניצב הפעם גם בקבוק חלב קטן שהזכיר שיש סביבנו גם ארבעה קטנטנים בני שנתיים בממוצע שמתרוצצים עם אימהות הריוניות לצידם. עד כאן הכל בסדר (אזרחית ותיקה, כבר אמרתי?) ההפתעה האמיתית היתה הנונשלנטיות בה השתלבו הקטנטנים ביום ההולדת, טבעיים כל כך כאילו היו כאן מאז ומתמיד.

ויהי ערב ויעבור שבוע. "צופי, הם חייבים צופי" אומרת המוכרת ברצינות תהומית. צופי הוא מזרון למקלחת לרך הנולד (כמו מזרון מתנפח של הבריכה, רק מחומרים אנטי סינטטיים, היפו אלרגניים, אקולוגיים ועוד מילים שנשמעות טוב לאימהות מודל 2015). "חייבים צופי" אני מסכימה איתה, והוא צוחק, ממלמל שמות נוספים של כל הטוב שיש לחנות הבוטיק לתינוקות להציע ונגמרות ב"אופי".

מצוידים בצופי אנחנו בדרך. "הוא בן חמישה שבועות", אומר האב הטרי ודוחף את הפצפון לידיים שלי. עד לפני חמישה שבועות הם היו הזוג הכי מצחיק שאני מכירה. כלום לא השתנה, רק שיש תינוק קטן עם חיתול בד (כן, קיימנו דיון בנושא, זה הרבה יותר בריא לילד ולכיס. לא, לא היה נראה לי מוזר שאני מנהלת דיון כזה, רק אחרי שיצאנו חלחלו בי מחשבות על חיתולי בד ומשהו מהעשור של ה-20 ניסה להתמרמר בלי הצלחה). היה כיף. כמו תמיד אבל אחרת. הוא לא עשה כלום הקטנטן אבל הנוכחות שלו עשתה משהו. טוב.

זה העשור של קרן השתלמות, משכנתא, הרי את מקודשת, חיתולים, ניהול קריירה, ילדים, ימי הורים, עשור רציני כזה. וכל אלה שכותבים בנונשלט ש"שלושים זה העשרים החדש", דברו בבקשה עם קופת הגמל שלי, כי ב-20 לא ממש ידעתי שיש אחת כזו (וגם אם ידעתי היא כבר נמשכה לטובת איזו חופשה בחו"ל). זה העשור שכשהכרת מישהו שהגיע אליו הוא כבר נראה לך מבוגר, ופתאום יש לך כמה חברים בדיוק באותו הגיל.

30 זה גיל שמשתלט עליך, מציב מראות מסביב, לא שואל שאלות, גיל עם חיים ותזמון משל עצמו. מזכיר קצת עד כמה אין לנו שליטה ומזמין אותך להיסחף איתו. גיל בו את כבר מרגישה יודעת ועדיין זוכה למילות הפליאה "את ילדונת, כל החיים עוד לפנייך" וזה מחמיא פתאום כי את כבר לא ילדונת, אבל מותר לך קצת לשחק על זה.