מחשבות של גשם ראשון

מחשבות של גשם ראשון תמיד מביאות איתן את ירושלים לסלון התל אביבי שלי. אולי זה הקור, או הטיפות הגדולות שמזכירות לי את החורף הירושלמי וסוחפות געגוע קטן עם הרוח. געגוע לפשטות של ירושלים, לאמת מחוסרת העטיפות, לשקט של ערב שבת בירושלים. געגוע לאבן הירושלמית שנראית כל כך רצינית בגשם, למעיל ולמטריה שממעטת לצאת החוצה בתל אביב.
בירושלים יש חורף, אמיתי כזה, קשה כזה. בתל אביב יש חיקוי. RAIN

מחשבות של גשם ראשון מכנסות אותך בתוך עצמך, כמו קיפוד שמתקדרר. לפני רגע עוד היתה שמש ופתאום חורף. מה יש לנו עם הסיפור הזה של חורף שגורם לגב להיתפס, לאף לנזול ולמצב רוח להתאפרר?
מחשבות של גשם ראשון תמיד מלוות בשמיכת פוך שיצאה לפני יומיים מהבוידעם, בספר טוב שמחכה קיץ שלם שמישהו ישים אליו לב ובערמות של תכנונים על חורף. מחשבות של גשם ראשון נעים יותר לחשוב בשניים. מחשבות של גשם ראשון אפשר לחשוב רק כשיש גג מעל ראשך וחלון שאפשר לסגור כשרוצים. מחשבות של גשם ראשון נכנסות מהחלון ועוצרות את הנגנים מהקפה מתחת לבית. בירושלים מתנגנת עכשיו הצפירה של כניסת השבת, אותה אפילו הגשם הירושלמי לא יכול לעצור.

מחשבות של גשם ראשון שולחות אותי הביתה. לשכונה הכי קרה בירושלים, להסקה שדולקת ומחממת את הלב ולאדים שמצטברים על החלון ומטשטשים רק לרגע את עיר הקודש. בגשם יש געגועים שעם השנים הולכים ונעשים ברורים וחדים יותר.
קצת מוזר להתגעגע מתל אביב. בין כל ההוא וההא למי יש זמן לגעגועים? אבל יש משהו בגעגוע לאדם אהוב או למקום יקר שגורמים לך להיות קצת יותר אתה. הם מזכירים מאין באת ובשאיפה גם מהווים סמן ימני להמשך הדרך. געגוע מגיע בשקט, הוא לא טיפוס רועש וכשיש שקט, יש אמת.
גשם וגעגוע הולכים טוב יחד, והם בעיקר הולכים ובאים, הם לא נשארים יותר מדי זמן.

מזל שעם הגשם הגיעו גם אמא ואבא מירושלים. הם הביאו איתם כל טוב. עוגה של שבת והרבה אהבה. אבל יותר מהכל הם הכניסו הביתה גם קצת שקט. שקט של ירושלים. שקט שמביא איתו מחשבות של גשם ראשון.

בין כל המחשבות נשארה מחשבה פשוטה כזאת ששמחה שהגיע הגשם. לשטוף בלי שום חשבון את הכל ולנקות את הדרך לסוף השבוע. בינתיים בתל אביב פסק הגשם, המדרכות כאן סופגות מהר יותר את שאריות המים והשמש חוזרת למרכז השמים. מתחת לבית הנגנים בקפה הקטן חזרו לנגן. אין זמן למחשבות על גשם ראשון בתל אביב. אין זמן למחשבות בתל אביב. אין זמן לגשם ראשון. תל אביב.

מודעות פרסומת

טוב שההגה בידיים של אגד?

Wazeלהגיע לחיפה ביום חמישי אחר הצהריים ישירות מהעיר הקדושה, מהווה חוויה מפוקפקת למדי. מפוקפקת כי יורד גשם, מפוקפקת כי רחוק ומעייף, מפוקפקת כי נהיגה לא נמנית על אחד מתחביביי. תחביביי מגוונים איך לאמר, אבל לא כוללים אהבה גדולה לחציית הארץ ברכב, לפקקי הערים הגדולות ולניקוז (או חוסר הניקוז אם לדייק) אחר הגשם בדרום תל אביב. אבל לא באנו ליהנות כבר אמרו לפני, ובעוונותיי אני מאיטה את התנועה ברחבי גוש דן או כביש 1 בכל יום מימות השבוע. ככה זה כשנוהגים, מדברים בטלפון, מאטים כשהשיחה מעניינת, שמים אודם, מחפשים מסטיק ואם גשום עוברים למצב אורות מצוקה. כשעוקפים אותי נהגים עצבניים הם נדהמים לגלות עלמת חן כשציפו לפגוש זקנה עם גיבנת.

עם שק של טראומות נהיגה שאגרתי עם השנים ונוסעות איתי בתא המטען (90 אחוז מהן לא התרחשו כלל במציאות אבל אצלי בראש הן חדות וחיות עד מאד) אני עולה מדי בוקר על המאזדה הקטנה שלי ובעזרת בן זוגי הצמוד WAZE אני מגיעה לכל מקום ואין לי שום מושג איפה אני. התלות הבלתי מוסברת בבן זוגי (שפער הגילאים בינינו נושק ל-25 שנים) מפתיעה אותי בכל יום מחדש, בעודו מזכיר לי לפנות שמאלה בקולו הגברי ואני עונה לו בנימה נשית מעודנת "מה, מה עשיתי בלעדיך כל כך הרבה שנים?"

השבוע התבהרה לי התשובה. פשוט נסעתי באוטובוס. פעם, כשהייתי קצינת חינוך חדורת מוטיבציה הגעתי לכל מקום בארץ (וגם לכמה מקומות שבתודעה שלי תמיד יהיו חו"ל: שיזפון, ביסל"ת, בה"ד 1 ושלל קיצורי מילים שמבשרים על אורכה של הדרך מירושלים). הנסיעה באוטובוס אז, זכורה לי כחוויה נעימה. היה לי זמן, הייתי שכירה בצבא ההגנה לישראל, היה לי כרטיס פלאים שאיפשר עליה על כל אוטובוס ורכבת בחינם והצרה הכי גדולה שלי היתה לחכות לאוטובוס עמוס חיילים בבאר שבע בדרך לשבת של שלום בירושלים.

עם הערגה והנוסטלגיה לחווית הנסיעה באוטובוס, מצאתי את עצמי השבוע לאחר מסע שכנוע של אבא שלי "את נוסעת כמו מלכה, יש לך נהג פרטי, הרבה יותר בטוח…." נוסעת באוטובוס לחיפה. לא, לא קרה כלום למאזדה שלי, היא נשארה בחניה ואני החלטתי שהרבה יותר קל ונוח בתחבורה ציבורית. ובאמת, ההתחלה היתה מלאת חן. אחרי שהחמאתי לנהג על הרשת האלחוטית החדשה שיש באוטובוס (הוא עדכן אותי בחיוך שכבר 4 שנים יש בכל הקווים WIFI) וניהלתי שיחה מרתקת עם חייל מודל 2012, התחיל גשם. מבול שהביא לארבעים דקות איחור שהפכו את הנסיעה לחיפה למסע מתמשך.

"לא, לא ידעתי שיש שתי תחנות מרכזיות בחיפה" אמרתי לנהג שהוריד אותי אי שם בלב המפרץ כשחפצתי להגיע למרכז הכרמל. ובעודי מפתחת בדימיון אפליקציה משולבת WAZE ואתר אגד חיכיתי לי תחת מטריה אחת בשיטפון החיפאי. הידיד שאסף אותי הוסיף עוד מטר ברכות על שחצה לכבודי את מנהרות הכרמל. אני החלטתי לשיר. תמיד עדיף לשיר, גם כשמפלס המים חצה את מפלס המגפיים. מלכה או לא מלכה?

אחרי 4 שעות התחילה הדרך חזרה. הפעם האוטובוס מתל אביב לירושלים. לאבא שלי, בדיוק כמו בצבא, אני מתקשרת חצי שעה לפני והוא מחכה ומצפה בכניסה לתחנה. "כמו מלכה" נסעתי, אך חזרתי כאחרונת החתולות. ספוגה במימיו של הגשם החיפאי. עם זאת, הבנתי שלפעמים טוב שההגה בידיים של אגד- אני בשיטפון הזה הייתי עוצרת בצד ומתחילה להתפלל לאל שיפסיק.

ביציאה מהתחנה המרכזית בירושלים מתנוסס הכיתוב "אם אשכח ירושלים תשכח ימיני" ואני תוהה איך אפשר לשכוח את התחנה המרכזית מלאת זיהום האוויר, את הפקקים ביציאה ובכניסה לעיר, את הר המנוחות גבעת שאול שניפרש על הר שלם ומזכיר שהגעת הביתה. מי יכול לשכוח שהגעת לירושלים כשהתחנה מלאה בבני ישיבות. לתל אביב בטוח לא הגעתי. השלט המקביל בעיר החטאים הוא בר רפאלי בקמפיין האחרון של אחת מחברות האופנה. כל עיר והדרך שלה להחזיר שוכחים אל הכרך. טוב שההגה בידיים של אגד וטוב עוד יותר שאני אחת לארבע – חמש, שנים מגיעה לביקור. לתל אביב אני נוסעת מחר עם מאזדה והאהוב WAZE, נהגי כביש 1 – יש למה לצפות!

המדריך לירושלמי אמיתי- מודל חורף 2012

ירושלמי אמיתי לא העלה היום אלבום תמונות לפייסבוק. שלג שנערם בפחות מ-20 סנטימטר אצלו זה לא שלג.

ירושלמי אמיתי ביטל את התוכניות של היום עוד אתמול. הוא מכיר את עריית ירושלים ויודע שמי שמודיע על חסימת צירים שם רוצה להיות בפוך אפילו יותר ממנו.

ירושלמי אמיתי חיכה הבוקר לשלג רק כדי להגיד שזה, זה לא ממש שלג, זה לא נערם. ולא יצא לגן סאקר, צילם וכתב "שווצריה".

ירושלמי אמיתי יודע ששלג זה לא כזה סקסי אחרי יומיים. המכונית נתקעת, המגפיים שמוכרים בישראל לא באמת מגנות מפני מים, ולרוץ אחרי אוטובוס בשלולית הופך את העיר הקשה הזו לקשה עוד יותר.

אבא שלי מספר על שלג ירושלמי של פעם, כשהגג דלף והיה רק זוג נעליים אחד. עברו מאז 60 שנה, אבל הוא כירושלמי אמיתי עדיין לא מתחבר לשלג.

חבורת ירושלמים אמיתיים התקבצה היום בבנק. ואני שמצאתי דקות של חסד כדי ללכת לסדר את החשבון, ראיתי איך מגיבים ירושלמים במצב חירום.

השלג החל להיערם, בקרב הלקוחות החל לחשוש עדין (שמתחיל בדרך כלל אצל גברת צבעונית שממלמלת : "יא אללה, איך אני אגיע הביתה"), שמתגבר על ידי הצהרות שנזרקות לאוויר: "בטח סוגרים כבר את הצירים" וממשיכים בהחלטה של מנהלת הבנק (שמתחת לחליפה גם לה בא קצת שוקו חם וקיצור משמרת ביום שישי) ומסתיים בשומר צרוד שמקבל הוראה לסגור את הדלת. ומאותו רגע מתחיל כאוס כללי שנמשך דקות אחדות בו מאושרות הלוואות בין רגע, מסגרות אשראי גדלות במיידי ולקוחות שלפני רגע היו בטוחים שהגיעו לבצע את הפעולה הכי דחופה במהלך היום חוזרים הביתה לחיק משפחתם.

במסגרת כוננות השלג התור שלי  התקצר, והפקידה הנהנה ב'כן' לבבי לכל בקשותי. ירושלמית אל ירושלמית, הבנו שתינו שדרך שלג קדמה לבירוקרטיה ויצאנו איש איש אל מזחלתו בדרך הביתה.

ברדיו כבר הודיעו על ביטול הלימודים, בובות שלג נבנו בשכונת גילה ולשעה אחת עוד היה פה סיכוי לשלג של ממש.

אבל לשלג הירושלמי רצונות משלו, והוא (שלא כמו חברו השלג של רמת הגולן), מתעתע כבר שעות בין שלג ברד וגשם (או אולי בסדר הפוך). כך או אחרת, הוא חי היום בפייסבוק יותר מאשר ברחובות העיר ירושלים.