מחשבות של גשם ראשון תמיד מביאות איתן את ירושלים לסלון התל אביבי שלי. אולי זה הקור, או הטיפות הגדולות שמזכירות לי את החורף הירושלמי וסוחפות געגוע קטן עם הרוח. געגוע לפשטות של ירושלים, לאמת מחוסרת העטיפות, לשקט של ערב שבת בירושלים. געגוע לאבן הירושלמית שנראית כל כך רצינית בגשם, למעיל ולמטריה שממעטת לצאת החוצה בתל אביב.
בירושלים יש חורף, אמיתי כזה, קשה כזה. בתל אביב יש חיקוי.

מחשבות של גשם ראשון מכנסות אותך בתוך עצמך, כמו קיפוד שמתקדרר. לפני רגע עוד היתה שמש ופתאום חורף. מה יש לנו עם הסיפור הזה של חורף שגורם לגב להיתפס, לאף לנזול ולמצב רוח להתאפרר?
מחשבות של גשם ראשון תמיד מלוות בשמיכת פוך שיצאה לפני יומיים מהבוידעם, בספר טוב שמחכה קיץ שלם שמישהו ישים אליו לב ובערמות של תכנונים על חורף. מחשבות של גשם ראשון נעים יותר לחשוב בשניים. מחשבות של גשם ראשון אפשר לחשוב רק כשיש גג מעל ראשך וחלון שאפשר לסגור כשרוצים. מחשבות של גשם ראשון נכנסות מהחלון ועוצרות את הנגנים מהקפה מתחת לבית. בירושלים מתנגנת עכשיו הצפירה של כניסת השבת, אותה אפילו הגשם הירושלמי לא יכול לעצור.

מחשבות של גשם ראשון שולחות אותי הביתה. לשכונה הכי קרה בירושלים, להסקה שדולקת ומחממת את הלב ולאדים שמצטברים על החלון ומטשטשים רק לרגע את עיר הקודש. בגשם יש געגועים שעם השנים הולכים ונעשים ברורים וחדים יותר.
קצת מוזר להתגעגע מתל אביב. בין כל ההוא וההא למי יש זמן לגעגועים? אבל יש משהו בגעגוע לאדם אהוב או למקום יקר שגורמים לך להיות קצת יותר אתה. הם מזכירים מאין באת ובשאיפה גם מהווים סמן ימני להמשך הדרך. געגוע מגיע בשקט, הוא לא טיפוס רועש וכשיש שקט, יש אמת.
גשם וגעגוע הולכים טוב יחד, והם בעיקר הולכים ובאים, הם לא נשארים יותר מדי זמן.

מזל שעם הגשם הגיעו גם אמא ואבא מירושלים. הם הביאו איתם כל טוב. עוגה של שבת והרבה אהבה. אבל יותר מהכל הם הכניסו הביתה גם קצת שקט. שקט של ירושלים. שקט שמביא איתו מחשבות של גשם ראשון.

בין כל המחשבות נשארה מחשבה פשוטה כזאת ששמחה שהגיע הגשם. לשטוף בלי שום חשבון את הכל ולנקות את הדרך לסוף השבוע. בינתיים בתל אביב פסק הגשם, המדרכות כאן סופגות מהר יותר את שאריות המים והשמש חוזרת למרכז השמים. מתחת לבית הנגנים בקפה הקטן חזרו לנגן. אין זמן למחשבות על גשם ראשון בתל אביב. אין זמן למחשבות בתל אביב. אין זמן לגשם ראשון. תל אביב.

ירושלמי אמיתי לא העלה היום אלבום תמונות לפייסבוק. שלג שנערם בפחות מ-20 סנטימטר אצלו זה לא שלג.

ירושלמי אמיתי ביטל את התוכניות של היום עוד אתמול. הוא מכיר את עריית ירושלים ויודע שמי שמודיע על חסימת צירים שם רוצה להיות בפוך אפילו יותר ממנו.

ירושלמי אמיתי חיכה הבוקר לשלג רק כדי להגיד שזה, זה לא ממש שלג, זה לא נערם. ולא יצא לגן סאקר, צילם וכתב "שווצריה".

ירושלמי אמיתי יודע ששלג זה לא כזה סקסי אחרי יומיים. המכונית נתקעת, המגפיים שמוכרים בישראל לא באמת מגנות מפני מים, ולרוץ אחרי אוטובוס בשלולית הופך את העיר הקשה הזו לקשה עוד יותר.

אבא שלי מספר על שלג ירושלמי של פעם, כשהגג דלף והיה רק זוג נעליים אחד. עברו מאז 60 שנה, אבל הוא כירושלמי אמיתי עדיין לא מתחבר לשלג.

חבורת ירושלמים אמיתיים התקבצה היום בבנק. ואני שמצאתי דקות של חסד כדי ללכת לסדר את החשבון, ראיתי איך מגיבים ירושלמים במצב חירום.

השלג החל להיערם, בקרב הלקוחות החל לחשוש עדין (שמתחיל בדרך כלל אצל גברת צבעונית שממלמלת : "יא אללה, איך אני אגיע הביתה"), שמתגבר על ידי הצהרות שנזרקות לאוויר: "בטח סוגרים כבר את הצירים" וממשיכים בהחלטה של מנהלת הבנק (שמתחת לחליפה גם לה בא קצת שוקו חם וקיצור משמרת ביום שישי) ומסתיים בשומר צרוד שמקבל הוראה לסגור את הדלת. ומאותו רגע מתחיל כאוס כללי שנמשך דקות אחדות בו מאושרות הלוואות בין רגע, מסגרות אשראי גדלות במיידי ולקוחות שלפני רגע היו בטוחים שהגיעו לבצע את הפעולה הכי דחופה במהלך היום חוזרים הביתה לחיק משפחתם.

במסגרת כוננות השלג התור שלי  התקצר, והפקידה הנהנה ב'כן' לבבי לכל בקשותי. ירושלמית אל ירושלמית, הבנו שתינו שדרך שלג קדמה לבירוקרטיה ויצאנו איש איש אל מזחלתו בדרך הביתה.

ברדיו כבר הודיעו על ביטול הלימודים, בובות שלג נבנו בשכונת גילה ולשעה אחת עוד היה פה סיכוי לשלג של ממש.

אבל לשלג הירושלמי רצונות משלו, והוא (שלא כמו חברו השלג של רמת הגולן), מתעתע כבר שעות בין שלג ברד וגשם (או אולי בסדר הפוך). כך או אחרת, הוא חי היום בפייסבוק יותר מאשר ברחובות העיר ירושלים.