על ארבע בנות דיברה המספרה. זו שהולכת למעצב שיער, זו שמסתפרת לבד,זו שנכנסת למספרה "על הדרך" וזו שעדיין מחפשת ספר קבוע.

זו של המעצב, מזמינה תור חודש מראש, מתרגשת, מסתכלת בספרים בגודל ענק עם דוגמאות שיער מפלסטיק, מוציאה מהאינטרנט תמונות השראה ומגיעה למעצב השיער שלה. המעצב, בדרך כלל עם שיער ארוך (ולא מסופר משהו, אבל את זה אסור להגיד בקול, הוא מעצב..) מתחיל תמיד בכמה את יפה מאמי, ואיזה מהממת את מאמי, אבל מה עבר על השיער שלך מאמי, את חייבת צבע מאמי, כי אני חייב לטוס לאיטליה בחודש הבא מאמי. צריך לפנות בשבילו חצי יום, הוא רואה בראשים דרך להגשמת פנטזיה שבמקרה הטוב עובדת ובמקרה הפחות טוב את מסתובבת חצי שנה אחרי (כשהתספורת כבר לא תספורת ואין זכר לגוונים) וממשיכה להכריז "הסתפרתי אצל מעצב שיער". בעולם של מותגים ספר הופך מעצב, מספרה סלון ואצלו שותים רק אספרסו. המילה נס מחרידה אותו ואת צי העוזרות שבזמן ההמתנה שולפות אייפד ומזמינות אותך להצטרף לצי המעריצות. בסיום המאורע המרגש (אחרי ארבע שעות בערך) משולמים דמי רצינות בגובה כמעט אלף שקלים (אחרי הנחה לחג). הוא מרוצה, לאומי קארד מרוצה ואת הסתפרת אצל מעצב. הביקור הזה בדרך כלל נתמך על ידי חברה טובה (אחרת זה באמת קשה לבזבז ארבע שעות+ 800 ש"ח ועוד לצאת שפוי).

זו שמסתפרת לבד, היא חברה של זו שקונה רק בגדי יד שניה. היא מאמינה שאפשר לעשות הכל לבד, והטבע והאדם צריכים לחיות בסינרגיה. היא מצמצמת עלויות, ממש לא אכפת לה איך באמת תצא התספורת. היא אוהבת שנוח לה. חירות מודרנית, כבר אמרנו?

זו שנכנסת על למספרה הדרך, דומה קצת להוא שאינו יודע לשאול מההגדה. יש לה פנים תמימות שנותנות אמון מלא בספות עור סגולות ושלטי ניאון  עם כיתוב אמריקאי של שם ישראלי שמציג את איציק בוחבוט (בגרסה האנגלית) בתור HAIR DESIGNER. סר' בוחבוט מסביר לה שלפנים שלה מתאים משהו די דומה למה שהתאים לזאת שהיתה פה לפניה, והיא יוצאת שמחה וטובת לב עם תספורת שאחרי שנה כשהיא תלך עם חברה שלה (זו של המעצב שיער) למעצב השיער הוא יעמוד דקת דומיה ויסביר לה שמבחינתו סר' בוחבוט לא יכול להיות אפילו גנן… (למען ההגינות, סר' בוחבוט לא באמת קיים, לפחות עד כמה שאני יודעת, אבל ניתן למצוא את חבריו בדרך כלל ליד פיצוציה או שווארמה).

וזו שעדיין מחפשת ספר קבוע, מנסה את מזלה בכל פעם מחדש. יש לה חברה שמגיעה ממנהטן להסתפר בירושלים שממליצה לה כל פעם על ספר (מצוין אחר). וככה מבירת האופנה התל אביבית היא עולה לעיר הקודש. מחירי הדלק מתאזנים עם ההנחה בתספורת בעוזבה את מדינת תל אביב, רף הפלצנות יורד, והלבביות הירושלמית מוציאה את העוזרת של הספר לקטוף לי נענע מהגינה כדי לטפל בשיעול שנפל עלי לקראת החג (שזה מעשה שהעוזרת של מעצב השיער התל אביבית לא יכולה לעשות על סטילו גובה 12, היא גם לא יודעת מה זה נענע, יש שם רק תה ירוק). הטיפוסים אצל הספר הירושלמי מגוונים ונעים על הסקאלה שבין דתי, דתי לייט ודתי מתחזק. יש גם שתי תיכוניסטיות בלחץ היסטרי שהוא סיפר אותן קצת קצר מדי. אני כבר קצת חריגה בנוף, אולי בגלל זה הוא שכח שקבעתי תור (ולא ממש הרשים אותו כשאמרתי שבאתי במיוחד מתל אביב)אבל מיד קיבל אותי בברכת 'כפרה' ירושלמית. השאלה הראשונה היתה "אבל את ירושלמית באמת, נכון ?" כן, אמרתי וגם מעט הפוזה שאיתה נכנסתי נמוגה. בשאלה השלישית כבר הבנו הקשרים משפחתיים ברביעית דנו בכובד ראש בהגירה השלילית מהעיר, אחרי הצבע כבר הבנו שאנחנו מכירים איזה כמה חברים משותפים, בסוף נפרדנו בחיבוק ונשיקה (יש לו יומהולדת פשוט, לא סתם ככה). איך יצא? כמו תמיד, כמו אצל המעצב וסר' בוחבוט)…

כך ברחוב הל"ה הירושלמי לאחר המלצה של חברה ממנהטן מצאתי את עצמי במחשבות על חירות מודרנית בגזרת צבעי שיער, פן להמונים והחלקה יפאנית. בין הרצון להיות מי שאתה לבין הרצון להראות טוב, בין המעצב, למעצבן , בהקשר הזה, הכל באמת בראש!