החומרים מהם עשויה השראה

%d7%a4%d7%a8%d7%a1

אין לי תמונה עם פרס, לא הכרתי אותו אישית, לחצתי לו יד פעם אחת כשהגיע לפגוש סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא התעקש לאכול בקפיטריה, וכשנשאל לסוד שלו לאריכות ימים (כשהיה עוד צעיר, רק בן 87) השיב שהוא מרבה לאכול לאט, ובעיקר ירקות. לא יודעת אם דווקא המשפט הזה שלו נחקק לי בראש כי הייתי אז בטרנד דיאטה, או שאולי אנושיותו נגעה בי. 

הרי במשך שנים כינו אותו לוזר, ולאורך רוב חייו ספג עלבונות מימין ומשמאל, אבל הוא המשיך קדימה. כמו כל החוזים הגדולים, החולמים הגדולים, מגשימי החלומות- ימיהם קשים. עבודתם לאורך רוב חייהם מעוררת גיחוך. בין טרדות היום יום ועיסוקי החול קשה להשראה לעמוד בחזית. מילים כמו חלום נאלמות דום מול רעשים פוליטיים או גזרה צפונית מתחממת. חולמים שמורים לרגעים שקטים. אבל הוא המתין, כאילו יודע שכל החיים לפניו.

ואז, הגיעה העדנה. אני לא יודעת אם היא הגיעה יותר אליו או יותר אלינו, אבל פתאום הסכמנו להביט בו ולהיות כל מה שאנחנו לא בכל יום חול. קצת יותר אופטימיים, גאים במדינה, מוכנים להגיד שאנחנו רוצים שלום, מאמינים ומצפים לעתיד, מקדמים נשים, חולמים על מכונית חשמלית וחללית ישראלית לירח. נעימים לבריות, רצים למרחקים ארוכים, מתכננים. הסכמנו לא לראות את היום אלא להביט למחר, כי מישהו (מבוגר ומנוסה מאיתנו) כאילו אמר בפעם הראשונה: זה בסדר, כך צריך להיות.

אין הרבה אנשים שמעוררים השראה, אבל יש להם מאפיינים דומים: מגבלות המציאות לא מעניינות אותם, העבר מת אצלם היום ופניהם תמיד אל העתיד. העשייה שלהם גדולה מהם עצמם ונוגעת לכולם, גופם הפיזי ורוחם הנפשית לעולם לא חולקים את אותו הגיל. הם לא הכי יפים, ולא הכי חכמים, אבל די במבט בהם כדי להצית בעומד בפניהם את רוחם. כבמקל קסם להשרות השראה שנותנת גם לאחר את האפשרות לבחור אם לקחת את שרביט ההשראה ולהמשיך להפיח בה רוח חיים עבור כולנו. 

יחידי הסגולה האלה נוגעים בערכים הבסיסיים ביותר שלנו, כבני האדם, שבסופו של דבר כל רצוננו הוא לאהבה ושמחה, פשוטים כל כך וגדולים מהחיים באותה נשימה. וכמה משחרר ומרגיע כשאדם בשר ודם מוכן כך להגיד במילים של בני אנוש: "רוצה אני להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר". וכמה מחמם את הלב לדעת שהוא אמר זאת בעברית (וגם אובמה והאפיפיור הקשיבו…).

ליבו פסק מלפעום, אבל רוח ההשראה, דרכו, חזונו, מסתובבים בינינו. מחפשים כסות גשמית שתמשיך את מסעו. לא הכרתי אותו אישית, זכיתי ללחוץ לו יד כסטודנטית בשנה א. אז חשבתי על דיאטה, היום אני מקווה שרוחו תמשיך להתהלך בנו ושאנחנו, ממשיכי הדור נחבק אותה, נעוף איתה קדימה בלי פחד, ציניים פחות, אופטימיים יותר ומלאי השראה.

יהי זכרו ברוך, ותהא רוחו והשראתו צרורה בצרור החיים.

 

מודעות פרסומת

איזהו גיבור?

לקח לי 10 שנים להבין שאני הולכת ללמוד כתיבה. אני כותבת כל החיים. החיים התחילו באיזה שיר על שלג בירושלים. המורה בכתה ג' הקריאה את המילים והתרגשה כולה. אני רק רציתי לספר על השלג שראיתי מהחלון הירושלמי שלי.butterflies
פעם אחרי שהתבגרתי מהחלום להיות רופאת שיניים (שהחזיק שבועיים) רציתי להיות סופרת. החלום הזה החזיק יומיים (כלומר יומיים באוויר, מאז איכסנתי אותו במגירה). מאז נוספו לאותה מגירה שירים וסיפורים, חלקם מציצים מהמגירה החוצה ממש כאן. לפני שיאיר לפיד הפך לפוליטיקאי הוא קרא את אחד הטקסים בבלוג הזה וכתב לי במייל ש"אנשים לא בוחרים בכתיבה, יש כאלה שהכתיבה בוחרת בהם". אני לא בטוחה אם זו היתה מחמאה או ניסיון לגרוף מחדש את המשוכנעים אבל יש אמת גדולה בדבריו.

מי שהכתיבה בחרה בו יודע שהוא רק כלי בידיה, וכמתוך מעיין פנימי, בלי הרבה מחשבות, נובעים החוצה מילים ורעיונות. זה קורה לכולם. לכל אחד מאיתנו יש איזשהוא תחום שפורץ בו בלי בכלל להתכוון, בלי שום צורך לשאול מדוע. מקום טוב להתחיל לחפש את התחום הזה הוא איפשהו בחלום הילדות, ההוא שהסבירו לנו שיהיה קשה מאד להגשים. זה שנדחק למגירה, וכל כמה שנים מנסה לקפוץ החוצה, וחוזר לאותו מקום.

לקח לי 10 שנים להירשם ללימודי כתיבה ומאז שהתחיל הקורס אני לא כותבת מילה. לקחו 10 שנים להודות שלמרות שיש לי בלוג הגיע הזמן לצאת מהמגירה. אבל קצת כמו שכשאומרים לנו מה לעשות אנחנו תמיד עושים את ההיפך, כך הרעיונות הכריזו שביתה איטלקית וההשראה יצאה לחפש השראה. ובימינו איפה מסתתרת ההשראה? היא יקרה מפז ועטופה בשכבות של השראה מודרנית בדמות פינטרס, אינסטגרם ואין סוף משפטי השראה שמסתובבים בפייס.

כשכווולם מחפשים השראה היא בורחת. השראה אוהבת שקט.

מחסומים מציפים קלישאות. בימים האחרונים פגשתי במנורות שמנצנצות מעל ראש קירח, מחדד שמחדד את הרעיון, מפצח שמפצח אגוזים וגם איזה תפוח שנופל מהעץ. אאוריקה! זועקת בראשי ולא מוצאת מענה.

בינתיים הכותבים כותבים. בעידן שבו כל אחד מאיתנו כותב בעל סט סטטוסים ערוכים היטב בפייסבוק ואין ספור בלוגים שקמים תחת כל עץ רענן, אני שואלה מה (נסגר) וזה? איזה הוא גיבור ואיזהו כותב? אנחנו חיים בעולם בו שולט התוכן, שולט כל כך עד שכתיבה היא מיומנות חובה לכל אדם ולא פריווילגיה של יחידי סגולה עם נוצה וקסת דיו. ובין כל אלה, איפה עובר הגבול בין העתקה ויצירה?

10 שנים לקח לי להודות שרב הנסתר על הגלוי, ושכמו כל דבר בחיים יש יותר ממה שנשאר ללמוד מאשר מה שכבר אפשר לסמן כיודעת. דבר אחד בטוח, חלום אחד שמתחיל להתגשם מפנה את מקומו לחלומות חדשים שמקבלים השראה בימים אלה ממש.

כך בסלון קטן, בלב ליבה של עיר האורות, פעמיים בשבוע.יש לי הרגשה שמוזה בדרך.

פוסט המאה- מוזה, השראה וצרות אחרות

זה תמיד מתחיל בבהייה בדף לבן. כמו כל התחלה, זה שלב שמלווה בכאב בטן. אתה רוצה להוציא החוצה משהו שעד עכשיו לא היה קיים. למה? ככה. כנראה שזה בטבע שלנו, זה מה שהופך אותנו לבני אדם. אחרת איך אפשר להסביר התרגשות של יוצר מתהליך היצירה? ומי בכלל צריך להסביר? לפעמים כדאי רק להתפעל.INSPARETION

בעידן הטכנולוגי קל מאד להיות יוצר, אתה מעלה כמה תמונות לאינסטגרם, משחרר סטטוס מלא השראה בבוקר ומסיים בפוסט מלא רגש בשעת לילה מאוחרת. עוד רגע לכל אחד תהיה בבית מדפסת תלת מימד וחלומות יוכלו לקבל במהירות וביעילות ביטוי מציאותי.

אבל כאן מגיע הקאטצ'. זה לוקח זמן, וזה לא תמיד קורה, ואולי אפשר אפילו להקצין ולאמר שזה לא קורה לכולם. וגם כשזה כבר קורה, מה כבר אפשר לחדש. לקאטצ' הזה יש שם, קוראים לה מוזה. כבר דובר בה רבות לפני, מהרבה כאלה שהקשיבו קצת יותר ממני בשיעורי תולדות האמנות באוניברסיטה. אני מניחה שנימנמתי איפה שהוא בשלב בו המרצה הסבירה מאיפה שאב אמן זה או אחר את ההשראה שלו. ואלה מילים גדולות לשיעור של שמונה בבוקר באולם 300 מעל פסגת הר הצופים בירושלים. היא דיברה ואני נמנמתי. או שהייתי בדיוק בפגישה צפופה עם איזו מוזה שהולידה שיר או סיפור קצר.

היכולת של אדם לקבל השראה היא בעצם היכולת לדבר עם עצמו. בכל אחד מאיתנו יש איזו מוזה מופלאה כזאת שרק רוצה להתבטא. אצל אחד החברים שלי היא מגיחה בשלל תבשילים מעוררי תיאבון, אצל האחר צלילי הפסנתר מרמזים על בואה והשלישית בעלת ידי הזהב מכינה מגזרות נייר כל כך יפות שזה כואב. פוסט המאה של הבלוג הזה, מספר כנראה את סיפור האהבה שלי עם מילים שהתחיל קצת לפני הצבא, אין לי שום שליטה אמיתית עליו, כשהמוזה משתלטת ורוצה לצאת החוצה היא חזקה ממני. יש לה איזו יכולת פלאית להזיז הצידה את כל שעשיתי ואעשה ולהכריז בקול "אני כאן".

ואנחנו דור הלייק, באמת צריכים את המוזות (כמו אלה שהיו מתפללים אליהם המלחינים הגדולים לפני שכתבו יצירות), כי אין לנו זמן לתת להן להגיע בעצמן. אז יש אפליקציות שמעודדות אותן, כמו פינטרס, אינסטגרם ועוד שלל עיבודים טכנולוגיים ליכולת כל כך בסיסית שטבועה בנו. רק חבל שאין איזו אפליקציה שמזכירה שהשראה נוצרת בפנים (לא צריך עוד שקף השראה בשבילה) צריך רק קצת שקט ומקום ריק (היא אוהבת מקומות ריקים).

וכשהיא מגיעה, אחרי הפחד, וההיסוס, והכן והלא והלמה, היא מביאה איתה אושר. אושר אמיתי כזה, שלא תלוי בכלום, אושר מאושר. של אדם עם עצמו. יש בה קצת קסם בתחושה הזו, היא ממכרת כמעט כמו ספורט ואין בה שום מחשבה. המילים נאלמות אל מולה, התחושות חוגגות בה. היא מלווה בחיוך, קצת כמו זה של אחרי הפוסט המאה.