1:0 ירושלים!

מדד הירושלמיות יוצא החוצה כשהטמפרטורות צונחות אל מתחת לאפס. כשדני רופ עומד עם בובת שלג וניר ברקת מצטלם ליד מפלסות. הצביטה בלב והגעגוע הביתה נדלקים אצלי בדיוק כשמתחילות הפסקות החשמל בעיר הבירה. כשהפייסבוק מתמלא בתמונות מטושטשות של החברים שיצאו לצלם את הפתיתים הלבנים כבר שלשום בלילה. JER

שלג מעורר זכרונות. שלג מוציא את הריח של המרק של אמא שלי ונוסע איתו כל הדרך מירושלים לתל אביב. שלג ממלא את החלון באדים ומצייר ציורים של גמדים, מהסוג שאבא שלי צייר לי בשלג הגדול כשהייתי קטנה. שלג מזכיר חברי ילדות ושכנים שלא קיימים כבר ביום יום אבל חיים איתך את כל החיים. שלג מעלה זכרונות של מגפיים עם שקיות ועיתונים, בובות ענק עם הילדים של השכנים, אמא שלי שעוטפת אותי ב10 שכבות ו2 מעילים ואת אבא שלי שמפלס את המרפסות כדי שהניקוז לא ייסתם.

שלג מביא איתו ציפייה. משהו בו אף פעם לא וודאי, והאמת שקצת קשה לנו עם חוסר ודאות. רק ילדי ירושלים יכולים להבין את ההתרגשות בלילה שלפני השלג, ויכולים להיזכר בקלות בהתעוררות בארבע או שלוש בבוקר, בציפייה דרוכה לא לקום לבית הספר. רק ילדי ירושלים יכולים להיזכר בצעקת "יש!" כשהשדרן מודיע שאין לימודים. רק ילדי ירושלים מכירים את תחושת האלחוש באצבעות כשמצמידים אותן להסקה אחרי שעה וחצי של מלחמות כדורים בחוץ.

שלג מביא שמחה כי לרגע אחד הוא עוטף את העולם בשקט. לכמה שעות נמחק כל מה שתלוי בנו והטבע אומר את דברו. והשנה יש לו הרבה מה להגיד. הטבע מדבר בדממה, ואנחנו סוף סוף מחויבים להקשיב (ואולי, אם נודה באמת, עם התנאים המתאימים אפשר ממש ליהנות מזה).
משהו בלובן הזה הופך את ירושלים לקלה ומלכותית. רק לרגע יש בה איזה שקט. הכבישים חסומים ולא מהפגנות, אין שחור ולבן, יש לבן. רק לרגע. רגע לפני שכמה חכמולוגים יתקעו בדרכים, רגע לפני שהלובן יהפוך אפור, רגע לפני שהשלג יימס והחיים יחזרו למסלולם. רק רגע.

שלג נותן תחושה של בית. בית ירושלמי, פשוט. בלי ההוא וההא התל אביביים. בית שהאנשים בו הם הדבר האמיתי, וכשיש שלג הופך הבית חשוב כפליים. כי שלג הוא הנאה רק כשיש תנאים מתאימים ליהנות ממנו.

ירושלים בכותרות וראוי לה שכך תהיה. ביופי שלה, בלובן שלה, בהפוגה מהקושי היומיומי בירושלים שנגלה בכל ימות השנה כשהמעטה הלבן לא עוטף אותה. תל אביב כמו חתול רטוב מפנה את מרכז הבמה ליפה בערים, למצונפת תחת מעטה לבן שנותן לה קצת שקט. בינינו, מגיע גם לה לפעמים קצת זוהר. רגע לפני שהקיץ חוזר ותל אביב תשיק איזה מתחם קניות חדש שיגנוב את ההצגה. אחד – אפס ירושלים. יפה לך לבן.

בחלקת האלוהים התל אביבית הקטנה שלי רחוב העליה כבר כמעט חסום לתנועת רכבים, גונדולות וסירות מפרש יכולות לשוט בו באין מפריע. מדי פעם יש איזה רעם כבד או ברק. ויש פייסבוק וYNET וגם כמה אנשים נחמדים שמעלים לYOUTUBE איזה סרטון שלג ירושלמי שגורם לי להרגיש בבית.

ויש גם את אמא ואבא שלי, שמדווחים מהמצור הירושלמי כל שעתיים. ראיתי אותם ממש לפני שבוע אבל השלג גורם לי להתעגעגע אליהם מאד. ויש מרק ירקות תל אביבי על האש, שאמא שלי משדרגת באון ליין עם עצות חמות מירושלים.

אומרים שגם סנטה קלאוס בדרך, הוא פשוט תקוע בכניסה לעיר, אבל בני גנץ ומפכ"ל המשטרה בדרך אליו. חג שלג שמח ירושלים!

ותודה למצלמים, למתעדים, למפייסבקים שעזרו לי להרגיש קצת בית:)

מודעות פרסומת

מחשבות של גשם ראשון

מחשבות של גשם ראשון תמיד מביאות איתן את ירושלים לסלון התל אביבי שלי. אולי זה הקור, או הטיפות הגדולות שמזכירות לי את החורף הירושלמי וסוחפות געגוע קטן עם הרוח. געגוע לפשטות של ירושלים, לאמת מחוסרת העטיפות, לשקט של ערב שבת בירושלים. געגוע לאבן הירושלמית שנראית כל כך רצינית בגשם, למעיל ולמטריה שממעטת לצאת החוצה בתל אביב.
בירושלים יש חורף, אמיתי כזה, קשה כזה. בתל אביב יש חיקוי. RAIN

מחשבות של גשם ראשון מכנסות אותך בתוך עצמך, כמו קיפוד שמתקדרר. לפני רגע עוד היתה שמש ופתאום חורף. מה יש לנו עם הסיפור הזה של חורף שגורם לגב להיתפס, לאף לנזול ולמצב רוח להתאפרר?
מחשבות של גשם ראשון תמיד מלוות בשמיכת פוך שיצאה לפני יומיים מהבוידעם, בספר טוב שמחכה קיץ שלם שמישהו ישים אליו לב ובערמות של תכנונים על חורף. מחשבות של גשם ראשון נעים יותר לחשוב בשניים. מחשבות של גשם ראשון אפשר לחשוב רק כשיש גג מעל ראשך וחלון שאפשר לסגור כשרוצים. מחשבות של גשם ראשון נכנסות מהחלון ועוצרות את הנגנים מהקפה מתחת לבית. בירושלים מתנגנת עכשיו הצפירה של כניסת השבת, אותה אפילו הגשם הירושלמי לא יכול לעצור.

מחשבות של גשם ראשון שולחות אותי הביתה. לשכונה הכי קרה בירושלים, להסקה שדולקת ומחממת את הלב ולאדים שמצטברים על החלון ומטשטשים רק לרגע את עיר הקודש. בגשם יש געגועים שעם השנים הולכים ונעשים ברורים וחדים יותר.
קצת מוזר להתגעגע מתל אביב. בין כל ההוא וההא למי יש זמן לגעגועים? אבל יש משהו בגעגוע לאדם אהוב או למקום יקר שגורמים לך להיות קצת יותר אתה. הם מזכירים מאין באת ובשאיפה גם מהווים סמן ימני להמשך הדרך. געגוע מגיע בשקט, הוא לא טיפוס רועש וכשיש שקט, יש אמת.
גשם וגעגוע הולכים טוב יחד, והם בעיקר הולכים ובאים, הם לא נשארים יותר מדי זמן.

מזל שעם הגשם הגיעו גם אמא ואבא מירושלים. הם הביאו איתם כל טוב. עוגה של שבת והרבה אהבה. אבל יותר מהכל הם הכניסו הביתה גם קצת שקט. שקט של ירושלים. שקט שמביא איתו מחשבות של גשם ראשון.

בין כל המחשבות נשארה מחשבה פשוטה כזאת ששמחה שהגיע הגשם. לשטוף בלי שום חשבון את הכל ולנקות את הדרך לסוף השבוע. בינתיים בתל אביב פסק הגשם, המדרכות כאן סופגות מהר יותר את שאריות המים והשמש חוזרת למרכז השמים. מתחת לבית הנגנים בקפה הקטן חזרו לנגן. אין זמן למחשבות על גשם ראשון בתל אביב. אין זמן למחשבות בתל אביב. אין זמן לגשם ראשון. תל אביב.