ולא לפחד מהפחד

פחדים נולדים בלילה. משהו בשקט ששורר סביב ובחושך שאופף את הבית מזמין אותם להגיע. הם יודעים שהם מוזמנים כשיש שקט. כשיש אנשים הם לא רצויים. פחד אוהב את הלבד (לא שלו אלא שלך), פחד אוהב שקט. שקט מוליד מחשבות. בראשו של כל אדם קיים בית קולנוע פרטי לסרטי אימה ומתח, הם מתעלים על הדמיון של שפילברג, יצירתיים יותר ממת לחיות ונפיצים יותר ממהיר ועצבני. הקולנוע נפתח כשהיום נסגר ובדרך כלל ומביא עימו את כל שככל הנראה לא יקרה במציאות אך נראה מציאותי ביותר בין 24:00 ל01:30. shade

אנחנו מפחדים ממשהו, תמיד. מזה שלא יאהבו אותנו, מזה שלא יהיה לנו מספיק כסף, מזה שזה לא יצליח (לא ממש חשוב מה) ומזה שמישהו יגיד משהו או משהו יקרה. הבעיה עם הסרטים האלה שברוב המקרים הם מהקטגוריה של היצ'קוק ובמעט מאד מקרים הם בסטייל החיים יפים או היפה והחיה. כאילו מישהו בנה בלוקבאסטר יעודי לאימה ומתח ושתל אותו בין האונה השמאלי להתקף חרדה.

והסרטים האלה מיוחדים מאד, הם לא כמו אלה בקולנוע של החיים האמיתיים שכשמפחיד אפשר לצאת, הם הפרומו לעולם האמיתי – זה שאנחנו בוחרים איך לחיות בו. והצרה האמיתית היא שסרט של הקרנה שניה מאתמול משפיע  על מציאות היום (לא אצלנו, אצל רוב האנשים).

לפני בערך שנה קלטתי שאף פעם לא למדתי קולנוע. הבנתי שאף פעם לא באמת חשבתי על משמעות המילים 'קאט' ו'אקשן'. אבל יותר מהכל נפל לו פתאום האסימון שהסרט שרץ לו בראש הוא הטריילר לכמה חודשים קדימה בפסטיבל כאן שנקרא החיים. מחשבות מולידות מציאות, וזה לא משפט מסרט, זה חוק בחיים.

במסגרת שיעורי הבימוי החדשים הבנתי שיש סרטים שנועדו כדי להוציא ממני 'קאט' חזק וברור, ויש גם כמה סרטים חדשים שעולים לאקרנים הקיץ שמציירים הרבה אקשן. התסריט בחסותך. המימון עליך. ליהוק השחקנים חשוב ומשמעותי ביותר, הביקורת משבחת.

פחדים נולדים בלילה, אי אפשר לגרש אותם. כשחושבים עליהם הם גדלים (קצת כמו צלליות על הקירות – גם הן אוהבות חושך). כמו צלליות ממש הם יודעים לקחת דברים קטנים ולהפוך אותם לענקיים באמת. החוכמה היא לתת להם ללכת לישון שנת ישרים, לא להילחם בהם, רק לברוא במקומם מציאות חדשה, אמיצה, בעלת פוטנציאל לאוסקר.

* התמונה המופלאה היא מתערוכה מדהימה במוזיאון ישראל (הנס-פטר פלדמן: משחק צללים), היא צולמה עם חברה מופלאה במהלך שיחה על הצלליות של חיינו. והשיר, של אחד שיודע לנצח פחד.

 http://www.youtube.com/watch?v=C-bAr0i0YAg&list=PLA8CAD5088409FEA0

מודעות פרסומת

עכשיו הכל בסדר

מה אתה עונה כששואלים אותך 'מה שלומך'? יש את אלה שעונים 'יהיה טוב', יש את אלה ש'סוחבים', יש את אלה ש'חיים', ואלה ש'שורדים'. גם כששואלים אותי מה שלומי, יום אחד 'יהיה טוב' וביום השני 'בסדר' מגומגם. לפני כמה ימים זכיתי לפגוש את 'סבתי'. סבתא של חברה טובה, בת שמונים ושבע שגרמה לי להבין שהתשובה לשאלה השגורה 'מה שלומך' הינה אחת: שלומי מצוין, תודה.

'סבתי' נולדה באזור אוברשלייזן שבקרבת אושוויץ, בת למשפחה עם עשרה אחים. אב שעבד כחייט ואם שנפטרה עוד בילדותה. הסיפור המשפחתי היה כנראה דומה לזה של עוד המון משפחות שחיו באותה התקופה באזור פולין. היא גדלה כנערה פולנית טיפוסית וחונכה בבית יהודי טוב. גם אותה כנראה הפתיעו הגרמנים והגזרות שקטעו בין רגע את תום הנעורים, הגלות מהבית האהוב והמעבר המצמרר והבלתי נתפס לגטאות.

'סבתי' עברה שלוש שנים במחנות הריכוז ומספרת שכשהגיעה למחנה ראתה חבורה של צעירים שהחזיקה שלט גדול בו נכתב: "היהודים הארורים גנבו תפוחי אדמה". ילדה יהודיה קטנה, סביבה המולת המחנה, צעקות, ופחד. אחיה הופרדו ממנה ומתוך עשרת ילדי המשפחה נותרו הם שלושה. שם, בתוך הכאוס, היא אמרה לסובבים: "תירגעו, הכל יהיה בסדר, רק אם תירגעו תוכלו לשרוד". והמילים שלה הפכו למעשים. מעשי גבורה יומיומית בהם הוברח מזון לגטו בידיה הקטנות, צעדי ריצה מהירה מלווה בדפיקות לב מצמררות כשקרבה הסכנה ומחבוא בחדרי מדרגות אפלים מפני חיילים גרמנים מחוסרי צלם אנוש.

את 'סבתי' פגשתי בזמן אחר ובמקום אחר בחופש פסח האחרון. עם ברק בעיניים של ילדה קטנה בחגיגות בעיר חיפה בה היא חיה מאז עלתה לארץ עם קום המדינה. אותה ילדה קטנה שהבריחה מזון אל הגטו על מנת לשרוד היא היום ראש שבט של משפחה בה טובי הבנים והבנות הינם קצינים בצבא ההגנה לישראל. משפחה שחונכה לזכור ולא לשכוח, אבל יודעת הלכה למעשה שעכשיו באמת שהכל בסדר.

כששואלים את 'סבתי' מה שלומך היא עונה תמיד 'ברוך השם'. וכנראה שזהו סוד ההישרדות האמיתי, זה שלא תלוי בתוכניות הריאליטי וקיים בנו כרקמה אנושית חיה. כוח החיות והאמונה שמבטיח שהכל בסדר מתחיל בראש ואינו תלוי כלל במציאות היום יום. מבט העיניים המחייך של 'סבתי' מספר באופטימיות קוסמית את סיפור הגבורה של דור הולך ונעלם במדינת ישראל. דור שמעביר אלינו בסיפוריו את החובה לזכור ולא לשכוח, אולם יותר מהכל יש בו גם השראה גדולה לאמונה בצדקת הדרך וליכולת לחלום חלומות גם שהלילה מקפיא מפחד, להאמין גם כשאבדה התקווה ולהגשים את חזון האבות להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.