חיי הנישואים

just marriedואז, אחרי 6 חודשי הכנה ויום של התרגשות ענקית, אתם נשואים. וזה רק נדמה שזה הסוף וזה נגמר, אבל בעצם, שישה חודשים ויום תכננת את הרגע הזה. שעות של חשיבה על פרטים קטנים וכספים גדולים שחיכו וציפו לרגע שאחרי. והרגע הזה מגיע אחרי יום מלא בכל כך הרבה אהבה שהלב כמעט מתפוצץ משמחה. יום בו אנשים שהולכים איתך כל החיים מתלבשים במיטב בגדיהם, ומגיעים לשמוח, פשוט לשמוח. זה המקום היחיד בו החברה של אמא שלך מכיתה א' רוקדת עם החברה הכי טובה שלך והחבר של אבא שלך, זה שקנה לך את העריסה לפני שלושים שנה רוקד איתך בלי להתבלבל לצלילי ליידי גאגא. ובין כל אלה יש גם כמה אנשים שאת לא מכירה, או לרגע את לא בטוחה שאת זוכרת, ואז את נזכרת שיש עוד צד בחגיגה הזו, לבוש לבן, מאושר, מגיע עם צ'יסר ואן גוך ושר לך. זה בעלך. ויש הרבה חגיגות, וכבר עברת איזה שלב או שניים בפרקים שנקראים החיים. אבל יש משהו ברגע הזה שמרגיש קצת אחרת. כי עם כל הכבוד לבת מיצווש, או לסיום התיכון, הצבא והתואר, זאת החגיגה הראשונה בחיים שהיא בעצם חגיגת ההתחלה. זו הפעם הראשונה שכלום לא נגמר, אלא רק מתחיל או ממשיך. וזה היופי בחגיגה הזו, חגיגת הפוטנציאל. כי כשכל החגיגות חוגגות עבר, החגיגה הזו היא החגיגה של הדף החדש. ואנחנו כמהים לדפים חדשים, חלקים, כאלה שרק מחכים שניצוק בהם תוכן. מחכים לצפות יחד לעתיד, מצפים לצפות. אוהבים כל כך לתת לדמיון להישאר נקי וצח, לבן כמו שמלת חתונה. וציפייה היא רגש לא פשוט. כי את מצפה לחינה, ומצפה למסיבת הרווקות ואז מצפה ליום הגדול, והם כולם עוברים. מהירים ומסעירים, כבולים למגבלות הזמן ורצים אחרי מחוגי השעון. אין להם שום סנטימנטים לזה שכל כך רצית שהזמן יעצור רק לרגע, בדיוק בקבלת הפנים, רגע לפני החופה, ויאפשר להגיד עוד שלום אחד למישהו, או לשאול לשלומו של אחר. כל כך הרבה פנים מחייכות, אוהבות, מצפות. בחיי הנישואין בבוקר שאחרי קמים בבוקר, והשמש זורחת אותו הדבר ולים יש בדיוק אותו צבע. ואחרי יום בו הולכים סהרורים וכואבי רגליים, יש איזה מבט פליאה שעל האצבע שלו צמחה במהלך הלילה טבעת. והוא נראה לך אותו דבר אבל קצת יותר גבוה, והטבעת עושה אותו גם קצת יותר בוגר. ולרגע לא ברור לך אם הוא עם טבעת אז מה בכלל את עושה איתו, אבל זה רק לרגע ואז את מבינה שאם הוא עם טבעת אז הוא החליט שהוא איתך. שלושה בקרים אחרי קמים לעבודה, למרות שיש סלסילות של שושבינות על השולחן בסלון ועוד ארגז XL בבאגז' של הרכב. וזה קצת כיף שהם שם, כי אחרי חודש של חגיגות, ועיסוק בסלסילות לשושבינות ממש לא בא לך לחזור לעבודה. הרי התרגלת לבחור בכל ערב עוד פריט לערב החשוב הזה. יש לך כבר דוקטורט במפיות, עיטור מופת בבחירת שירים לחופה ורמת אבחנה בין טיב הסטייק והדג ממבחני הטעימות הבלתי פוסקים שלוו אותך בשבועות האחרונים. הסבירו לך שזה כל כך חשוב לתכנן כל פרט בחתונה שאת חיי הנישואים שכחו. והשכחה רק מגדילה את הדף החלק ואת גודל האחריות, ובמובן מסוים מגדילה גם את הציפייה. על אחת המעטפות כתב אחד האורחים בגדול "דרך צלחה!". פתאום זו נראית לי הברכה הכי מתאימה לערב שכזה. כי אחרי שמורידים את האיפור, והסיכות בשיער נשאר דף לבן שמחכה להיכתב, להיצבע, להימחק, להתקמט, לחיות. נכנסנו ברגל ימין לחופה ולדרך ורק שתצלח כך הלאה עם סימן קריאה גדול, מצלצל ומרגש.

מודעות פרסומת

הרי את!

הרי את עומדת נרגשת בעוד חתונה כשהיא מקודשת לו. הרי את מתלבטת בין סושי לטורטייה בקבלת הפנים. הרי את מעדיפה קאווה מהבר יותר מאת היין הלבן שמגישים בדרך כלל. הרי את כבר מכירה את השיר שעומדים להשמיע בכניסה לחופה, הרי גם את תרוצי עוד רגע כשהכוס תישבר אל עבר החתן והכלה למצעד הנשיקות ההמוני. הרי את חושבת שזה ממש מגוחך לשתות מהיין שחצי עולם שתה ממנו ולקבל ברכה מהכלה, הרי את עוד רגע הולכת לעשות את שניהם.זריקת זר חתונה

הרי את (כמו כל עם ישראל) חושבת שזה מוגזם להזמין 500 איש לחתונה, הרי ברור לכל הנוכחים שזה בור כלכלי, הרי ברור להם שאי אפשר אחרת (לפחות עד שמישהו יהיה מספיק אמיץ לומר "הרי המלך הוא עירום"). ובכל זאת הרי את, וגם הם, פותחים את עונת החתונות. מזל טוב!

הרי למפריחי היונים צריכה להיות פרנסה, הרי לאנשים ובלוני ההליום מגיע לסגור את החודש והרי אם לא עכשיו מתי ימכרו אנשי כפר גלעדי משקפים סגולות זרחניות ושרשרת מנצנצים??? (שהרי גם מהמלאי הזה מסין חייבים להיפטר מתישהו). הרי מישהו צריך לתת פרנסה למפיקים ומעצבי מרכזי שולחן, צלמים, ועוזרי צלמים, מעצבי שמלות כלה ומקשטי רכבים. שהרי רגע לפני שאת מקודשת יש בוחן פתע בכמה רחוק את מוכנה ללכת (כי הוא מבחינתו מתחתן בסלון עם 2 עדים בטרנינג).

הרי אנחנו צריכים את הטקסים האלה כדי שנוע תנוע הארץ. שהרי יש משהו כל כך אמיתי ומחמם את הלב בטקס הזה, כשהבת דודה הקטנה בשמלה לבנה מפזרת פרחים ושני החברים הכי טובים הופכים להיות "עדים" (שזה חתיכת אחריות כשחושבים על זה). ויש איזו התרוממות רוח משפחתית שכזאת שמלווה חתונות (וגם התרוממות קול בדרך כלל מצד החמות), שעושה טוב על הלב. שהרי בסופו של דבר כולנו רוצים לחוות קצת אהבה. וזה (אחרי שהיונים והבלונים מתעופפים) כל הסיפור.

הפשטות הזו של שני אנשים שבחרו להיות יחד, מרגשת מספיק גם בלי קונפטי ובועות סבון. היא כל כך מרגשת שהפירוטכניקה ומצלמת הרחף קצת מפריעה לה לפעמים. אז נכון, גם זה פתיר. 3 כוסות וודקה קרנבריס ומחרוזת שירי 'משה פרץ – אייל גולן- עומר אדם- קובי פרץ' ואפילו הדודה הכי פולניה מתחילה לענטז. ואז מתחיל השלב עם הכיסאות והגיבור התורן שמתנדב לקבל פריצת דיסק ומעלה את החתן על הכתפיים (בשלב הזה הרי אני מתפללת לאלוהים שהיא לא תיפול מהכסא ושהגיבור לא יקרוס, ואם זה לא קטע פגאני אני לא יודעת מה כן)

וכשזה נגמר (אחרי שנשארו 4 חברים על הרחבה ואף אחד לא מוכן ללכת וההורים בוהים מהצד וכולם יחפים או עם הווינס במצב עגום) יש את "יחד לב אל לב" שזה כמו התקווה של החתונות.

והרי את חוזרת (חצי צולעת מהעקבים) לאוטו, והאוהבים רצים לספור צ'קים (כל אחד וההנאות שלו בשעת לילה מאוחרת). ובבוקר כבר יש סודוקו אורחים עם כל המספרים וטבלת אקסל מסודרת שהולכת מכאן ועד להודעה חדשה לעזור בתכנון החזרי המשכנתא החברתית שנלקחה מבלי לשים לב בערב הכי מיוחד של חייך.

ואולי, זה המקום לומר שאני בעד חתונות. הרי אני זאת שבוכה ברצף מהרגע שהחופה מתחילה ועד הסלואו הראשון. הרי ברור לי שההורים שלי לא יתנו לי לא להיות חלק מהסטטיסטיקה, ועדיין, דרוש קול שפוי שיזכיר שחתונה היא רק נקודת פתיחה. חתונה היא סמל, המהות מתגלה ביום יום שאחרי הצהלולים של הדודה. חתונה היא קו הזינוק למרוץ גדול יותר תחת הטייטל אהבה לנצח (ובפועל, ילדים, משכנתא, מטפלת, עבודה, לימודים, ילדים, משכנתא, חו"ל, משפחה לנצח גם). והרי אני לא מעוניינת להשבית שמחה, חלילה, אני רק חושבת ש"חתן וכלה" הם כינויים שתקפים ליום אחד והרי "בעל ואישה" הולכים על כל הקופה לכל החיים (עם ובלי זיקוקים ברגע שבירת הכוס). שיהיה במזל!