רבע לשלושים

רבע לשלושים זה מכונת נספרסו, עם קפסולת זמן בורגנית
וחבר מהתיכון שמתחתן ועוד חברה הריונית.
רבע לשלושים זה שכר דירה ודיבורים על יוקר
רבע לשלושים זה פריים לוקיישן במרכז תל אביב וקופיקס על הבוקר.
רבע לשלושים זה תואר ראשון ורבע לתואר שני
רבע לשלושים של ההוא וההיא, רבע לשלושים-עכשיו גם אני.

20131227-142848.jpg

רבע לשלושים זה צימר עם חבר בצפון
ברבע לשלושים יש שקט ויש גם תחושת ביטחון.
רבע לשלושים, את יודעת, עד כמה את לא יודעת דבר
רבע לשלושים, תישאר רק עוד רגע,
לפני שעשרים ו׳ יהפכו לעבר.

ברבע לשלושים יש איזו השלמה, עם העולם, עם עצמך, עם ההורים,
רבע לשלושים משאיר עוד רגע לפני המדרגה הבאה בטיפוס החיים.
כי שלושים זה לא צחוק ומזל שיש רק עוד כמה דקות
ללגום את עשרים ו׳, להשקיט המצפון, להשקיט גם עוד כמה דודות.

ברבע לשלושים יש כבר נוסטלגיה, מהצבא, מהתיכון והיסודי
ויש שירים שמזכירים רגע שעבר, ויש שיר שמתאר בדיוק אותי
רבע לשלושים כבר ברור לך, שהכל בראש
כי בין כל הרבע ל׳ את מרגישה לפעמים בת שלוש.

ברבע לשלושים את הבנת שמלחמות צריך לבחור
ושזמן מרפא כאבים ונשיקה מחממת קור.
רבע לשלושים, מנגינה אחרת, שמנגנת אמת
רבע לשלושים זה השלב שהסולו מוכן להפוך לדואט

ואולי זה כל הקסם ברבע לשלושים
כשהדרך הופכת כלכך חשובה, לא פחות מאותם השיאים
אז נגלים ניצוצות על הדרך, ברגע שלא מצפים
ואת מביטה בחיוך מעלה מעלה, ומולך רק עוד רבע, שלושים.

מודעות פרסומת

תחנות

בגיל 8 את מחכה בקוצר רוח ליום הזה. בהתרגשות אמיתית, כזו שמרגישים בבטן התחתונה. לוקח ליום הזה המון זמן להגיע משנה לשנה. בגיל 8 עדיין מרימים אותך על כיסא ועל העוגה יש מספיק מקום לנר לכל שנה (וגם אחד לשנה הבאה). בגיל 8 גם החתיכה השלישית של עוגה עמוסת פחמימות וסוכרים לא מזיזה לך (וזה עוד בלי לדבר על הביסלי). במעמד כיבוי הנרות את מבקשת משאלה בשיא הרצינות ויודעת בוודאות שהיא תתגשם ("הלוואי אמן שאמא תקנה לי בית ברבי ענק שיחסום לי את כל החדר ויהיו לי 40 ברביות"). ה"פו" של כל בני הכיתה מוסיף לעוגה ארומה מלכותית עם עשן, שעווה ומעט חיידקים. יאמי!Birthday

בגיל 12 זו חגיגה אחרת לגמרי. יש דיסקוטק לכיתה ואולמי בונבון למשפחה וחו"ל בשביל כרטיס האשראי והאלבום (ביג בן, אייפל, דיסני). עדיין אין מצלמה דיגיטלית אבל יש 700 תמונות סטילס. יש לך חברות טובות לנצח נצחים וימותו כל הקנאים. איפשהו בגיל הזה את מגלה שיש גם כמה כאלה בעולם. בתמונות שתראי עוד 16 שנים לא תביני איך נתנו לך ללבוש שמלה מסטאן ולמה עשו לך בייביליס עם פרחים סגולים בשיער?!? כך או אחרת, החיים האמיתיים שלך משניים ביותר. ברנדון, קלי ודילן הם הדבר האמיתי והיתר ללה לנד.

בגיל 18 את בטוחה שאת יודעת הכל, המדים נותנים בטחון גם לילדה שמפחדת מהחושך. העוגות הופכות דלות סוכר, והלחם, לחם קל. את חוגגת יומהולדת אחרי שבועיים בלי שינה בבסיס וזה לא מטריד אותך. לישון זה לחלשים. קשה יש רק בלחם (בלחם קל, כמו אצל מש"קית חינוך אין קשיים..) המשאלות פשוטות מאד "הלוואי שנצא חמשוש", "הלוואי שההכנה לקורס קצינים תסתיים". אחרי שלוש משאלות את מבינה, שגם בלי ג'יני, רק עם חשיבה חיובית הכל (נו טוב, הרוב) מתגשם. בגיל 18 את מבינה שיש גם אנשים שלא נולדו וגדלו בירושלים, שמאחורי המונח 'פריפריה' יש בני אדם מדהימים, שיש ילדים שההורים שלהם גרושים, שיש כאלה שיש להם 10 אחים ויש עוד כמה 'ישים' כאלה, שלא היה לך מושג שהם קיימים.

המעלית הזו שמעלה אותך עוד קומה בכל שנה מגלה פתאום שיש חיים שלא הכרת. ובמסע הזה את מבינה שחברות אמיתית מתגלה לא בקניון בין סיבובי שופינג (טוב, לא רק) אלא היא צצה בלילה גשום, בקור כלבים בשמירה בבסיס. את מגלה (שוב) שאין כמו אמא ואבא ושבית הוא הדבר הכי חשוב ומשמעותי בחייו של אדם. התובנות האלה נופלות באמצע הלילה, בדרך כלל על מזרון לא נוח, רגע לפני מסע מסכם בקורס קצינים. הן היו שם תמיד, רק שאת התחלת פתאום להסתכל לצדדים.

בגיל 23 את טסה לחו"ל ומבינה שגם אבא שלך יודע לבכות (מהתרגשות כמובן, בשדה התעופה). המשאלות שלו ליום ההולדת הם שתחזרי כבר לארץ בשלום. המשאלות שלך הם "הלוואי שאכיר פה בחור חתיך ואשאר בניו יורק לכל החיים". יום ההולדת של אחרי הצבא הוא סוג של לידה מחדש. מזל טוב.

בגיל 24 את מאוהבת. העולם ורוד, השמש מדברת, הציפורים שרות, העננים בצורת לב. הנרות על העוגה מצטמצמים לנר אחד שמסמל הכל והברכה הרבה יותר חשובה מכל מתנה (אלא אם היא ממש שווה…)

בגיל 25 נשבר לך הלב. ואת מבינה שאבירים יש רק באגדות. הגיל בו את קונה לעצמך מתנת יום הולדת מגיע ואת כבר בשדה התעופה. בגיל 25 את מבינה שפלייליסט שירי דיכאון הוא בסימן 'צרת רבים נחמת טיפשים', שאין כאב שעומד בפני 'בן&ג'ריס' ושמשקל הוא דבר יחסי (גם שומרי משקל). עם כל אלה את גם מבינה שאין שום תחליף בעולם לחברות טובות. פשוט אין. וטוב שכך.

בגיל 26 את מבינה שבאנו ליהנות. אחרי 2 תארים באוניברסיטה את יודעת בעיקר כמה את עדיין לא יודעת. ובפעם הראשונה בחיים זה משמח אותך. מאד.

בגיל 28 את שוב מתרגשת מהחגיגה הזו. הדיאטה התחלפה באורח חיים בריא, הבנת שלהתחיל את הבוקר בהליכה בים משנה את החיים (ולא, מיכל צפיר לא ממנת את הפוסט), דייטים הם חלק מהשגרה, 5 חברים קרובים שווים כמו 500 בפייסבוק, יש לך יותר ברכות על הקיר מאשר נרות על העוגה, את מבינה שאפשר (ואולי גם רצוי) לחיות רק עם 5 זוגות נעליים במקביל (נו טוב, עשרה). הפנמת שההבדל היחיד בין 59 ק"ג ל-61.5 ק"ג נמצא אצלך בראש, את לא בטוחה אם את אוהבת יותר את ירושלים או יותר את תל אביב (וזה בסדר).  את יודעת שעדיף לאסוף חוויות מאשר לאסוף חפצים, ושלעבוד בעבודה שאת לא אוהבת זה כמו לחיות בסרט של מישהו אחר. קאט!

את מבינה שיום הולדת הוא סוג של מאזן אישי. וכמה טוב שיש יום אחד כזה בשנה, יום שהוא רק שלך.

אבל יותר מהכל, ברור לך פתאום שהחיים הם לא טיוטא, ולא חשוב הגיל, צריך פשוט להתחיל ולכתוב אותם. בעצמך. קצת כמו בגיל 8, עם המשאלה שמתגשמת יומיים אחרי, קצת כמו בגיל 8, כשלא היה אכפת לך לאכול 3 פרוסות עוגה, קצת כמו בגיל 8, כשהיית מאושרת שהרימו אותך על כסא עם זר מצחיק על הראש. קצת כמו בגיל 8, שהתגלגלת בצחוק משוחרר על השטיח, קצת כמו בגיל 8…