לתפארת

"את לא עייפה?" אני שואלת, "עייפה היא עונה, בגילי כבר קצת עייפה". ובכל זאת, יפי הבלורית והתואר כבר לא בהכרח מביטים בה בהשתאות, מוחותיהם בורחים ומקלטי מס מחזרים אחריהם לא אחת. ופתאום, להוא יש דודה מעבר לים, וההיא, רק לשנתיים 'רילוקיישן'. והיא, רגישה, היא לוקחת ללב, לא רואים עליה ביום יום, אבל מעבר לקוצים יש נשמה גדולה וגעגוע ליורדים.dosh

"לא נמאס לך?" אני תוהה. "אולי קצת. מהטילים בדרום, ומהמורדים בסוריה. אולי קצת, מהקיצוץ בתקציב, והמיסים ומהחום, גלי החום של הגיל הזה, 30 מעלות באפריל, נו שויין. אולי גם קצת נמאס לשלם חנייה בתל אביב, ושסגרו עוד בית קפה בירושלים בשבת. אולי רק קצת, מזה שנעלמו הערכים ושכסף קונה בני אדם במקום לקנות חפצים. אולי קצת" היא מתרווחת לה על שפת החוף קצת לא בנוח, כשהשכנים במלחמה, היא, איך לומר, כמעט לא ישנה. ולמרות שבני הסביר לה 10 פעמים שהם על המשמר, והיא בעיניים, הגן הפולני שולט בה עדיין, דשנה, אך גם קטנה, ולא עוצמת עין.

וכשהיא נים ולא נים, כך לפעמים, עולים מראות של כל אותם בנים. אלה שיצאו אל הקרבות שבזכותם ילדיה מסתובבים בשקט ברחובות. והיא מתגעגעת, ומוחה דמעה, והיא נושאת תפילה "שלא ילכו עוד לצבא, שלא יצאו למלחמות, שיעסקו בלימודים ועבודה במקום בדפאו"ת" ובכל בוקר היא קמה, עם כל שנותיה, ומשאירה את העבר כי יש עתיד כאן לפניה. והיא צועדת, ודוחפת, ושולפת מרפקים והיא עושה שרירים גם מול איראנים ותיקים. והיא… בסך הכל רוצה קצת שקט ושלווה. רוצה שמישהו יחזיר לה אהבה.

אופטימית סך הכל הגברת. צברית כזאת, לא ממש מגונדרת. לא אכפת לה כל כך מה אומרים עליה, היא גונבת כתום ברמזור, היא גרה אצל ההורים וחולמת לעבור. חברים כמעט ואין לה, מקנאים בה לפעמים, ושכניה, איך לומר, לא ממש נאים. אבל היא מסתדרת, אין תלונות. לא על השכנים אולי קצת על השכנות. וכשהיא מתרגזת היא שולחת ת'שייטת, ככה בשקט כדי להזכיר מי פה שולטת.

"יש תוכניות להמשך?" אני שואלת, עיניה בורקות. "יש עוד פלאים, יש ניסים, יש הפתעות. יש המצאות, ואפליקציות, יש נטל ושיוויון, יש תקווה, ואולי אפילו יצטמצם גם הגרעון", "יש חדשנות, והמצאה, יש חוש הומור, ויש בן דוד בארצות הברית, שבכל מקרה, הבטיח לעזור". "ויש, את החופים של תל אביב, והאוויר של ירושלים ואת הקסם של מצפה רמון ועוד חצי מגרש פנוי מאושר לבנייה בגבעתיים". והיא לא מפסיקה, היא מחייכת "ויש את שמעון, שיחיה, עד מאה ועשרים לפחות. למרות פער הגילאים אנחנו עוברים יחד שנים יפות".

"אז מה הסוד שלך? מה כל הסיפור? תני איזה 'תולדות תפארת' בקיצור" והיא, מחייכת חיוך שובב ולוקחת נשימה, עוברת על הביוגרפיה שנקראת מדינה. חלק מהזמן קורנת, בחלק מזילה דמעה, לפעמים מתרגזת וביתר מתרגשת משמחה. היא כבר ראתה הכל מהכל, ריקודים ברחובות, מלחמות ושכול. היא היתה באנטבה ובכור, ככה סתם, זרקה פצצה, כשבאה לביקור. והיא נוסעת כשיש איזה משבר לחו"ל, מחלצת מצונאמי, רעידת אדמה ומבול. בסה"כ היא טובת לב ומלאה בפאשן, והיא קצת מופתעת שהפאלחה של הקיבוצים הופכת סטארט אפ ניישן. יש לה את זה היא יודעת. גם כשנשות הכותל מנסות להוציא אותה מהדעת.

"אז תכלס", אני מבקשת, "תני איזה טיפ לאריכות ימים",  "חיים" היא אומרת. "מתמקדים בחיים. מתעסקים ב'יש' ולא בחוסרים. וה"יש", כך היא אומרת, עוזר ל-65 שנים להראות קצת אחרת.

מודעות פרסומת

יש לי יום יום פקק- הללויה!

מדינת ישראל חוגגת ועם ישראל מתניע את הרכב וכובש את השמורות, הבסיסים, האטרקציות וחלקות הדשא, בכל זאת 64 שנים, לא באות ברגל (הן באות ברכב, אותו רכב שעומד כבר שעתיים לפני בפקק).

מה שנחמד בפקקים של יום העצמאות הוא שהדיווחים לא מטרידים אף אחד (כל זאת יום חופש) ויש יופי של מוזיקה בגלגל"צ. ובכלל, אחרי 64 שנים, לאן בכלל יש למהר? כבר עברנו שבע מלחמות, כבר ראינו את דנה אינטרנשנל נופלת עם נוצות התוכי בארוויזיון על הבמה, כבר בכינו עם ההורים של גלעד שליט, כבר בכינו מהתרגשות כשהוא חזר. כבר היינו בצבא, כבר הסברנו לצעירים מאיתנו איך מוציאים גימלים, כבר ראינו את טקס המשואות של הר הרצל בארבע טלויזיות (כולל פלאזמה HD מסך מגע ותלת מימד), גם אחרי 64 שנים עדיין מרגש אותנו לראות את הדגלנים על הרחבה (ואני תמיד תוהה, מה היה בשנה השלישית למדינה? צעדו 3 דגלנים על הרחבה?). כבר התעצבנו על זה שגם אחרי 64 שנים ו64 טקסים גשר התאורה קרס. כבר למדנו בעל פה את המערכונים של הגשש ברשת ב' ולמרות שלקומקום (החשמלי) כבר מזמן אין צ'ופצ'יק אנחנו עדיין צוחקים, כבר משתחרר הפקק, ככה בנונשלנטיות של יום חג. והנה המשוריינים מימין והשיר "באב-אל-ואד לנצח זכור נא את שמותינו" מתנגן לי באוזן. פיסת מולדת קטנה כל כך שהסיפורים של עברה משתלבים היטב עם שגרת היום יום של חיינו.

מאיטים לפני, הפקק של לטרון. הפקק של לטרון מתכבד להשיא המתנה זו בסימן צבא הגנה לישראל. וברדיו "יש לי אהוב בסיירת חרוב" (ואולי טוב שהוא בסיירת חרוב עכשיו, כי אני כבר שעה ורבע בדרך מירושלים), ואולי חבל שהאהוב לא שריונר, אז הוא היה יכול לבצע חילוץ עם טנק ביום העצמאות לתפארת המדינה הקטנה והפקוקה. אבל רגע לפני מחשבות המלחמה, אנחנו מתחילים לזוז. איטיים כזחל"מים, פורצים את הדרך לעיר האורות.

בצידי הדרך מפעלי המדינה היהודית, פניה למודיעין, העיר והמלונית שקמה בעשור האחרון ונראית כאילו היתה כאן תמיד, ומחלף כביש שש (הכביש והאגדה) – ציוני מאין כמוהו. הדרך הידועה והמוכרת מקבלת ביום הזה איזו שמחה וגאווה שונה מהמהירות שמשכיחה את היופי ביום יום. חולפים על נמל התעופה בן גוריון. האמת, שהוא יכול להיות שמח הזקן, בכל בוקר חולפים על פניו מאות אלפי אנשים של חזון והגשמה שממשיכים את דרכו. מייצרים רעיונות ומגשימים אותם, רעיונות שהופכים את המדינה הישראלית למעצמת הייטק, את הצבא הישראלי לאחד הצבאות הטובים והערכיים בעולם, תכלס, הוא יכול לעלות על מטוס ולהשקיף מלמעלה על ארצנו הקטנטונת. אם הוא יחליט לקחת את המטוס היום הוא יראה בעיקר עשן ופקקים, אבל כשהנגב יהיה פורח אולי חלק מהמנפנפים יעברו לשם, מה שיקל משמעותית על העומס…

ובינתיים לתפארת מדינת ישראל עמד היום העם בסולידריות מופתית, ובנשנושי במבה המוניים בין שעה לשעתיים בדרכים, שמח וטוב לבב. אין לנו ארץ אחרת אבל יש לנו יום יום חג – הללויה!