אחי הירושלמים

אלה שהתפזרו בגולה התל אביבית, שמתבשמים מריחו של הים ומסתנוורים מיופיין של השדרות בעיר האורות. אלה שמדברים ירושלמית בנפשם אבל גרים בביצה. אותם האלה שקוראים לעצמם "ירושלמים במקור". החברים שלי, שאומרים בשקט "כן, עזבתי לפני שנתיים". אלה שכשמישהו אומר סביבם שהוא מירושלים הם מרגישים בבית.AHAVA

ההוא שעבד בלינק וההיא שלמדה משפטים בעברית, והיזמים האלה שפתחו פרש או ארומה, ירושלמים. כמה גאווה נותנת העיר הזו לחיים בה, כמה אהבה וגעגוע היא נותנת לאלה שאינם עוד בין חומותיה. את ירושלים עזבתי לפני שנתיים בדיוק. אחרי שנתיים של נסיעות על כביש מספר 1 רק כדי לא לעזוב את העיר שלי. ירושלים בשנתיים האחרונות מלווה גם בהמון רגשות אשם שבזכותם נכתבות שורות אלה. רגשות אשם על שעקרנו, על שהחבורה מהתיכון נפגשת ליום הולדת על הגבעות שצופות על יפו במקום לשבת ב'שכנה' במחנה יודה.

מחר לראשונה בחיי אני הולכת להצביע בתל אביב, בנזיד חניה חינם ותל אופן מכרתי את זכות ההצבעה שלי בירושלים.
אחי הירושלמים, אלה שיש להם עדיין זכות הצבעה בירושלים, סעו מחר לבירה- אנחנו חיילי המילואים של העיר הזאת, שיום אחד נחזור אליה ונקווה למצוא אותה מתפתחת, מעודדת צעירים, מלאה במבני ספורט ותרבות, בעלת גוון המאפשר חיים פלורליסטיים לאלה הבוחרים בה- גם בעיר הקודש. מי ברכב, מי ברגל ומי בלשכנע את הדודה הירושלמית שעדיין מתלבטת לצאת ולהצביע בשבילנו. שנחזור יום אחד לעיר שלנו.

לפני ארבע שנים, אז בירושלים, התחילה מהפכה. היינו שם חבורה צעירה ונמרצת של אנשים שאוהבים מאד את העיר, חלקם עדיין שם. קמים כל בוקר לעשייה הכל כך חשובה הזו, הם השומרים המודרנים שמופקדים על חומות העיר. בצניעות גדולה ומתוך אמונה אמיתית שדוקא בירושלים. רק בירושלים.
היא קשה העיר הזאת, מקשה על תושביה, קשה כאבניה, קרה לעיתים, אבל כשמחפשים אמת, נטולת מניירות ועטיפות חיצוניות, מהסוג של ריחות הבישול בערב שישי, או הופעה של אמנית אתיופית בימק"א, ירושלים מגלה את יופייה ומסירה את קליפותיה לבאים בשעריה.

ירושלים כמו ירושלים, מציבה עוד מבחן מחר, ושולחת את הבוחר החילוני להצביע. מה הבעיה? הבעיה שאצלנו אין פשקווילים. אם היו כאלה היה צריך לכתוב בהם באותיות קידוש לבנה:

אחיי הירושלמים!
צאו להציל את ירושלים!
קחו את כל מי שאתם מכירים
ולכו לקלפי!
עזבו את האיפון,
תנו עוד כמה שנים של עשייה!

בחברה החרדית יש פסיקה רבנית די ברורה שתזיז מחר הרים וגבעות ותמלא את הרחובות בצו השעה. לנו יש פייסבוק. רבינו ומורינו שיכול כל כך להטעות ולהרדים בימים מסוג זה. מחר לא יספרו לייקים, מחר הוא יום של רגליים. אני עולה בבוקר לירושלים. במסגרת צו 8, ירושלמים אמיתיים (מהסוג שמכיר את מפגש השיח ושמע מההורים על סגירתו של קולנוע אדיסון) מוזמנים להצטרף.
ירושלים תצליח, זה בטוח!

מודעות פרסומת

הדברים שלא רואים מכאן – פאוזה ירושלמית

זה קצת כמו לבקש מבנאדם לצאת מהקופסא. וכשכולם מחוץ לקופסא, מה למען ה' התפקיד של הקופסא במשוואה הנוכחית של חדשנות ויצירתיות. כשהכל משתנה כל הזמן ומה שהיה נכון אתמול לא בהכרח מדויק היום, אנחנו חיים בתזזית בלתי פוסקת ולפעמים בלי שום יכולת אמיתית לעצור ולהתבונן בתמונה הגדולה באמת. וכשאצלי מתחילה להתפקסל התמונה, אני עוזבת הכל ועולה לירושלים. למה לירושלים? כי לא חשוב מתי, היא מנצחת אותי בטירוף שלה. משהו בקושי המובנה שיש בעיר הזאת ובחרדת הקודש שמהלכת לצידך ברחובות גורמת לי להבין שהמצב, איך לומר, לא כל כך גרוע.. לפעמים, כשהמציאות לוחצת באמת אני לוקחת רכבת. הרכבת לירושלים נוסעת כל כך לאט ומכריחה אותי ליהנות מהנוף שבין העיר הגדולה לעיר גדולה אחרת (שאף פעם לא נראית לי פיזית כל כך גדולה).mifletset

השארתי את המאזדה בתל אביב ועליתי לשאוב קצת השראה. והשראה יש הרבה בירושלים (למי שרק נותן לעצמו את ההרשאה לבהות). לבהות בתיירים שמחכים לאוטובוס, לבהות במוכר הבייגלה, לבהות בבנות האולפנה שבדיוק סיימו את הלימודים. לבהות ברכבת הקלה (שפתאום נראית כאילו היא נוסעת ברחוב יפו עוד מהתקופה העות'מאנית), לבהות באבנים הלבנות, מצהיבות שלא מבקשות, למרות גילן המבוגר, להיות מישהו אחר. האמת מסתתרת ברחובות בעיר הזאת וכמספר תושבי העיר כך מספר האמיתות הנוכחות בה ומזכירות לי שאמת נמצאת בלב ולא מחוצה לו.

כשהגעתי לאוניברסיטה שעל הר הצופים הוצפתי געגועים. געגועים לתקופה אחרת, קצת יותר נאיבית, כשסגרנו את כביש מס' 1 כי באמת האמנו שאסור להעלות את שכר הלימוד. געגועים לעומק מסוג אחר (זה שלא קיים בעולם השיווק המהיר והעצבני בו אני מעבירה את ימי לדעת), געגועים לחברים הירושלמים (שנמצאים עכשיו בתל אביב. כולם עשו לייק ל'תל אביבים עילאיים ומתנשאים' במקביל ל'ירושלמים עילאיים ומתנשאים', אין אמת אחת כבר אמרתי?). געגועים לאידיאולוגיה שהשאירה אותנו ערים ימים כלילות כדי שיהיה פה ראש עיר חילוני שיעשה מהפכה. געגועים לאוויר שיש רק בעיר הזאת, געגועים לפשטות.

וכשהר הצופים נשאר מאחור והגעתי לבית של אמא ואבא, הבנתי מה לא רואים מה"שם" התל אביבי. לא רואים את עצמך. לא רואים את השקט, לא רואים את התמונה הגדולה באמת, קצת קשה לראות משהו בבירור במהלך ריצת מרתון (ולא מרתון ירושלים לצערי). ומחלון הבית שצופה על כל ירושלים נזכרתי שלכל אחד יש עיר ושמה ירושלים (ולא במובן הקליל של המילה). כל אחד יוצר לו את המקום שבו הוא עולה אל מעל גובה פני המים, לנקודה הכי גבוה שהוא יכול כדי לצפות. וכמה חשובה הנקודה הזו, לפעמים רק כשמגיעים אליה עייפים ומותשים מבינים את עוצמתה.

בדרך חזרה, רגע לפני החזרה לעיר האורות, במסגרת קמפיין הבחירות העירוני, פגשה בי צעירה אחוזת אמונה שניסתה להסביר לי למה צריך לבחור במשה ליאון לרשות העיר ירושלים. שאלתי אותה אם היא אוהבת את ירושלים, היא ענתה שכן. שאלתי אם בחמש שנים האחרונות היא קצת יותר גאה להיות ירושלמית, היא ענתה שכן. בשלב מסוים התחלפו היוצרות. אני הסברתי לה בפאתוס ואמונה למה יש רק מועמד אחד ראוי לרשות העיר, הוא כבר ראש העיר. היא הביטה בי מהוססת ואני המשכתי: "היה לירושלים ראש עיר מיתולוגי אחד שאין עוררין על כמה טוב הוא היה, קראו לו טדי קולק, אבל גם טדי קולק הפך לחלק בלתי נפרד מאבני העיר ירושלים כי היו לו 28 שנים של שירות העיר!" תהליכים לוקחים זמן, אמרתי לה, שינויים קורים לאט לאט. דיברתי איתה אבל בעצם דיברתי עם עצמי. בשלב מסויים איבדתי אותה, זה היה בין הזיכרונות מהר הצופים לעובדה שבחמש שנים המרחק הפסיכולוגי בין ירושלים לתל אביב התקצר עבור הרבה אנשים. היא חזרה אלי כששאלה "איפה את גרה?" ועניתי בשקט "בתל אביב". "אז למה ירושלים חשובה לך?" היא שאלה. "כי אני ירושלמית עניתי". היא התבלבלה (זה באמת מבלבל).

אין שלמות בירושלים, שום דבר לא מגיע בקלות ואולי זה הקסם של העיר הזו. צפצוף בלתי פוסק של טרנזיט עצר את המונולוג שלי, הוא נוסע לשוק רמלה שהגיע לעיר וסימן לי שגם אני צריכה להספיק לרכבת. בין הרים ובין סלעים נשארו המחשבות על העיר, השקט, המגדלור, הבחירות, הזיכרונות. כשהגענו לארלוזורוב הטלפונים התחילו לצלצל בקול (כאילו מישהו סימן שחזרתי לאזור עם קליטה בלתי פוסקת).

זום אין לחיים האמיתיים קרה מהר מאד והחזיר אותי לפרטי הפרטים של התמונה, אבל הפעם טעונה באנרגיות מהמקום המופלא הזה שנקרא ירושלים. הנשים עטויות כיסויי ראש ואברכים שחורי לבוש התחלפו במראות קלילים בחום אוגוסט התל אביבי, עצומה של טבעונים לזכויות בעלי החיים שהציעו לי לחתום עליה ביציאה מארלוזורוב הזכירה לי שדברים שרואים משם, אין שום סיכוי לראות כאן.

המדריך לירושלמי אמיתי- מודל חורף 2012

ירושלמי אמיתי לא העלה היום אלבום תמונות לפייסבוק. שלג שנערם בפחות מ-20 סנטימטר אצלו זה לא שלג.

ירושלמי אמיתי ביטל את התוכניות של היום עוד אתמול. הוא מכיר את עריית ירושלים ויודע שמי שמודיע על חסימת צירים שם רוצה להיות בפוך אפילו יותר ממנו.

ירושלמי אמיתי חיכה הבוקר לשלג רק כדי להגיד שזה, זה לא ממש שלג, זה לא נערם. ולא יצא לגן סאקר, צילם וכתב "שווצריה".

ירושלמי אמיתי יודע ששלג זה לא כזה סקסי אחרי יומיים. המכונית נתקעת, המגפיים שמוכרים בישראל לא באמת מגנות מפני מים, ולרוץ אחרי אוטובוס בשלולית הופך את העיר הקשה הזו לקשה עוד יותר.

אבא שלי מספר על שלג ירושלמי של פעם, כשהגג דלף והיה רק זוג נעליים אחד. עברו מאז 60 שנה, אבל הוא כירושלמי אמיתי עדיין לא מתחבר לשלג.

חבורת ירושלמים אמיתיים התקבצה היום בבנק. ואני שמצאתי דקות של חסד כדי ללכת לסדר את החשבון, ראיתי איך מגיבים ירושלמים במצב חירום.

השלג החל להיערם, בקרב הלקוחות החל לחשוש עדין (שמתחיל בדרך כלל אצל גברת צבעונית שממלמלת : "יא אללה, איך אני אגיע הביתה"), שמתגבר על ידי הצהרות שנזרקות לאוויר: "בטח סוגרים כבר את הצירים" וממשיכים בהחלטה של מנהלת הבנק (שמתחת לחליפה גם לה בא קצת שוקו חם וקיצור משמרת ביום שישי) ומסתיים בשומר צרוד שמקבל הוראה לסגור את הדלת. ומאותו רגע מתחיל כאוס כללי שנמשך דקות אחדות בו מאושרות הלוואות בין רגע, מסגרות אשראי גדלות במיידי ולקוחות שלפני רגע היו בטוחים שהגיעו לבצע את הפעולה הכי דחופה במהלך היום חוזרים הביתה לחיק משפחתם.

במסגרת כוננות השלג התור שלי  התקצר, והפקידה הנהנה ב'כן' לבבי לכל בקשותי. ירושלמית אל ירושלמית, הבנו שתינו שדרך שלג קדמה לבירוקרטיה ויצאנו איש איש אל מזחלתו בדרך הביתה.

ברדיו כבר הודיעו על ביטול הלימודים, בובות שלג נבנו בשכונת גילה ולשעה אחת עוד היה פה סיכוי לשלג של ממש.

אבל לשלג הירושלמי רצונות משלו, והוא (שלא כמו חברו השלג של רמת הגולן), מתעתע כבר שעות בין שלג ברד וגשם (או אולי בסדר הפוך). כך או אחרת, הוא חי היום בפייסבוק יותר מאשר ברחובות העיר ירושלים.