לקח לי 10 שנים להבין שאני הולכת ללמוד כתיבה. אני כותבת כל החיים. החיים התחילו באיזה שיר על שלג בירושלים. המורה בכתה ג' הקריאה את המילים והתרגשה כולה. אני רק רציתי לספר על השלג שראיתי מהחלון הירושלמי שלי.
פעם אחרי שהתבגרתי מהחלום להיות רופאת שיניים (שהחזיק שבועיים) רציתי להיות סופרת. החלום הזה החזיק יומיים (כלומר יומיים באוויר, מאז איכסנתי אותו במגירה). מאז נוספו לאותה מגירה שירים וסיפורים, חלקם מציצים מהמגירה החוצה ממש כאן. לפני שיאיר לפיד הפך לפוליטיקאי הוא קרא את אחד הטקסים בבלוג הזה וכתב לי במייל ש"אנשים לא בוחרים בכתיבה, יש כאלה שהכתיבה בוחרת בהם". אני לא בטוחה אם זו היתה מחמאה או ניסיון לגרוף מחדש את המשוכנעים אבל יש אמת גדולה בדבריו.

מי שהכתיבה בחרה בו יודע שהוא רק כלי בידיה, וכמתוך מעיין פנימי, בלי הרבה מחשבות, נובעים החוצה מילים ורעיונות. זה קורה לכולם. לכל אחד מאיתנו יש איזשהוא תחום שפורץ בו בלי בכלל להתכוון, בלי שום צורך לשאול מדוע. מקום טוב להתחיל לחפש את התחום הזה הוא איפשהו בחלום הילדות, ההוא שהסבירו לנו שיהיה קשה מאד להגשים. זה שנדחק למגירה, וכל כמה שנים מנסה לקפוץ החוצה, וחוזר לאותו מקום.

לקח לי 10 שנים להירשם ללימודי כתיבה ומאז שהתחיל הקורס אני לא כותבת מילה. לקחו 10 שנים להודות שלמרות שיש לי בלוג הגיע הזמן לצאת מהמגירה. אבל קצת כמו שכשאומרים לנו מה לעשות אנחנו תמיד עושים את ההיפך, כך הרעיונות הכריזו שביתה איטלקית וההשראה יצאה לחפש השראה. ובימינו איפה מסתתרת ההשראה? היא יקרה מפז ועטופה בשכבות של השראה מודרנית בדמות פינטרס, אינסטגרם ואין סוף משפטי השראה שמסתובבים בפייס.

כשכווולם מחפשים השראה היא בורחת. השראה אוהבת שקט.

מחסומים מציפים קלישאות. בימים האחרונים פגשתי במנורות שמנצנצות מעל ראש קירח, מחדד שמחדד את הרעיון, מפצח שמפצח אגוזים וגם איזה תפוח שנופל מהעץ. אאוריקה! זועקת בראשי ולא מוצאת מענה.

בינתיים הכותבים כותבים. בעידן שבו כל אחד מאיתנו כותב בעל סט סטטוסים ערוכים היטב בפייסבוק ואין ספור בלוגים שקמים תחת כל עץ רענן, אני שואלה מה (נסגר) וזה? איזה הוא גיבור ואיזהו כותב? אנחנו חיים בעולם בו שולט התוכן, שולט כל כך עד שכתיבה היא מיומנות חובה לכל אדם ולא פריווילגיה של יחידי סגולה עם נוצה וקסת דיו. ובין כל אלה, איפה עובר הגבול בין העתקה ויצירה?

10 שנים לקח לי להודות שרב הנסתר על הגלוי, ושכמו כל דבר בחיים יש יותר ממה שנשאר ללמוד מאשר מה שכבר אפשר לסמן כיודעת. דבר אחד בטוח, חלום אחד שמתחיל להתגשם מפנה את מקומו לחלומות חדשים שמקבלים השראה בימים אלה ממש.

כך בסלון קטן, בלב ליבה של עיר האורות, פעמיים בשבוע.יש לי הרגשה שמוזה בדרך.