דרוש: קצת שקט.

שני דוחות חניה (שניהם ברבע לשבע), מפתחות שנשארו בחור המנעול (מהצד שמפרגן לגנבים), ערימת כוסות קפה עצומה בכיור ועוד שלל סממנים בהם 'חוסר תשומת הלב' הגיעה לביקור, הזכיר לי השבוע שבמירוץ נגד הזמן המפסידה העיקרית היא אני. כולם מרוויחים ממנו. הפקח, הגנב ואפילו המנקה.

בהתחלה יש בשבועות האלה משהו ממכר. יש בהם משהו קסום שמנסה לבלוע את העולם כולו, הכל מהכל והכל עכשיו. חצי בהירואיקה וחצי באמת פנימית בוערת.  מבחוץ נראה המירוץ הזה כמו מליון דולר  ומבפנים כאב גרון שמחבר גוף ונפש כבר מתחיל להתגבר (זה מנגנון פנימי שאומר: העלמה סופרוומן, הגזמת, הגיע זמן לעצור).

המירוץ הזה שמבוסס על המילה "כן" לכל דבר ועניין כמעט,  לרוב כולל שני חברים שרצים במעגלים אצלי בראש ומתלבטים בו זמנית האם המירוץ שווה את זה? מנסים לקבוע מטרה חדשה כקו הסיום וכדרך קבע מזכירים לי שיש עוד שיא שאליו חייבים, פשוט חייבים להגיע.

את מלחמת ההתשה העצמית ניצחתי השבוע בביטול חמישים אחוז מהפגישות הצפויות ושיחה מעודדת מאד עם בת דודי שצחקה כשאמרתי "אני ממש גמורה" והודיעה לי ברצינות תהומית שעד שלא אתעורר להניק או להחליף מצעים לקטנה שברח לה שוב הלילה ואקום ליום עבודה אחרי שלוש שעות שינה באופן קבוע,  אין לי זכות דיבור (וקיטור). כשהיא צודקת היא צודקת אמרתי בליבי, הגעתי אל דירתי הקטנה והודתי לאל על היכולת המופלאה לישון באלכסון.

וכסוערות הרוחות והעיר הגדולה קצת לוחצת, המאזדה 2 שלי כבר במסלול טייס אוטומטי בדרך הביתה. ירושלים של חמישי בערב מנחמת. המירוץ כמעט ולא קיים בה. הקרירות הירושלמית מלווה בדייסה מלאה בהפתעות מתוקות מבית היוצר של אמא שלי. שישי בוקר בשוק מחנה יהודה מזכיר שהפשטות של החיים עושה את החיים לגדולים באמת (גם אם לפעמים הצבעוניות התל אביבית מצליחה להסתיר את האמת).

ארוחת בוקר עם חברים ושינת צהריים מהסוג שגורם לחיים להראות אחרת לגמרי החזירו אותי למסלול. אחרי יומיים כאלה אצלי בדרך כלל באות גם הבטחות מהסוג הגדול והמחייב "לא עוד", "לעולם לא". גדולות כל כך שנראה כי לא יתגשמו לעולם. הפעם החלטתי ללכת בקטן. לקחת פסק זמן. בייבי סטפ בדרך לבריחה ממרוץ העכברים לאיכות חיים. בלי הבטחות, בלי מילים גדולות עם הרבה שקט, מאכלים של בית ושלווה של שבת בירושלים.

אז אחרי יום וחצי בבית ההבראה של אמא ואבא הבנתי שהמפתח טמון באיקון הילדות שעלה ממסך הטלויזיה עם ההצהרה הברורה "פשוט אימרו לא!". כמה לאוים קטנים בחיים יכולים להכניס הרבה  סדר ואיזון ומחזירים ל'כן' את הכבוד המגיע לו ולי את היכולת ליהנות מהשירים של ליל שישי ברדיו, ובין שיר לשיר להתמכר לקצת שקט.

מודעות פרסומת

לילות לבנים

הבילד אפ המטורף שעשיתי לחברים שלי לקראת הלילה הלבן התל אביבי הגיע לשיאו בערך ברבע לשמונה בערב יום חמישי. היו לי כל כך הרבה תוכניות לחצות את תל אביב לאורכה ולרוחבה לאורך הלילה, שהחלטתי לתפוס תנומה קלה לפני שיוצאים לכבוש את העיר. שעתיים, מי צריך יותר מזה? אחרי שבוע עמוס בפגישות וטלפונים, שתי שעות שינה יעשו את העבודה.

המשך מחשבות על הלילה הלבן היו ביום שישי, 10:00,יקיצה טבעית. 14 שעות שינה, 13 שיחות שלא נענו ו-8  סמסים מודאגים יותר ופחות מחברי סהרורי הלילה. נרדמתי. על באמת. שינה מחוסרת מחשבות על היום שאחרי, שינה טובה כזאת, שמצהירה באותנטיות "שיתפוצץ העולם".

אחרי כמה וכמה לילות לבנים כיאה וכנאה לעצמאית בתחילת דרכה, עצרתי. עצירה רצינית כזאת, הנדברקס מורם ל-14 שעות שלמות. ההנאה היתה כל כך גדולה שלא הבנתי איך לא עשיתי את זה קודם. היופי בסתם לעצור, לנוח, להביט סביב. להפסיק את המרוץ הבלתי נגמר ולהשאיר קצת לילות לבנים לאחרים. טריוויאלי, נכון, כל כך בנאלי שבא לבכות. אז למה למען ה' כולם מתרוצצים במרוץ העכברים הזה, לילה אחרי לילה, שסוחף יום אחרי יום, בלי רגע לנוח? (ואין פה טיפה של ביקורת על אחרים, נאה דורשת, מקיימת ומתרוצצת כבר שנים…)

אחרי שהרגעתי את החברים, "לא, לא קרה כלום, פשוט נרדמתי, הכל בסדר", הבנתי שהלילה הלבן היה סתם עוד לילה "היו מלא ילדים, כמה תימהונים של המחאה והרבה פקקי תנועה" נרגעתי. הלילה הלבן שלי היה שקט, מלא אנרגיה, עם מזגן, פוך וכמויות של אותנטיות שהשאירו אותי לנוח רגע לפני פתיחת אולימפיאדת אירועי הקיץ בעיר תל אביב.

הלילה הלבן הזה ייזכר כנראה לעוד ימים רבים כהוכחה שגם בלב ליבה של העיר תל אביב אפשר, רצוי וצריך למצוא קצת שקט. ההפוגות האלה בשגרת היום יום הם איים של שפיות, שמעבר למנוחה, מאפשרים לנוח רגע מהמחשבות, האירועים, הבילויים, ההבטחות, הטרדות, הריגושים, הסמסים והמיילים של חיי היום יום המודרניים. ושלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת את החיים המודרניים, מכורה לצליל של המייל ונרדמת עם ההרצאה האחרונה של TED באייפד, כל כך אוהבת שלפעמים אני תוהה אם לא מכרנו את חיינו בשביל ה"מודרניזציה".

אנחנו כל כך מודרניים, עמוסים ועסוקים והשאלה אם בצד השני של המשוואה נמצא אושר. אין לי תשובה אמיתית, ככה זה שאלות שעולות בלילה לבן. בדבר אחד אני בטוחה, צריך תמיד לשאול את השאלה הזו (בלילות לבנים כאלה, בשקט, לבד), אחרת המכירה האישית והנפשית לכלוב הזהב של העיסוק המתמיד הופכת כל לילה ל"לילה לבן".

מצחיק קצת, שפוסט ניואייג'י שכזה הגיע דווקא בעקבות האירוע הכי חם, רועש וסוער בעיר. נקודת זכות אחת אני שומרת לחולדאי (הוא יצטרך אותה עם המחאה המתחדשת).