שקט בענן – תסנכרן לי ילד

הלפטופ שלי חגג שבע השבוע. הוא נפח את נשמתו בחירחורי מקלדת לאחר שפתח בקושי רב מסמך וורד. שבע שנים של מחשב שקולות ל-70 שנות אדם. ומה שקורה ב70 שנות אדם קטן על יד מה שקורה ב-7 שנות טכנולוגיה. ליטפתי את לפטופי באהדה והוצאתי את תקע מהחשמל. זה היה מוות מיידי ומהיר, מחוסר מחשבה, מודרני כזה, מהסוג שמבין שהחפץ שהלך איתך שנה הוא רק חפץ. כשניסיתי להסביר את התחושה לאמא שלי היא אמרה שאנחנו דור משוגע. בעודה מדברת, חיזק את דבריה הטרנזיסטור מהמטבח. הוא מכיר את אמא שלי מזה שלושים וחמש שנים בדיוק והוא לא מתכנן לעזוב בקרוב. הוא בצבע חום, לא מודרני במיוחד, יש לו כפתורים גדולים וגם כמה מכות קטנות שמזכירות שהוא אחד משלנו. 1

במחסן המודרני שלי (שנקרא בהגה המקצועית הבית של ההורים) נערמים מזה שנים מכשירים משונים שעד לא מזמן היו הכי חדשים שיש והיום הם גרוטאות. על הוידאו החדש שקנינו בדיוטי פרי נח כבר שנים הלפטופ הקטן (10 אינצ' של גמדים – כשקניתי אותו בניו יורק הייתי בטוחה שבנינו זה לכל החיים). בשקית פלסטיק אטומה מרוכזים דורות של פלאפונים מהדור הישן, נאנחים בשקט ובגעגוע לצלילי שיחה. בימים בהם טוק מן היה מצרך חשוב ומשמעותי בחיי, הנוקייה עם הפאנל בצבע תכלת היה מלךהכיתה. בתחתית הערמה יש מדפסת גדולה ומחשב שאבא שלי מפחד לזרוק שלא יגנבו מידע (השם האמצעי שלנו הוא פנטגון). מעטרים את המאגר אוזניות מסוגים שונים ומטענים שאיבדו קשר עם מכשירם ועם המציאות.
המאגר הזה יושב ליד מאגר קלטות וידאו שלא יראו עוד מסך לעולם. הסיפורים של קלי, ברנדון ויתר החברים מ90210 ישארו צעירים לנצח יחד עם עשרות דיסקים שאני "חייבת להעלות יום אחד למחשב".

אבל לא בנוסטלגיה עסקינן, כי אם בעננים. קניית לפטופ חדש אחרי שבע שנים זה כמו לעבור מסוזוקי בת 13 לקיה פיקנטו. חוץ מזה שששניהם נוסעים החויה שונה לגמרי. ואנחנו דור של חוויות. כל כך הרבה חוויות שהפרקטיקה לפעמים הופכת שולית. אבל גם משוליים אפשר לעשות עסק- אחרת למה כל כך חשוב לנו לעבור מאיפון 4 לS 4 ומשם ישירות לC5?
אז אחרי שהסביר לי המוכר את כל היתרונות של הלפטופ החדש ויפה התואר הוא אמר בשמחה: "והכי חשוב: יש לך ווינדוס 8 – הכל, אבל הככככל מסתנכרן לך". יצאתי מאושרת מהחנות. סנכרון בימינו זה שם המשחק. שהרי ברור שאני אהיה חייבת לשלוף איזה קובץ באמצע הלילה בבר ואם לא אהיה מסונכרנת זה יהיה מסוכן. שהרי אין זה מספיק שהדרופבוקס הוא ארכיון חיי ושבפייסבוק יש יותר תמונות שלי מאשר בכל אלבומי התמונות גם יחד של ילדותי (ובנות יחידות מצולמות 24/7).
"ענן" הוא אמר ואני יצאתי מהחנות והבטתי לשמיים. הרי כבר יש לי תוספת ליד בזכות סטיב, ואייפד שמצייץ לי "חופש" בכל יום שלישי בשעה 14:00 בדיוק (גם בעידן מסונכרן שאיפות לאיזון יש), עכשיו גם יש וינדוס 8. אם עד כה היתה לי שליטה כלשהיא על החיים בפייסבוק, לינקד אין, סקייפ וההודעות בנייד, היא איננה עוד. פקודה קטנה אחת שמוגשת כל כך יפה על המסך "לסנכן את החשבונות?". אישרתי.

אם פעם היה לנו מכשיר לכל צורך היום הפכו המכשירים להיות פלטפורמה להתגלמות שלנו ברשת. בעודי כותבת שורות אלה כל החברה יודעים שאני מחוברת, בבית. גוגל ופייסבוק קובעים את החוקים החדשים, אלה שבעבר היו מנת חלקם של מדינות וארגונים בינלאומיים. חבר טוב שהתחתן לאחרונה צחק ואמר שעד שזה לא מעודכן בפייסבוק הוא לא באמת נשוי. בכל צחוק יש קצת אמת. וזו האמת לאמיתה חברים.

טוב או רע? כנראה שטוב. אבל גם קצת רע.
אנחנו דור מסונכרן.

(בתמונה הטרנזיסטור של אמא שלי, לא מסתנכרן עם שום דבר, אבל קולט גלגל"צ ממש כמו הלפטופ החדש שלי).

מודעות פרסומת

ילדים של חורף 90210

פעם (קצת מצחיק לקרוא לזה פעם), אי שם בשנות ה-90 היתה שגרה ברורה מאד לימי שלישי ושישי. פעמיים בשבוע דממו הרחובות ומסכי הטלוויזיה (זו שתופסת חצי שולחן) התחילו עם המנגינה האהובה והמוכרת. מהמסך קפצו אל הסלון ברנדון, ברנדה וקלי, דילן, סטיב, דונה ודיוויד (היו חייבים שם ייצוג יהודי). אחרי כמה שנים כשכבר מוצו עד תום כל המיקסים בין הזוגות הגיעה ואלרי. אנחנו היינו הילדים של נאט וחלמנו שיפתחו יום אחד פיץ' פאט בירושלים. הקסם שהכניסה הסדרה הזו לחיי חטיבת הביניים והתיכון שלי מפתיעה אותי עד היום. אז, לא היו עדכונים מהפייס שהפריעו לפרק, אם פספסת היה שידור חוזר (זה הvod  של שנות ה-90) ולא היה סיכוי שמישהו יעלה את הפרק ל- YOU TUBE  (כי בקושי היה לו בבית אינטרנט 1 מגה). אני הייתי מקליטה בוידאו (בפסח לפני כמה שנים נזרקה הספרייה שהכילה כמה עשרות פרקים).beverly hills

במחסן בבית הירושלמי מאוחסן עד היום ארגז בברלי הילס ובו קלפים, חולצות והיקר מכולם קלסר עמוס בכתבות, מדבקות ושערים של ראש 1. כל תכולתו של הארגז נקנתה לאחר משא ומתן חריף לזו שהרבתה במחיר (בת יחידה שהסבירה להורים שאין מחיר יקר מדי לקלסר של בברלי הילס).

כמות הדמעות שנשפכה כשברנדה עזבה, כשברנדון עזב, כשקלי נשרפה, כשטוני מתה, כשדילן עזב (כשדילן חזר), כשאבא של דילן מת (בכאילו), כשדונה הצילה צבי משריפה, כשדונה ודיוויד התחתנו, כשקלי חטפה מחלת השכחה. רשת FOX התעלתה מעל ומעבר למציאות הישראלית (כנראה שבארצות הברית זה די שכיח) והביאה לפרובינציה את העולם הגדול במלוא מובן המילה.

ואנחנו הילדים של חורף 90210 קיבלנו באהבה אפילו את נוח (מי קורא לדמות בסדרת טלויזיה מודרנית נוח???) וגם את הדמויות 'כאילו' שדחפו לעונות האחרונות כשכל המקוריים כבר היו בסרט אחר לגמרי (שבדרך כלל כלל סמים, אלכוהול וצרות אחרות בחסות כוכבי הוליווד). גמענו בשקיקה את הסיפורים, הדרמה וההשגעונות, אולי משהו בהם עזר לנו להבין שאחרי הכל, אנחנו די בסדר…

לכל דור יש את הסרט של שישי בצהריים, הסוחט רגשית רגע לפני שבת. סבתא שלי היתה מספרת על הסרט הערבי של השעה 17:30, אצלנו הטלנובלה היתה באנגלית ובצבע. וכמה צבע היה על המסך, העלילה הזו הספיקה למלא 10 שנים ברציפות. עשר שנות החטיבה והתיכון של רבים וטובים. הילדים של חורף 90210.

אפשר לצחוק על סדרות שכאלה רק ממרחק של 10 שנים (ואחרי שביקרתי בברלי הילס והבנתי שלא כולם גרים בביץ' האוס), קראתי את הכתבה ההיא על זה שברנדון בחיים האמיתיים אלכוהוליסט והבנתי שדונה קיבלה את התפקיד בפרוטקציה. זאת ועוד עדיין לא מורידים מערכה של הסדרה היחידה שראיתי באופן רציף בחיי (אם לא מחשיבים כמה פרקים מסקס אנד דה סיטי).

אתמול, במסגרת שישי צהריים גשום במיוחד נזכרתי בערב הזה של שישי, שמזכיר את ימי התיכון של פעם (מצחיק, אבל אמיתי, זה כבר בגדר פעם). התיכון שלנו, היה איך לומר שונה במקצת. קצת יותר ירושלמי. ברנדון לא היה שם, אבל הדיונים על ברנדון ודילן הסתובבו במסדרונות כאילו הוא לומד בכיתה ט'3. וכדי לחתום את הדיון, לאחר 13 שנים מאז שתמה הסדרה, ו23 שנים מאז הפרק הראשון – אני מכריזה על המנצח האולטימטיבי: ברנדון.

שנתיים לפני גיל 30 הבנתי שגם לנו כבר יש נוסטלגיה. ברוכים הבאים למועדון.

למקרה שתהיתם: http://www.mako.co.il/entertainment-celebs/local-paparazzi/Article-f01bc2055b0a631006.htm

ימי הרדיו- הפסקול של המדינה

אחרי חודש של פחמימות הגיע היום אקורד הסיום של פסטיבל חגי תשרי. על הבוקר מטחי המרגמות בדרום הזכירו שחוזרים לשגרה. אחרי שש נסיעות לירושלים בחודש האחרון, מפגשים משפחתיים ברחבי הארץ ואוכל, המון אוכל, הגיע סוף סוף יום של רדיו. שמחת תורה, כמו ערב יום כיפור, יום הזיכרון ויום העצמאות מהווים בעיני ימי חג מיוחדים, לא רק בשל הסיבה למסיבה או ליגון אלא גם בשל המוזיקה המלווה את היום. הפסקול היפיפה שהופך את הרדיו, לרדיו של מדינת ישראל. יום הרדיו הנוכחי נפתח הבוקר ב FM88 עם "הנה בא אלינו גולית, נקווה שגם הפעם הוא יחשוב אותי נחמד", המשיך עם דוד, בת שבע ואוריה החיתי והסתיים בליל חניה של אלתרמן (איך קשור ליל חניה לשמחת תורה אני לא יודעת, אבל הוא מתחבר טוב עם ההפגזות בדרום).

הקריינים עוברים למוד מרגיע, חצי מנומנם, וכל שירי ארץ ישראל הישנה והטובה בוקעים מהרדיו ומעלים במאזדה הקטנה שלי שמשייטת מירושלים לתל אביב קריאות התפעלות בלתי פוסקות של חברתי הטובה ושלי. אחרי שקבענו כי "זה השיר הכי יפה שנכתב" בערך על 10 שירים, וניהלנו שיחה עצובה במיוחד שמנתה את כל המשוררים הגדולים הנושאים את התואר ז"ל, תהינו האם גם עוד 10 שנים הילדים שלנו יתרגשו עד דמעות מהשיר ליל חניה (למרות שאף פעם לא היינו בשדה הקרב, הכי קרוב היה לספר מורשת קרב מלאת פאתוס כקצינות חינוך צעירות ומורעלות). האם גם הילדים שלנו יאהבו כל כך את פסקול יום הזיכרון ויצפו לחג הרדיו בשמחת תורה? אולי כן, ואולי לא (תלוי אם תהיה אפליקציה "שירים- נוסטלגיה ישראלית")

כך או אחרת, עלו להם מהבוידעם היום השירים שמיועדים בדיוק לימים האלה, הימים בהם חנן יובל חוגג, הגששים מחוייכים ומבריקים מאי פעם, חוה אלברשטיין הופכת מיינסטרים, יוני רכטר ומתי כספי מתחרים על הפלייליסט, כוורת מתאחדת, רבקה מיכאלי הופכת צעירה ב20 שנים, יוסי בנאי חוזר לחיים, ירדנה ארזי הופכת סלב וצביקה פיק חוזר להיות כוכב רוק. בימים האלה להקות שאף אחד כבר לא זוכר כמו 'שוקולד, מנטה מסטיק' שולטת בפלייליסט. ובכוח המוזיקה נמחק הזמן והמקום (ואיתו גם מסכת הציניות שאופיינית לדורינו) והדמיון מפליג עם חיוך מתקתק שמזכיר נשכחות.

פתאום יש עומק למילים, יש תוכן לשירים, המקצב יורד בחמישים אחוז ומזכיר שהשיר נכתב בזמן אחר בתקופה אחרת, קצת יותר איטית, עם קצת יותר כבוד לכל מילה ובלי שום יומרה לייצר משהו שונה, חריג, אינסטנט, שיעבוד מעולה בפריים טיים טלויזיוני. אז, היה פסטיבל הזמר (שהחזיק יותר שנים מכוכב נולד, אם מתעקשים להשוות..).

ימי החג האלה מקימים לתחייה את גיבורי התרבות האמיתיים של ארץ ישראל היפה, הנאיבית, הישנה והטובה. זו שלא גדלנו עליה (אני אפילו לא הייתי בתכנון) אבל דמה זורם בלי להבין מדוע בכל אחד מאיתנו. והשירים כולם מלאים מלחמות, מלאים מתח בין אהבת החיים לקדושת החיים, על צבא ושירה ואהבה:

"ליל חניה, ליל זמר, ליל שחקים רקוע

ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן הדוודים

ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח

בבניינה של ממלכה, ליל נדודים

ניצב פרוש על היחיד והגדודים"

(גם היום כותבים על אותם נושאים, רק למה לא יוצא להם כמו פעם???)

לקראת סוף הנסיעה סיכמנו שהכל מגיע מהבית ואם נשמיע את השירים האלה לילדים שלנו, הם יתרגשו באותה המידה. עד אז בטוח תהיה אפליקציה, בה ברשומה נידחת תחת הכותרת "נוסטלגיה ישראלית" יעלו ויבואו אלתרמן, אפריים קישון ויתר החברים. מי שיבין את כל המילים ייתן לייק, ומי שלא שישלח לאמא!

חזרה לשגרה, השידור הנוסף לקראת פסטיבל הזמר לשבוע הזיכרון בואך חודש מאי.