חטאים

סלח לי אבי כי חרטטתי. לא בקטע של חרטה יותר בקטע של ללכת ליד, לא בדיוק. טיפה שמאלה ממה שהלב רוצה באמת. לא מרצון, סתם מחוסר תשומת לב וזמן במרוץ הזה שנרשמתי אליו, מרוץ החיים. אינטנסיבי יותר מכל "סובב תל אביב", בלי חסות שמצטלמת טוב לקפה טורקי. סובב חיים. 13

סלח לי אבי כי חיטטתי בעבר, בתפל, בניסיון למצוא, להסביר, להניח את הדעת, להוכיח, להנחיח משהו שחלף מזמן. סלח לי אבי שחילקתי לא נכון את הזמן. בין מה שחשוב למה שדחוף, מה ששנוא ומה שאהוב, מה שאמת ומה שנראה אמת, באמת.

סלח לי אבי שחיפפתי לעיתים בשהות עם הקטנה שהיא כל עולמי, שהוסחתי מצפצוף המכשיר על שולחני, סלח שחלמתי שאני רוצה להיות במקום אחר, בזמן אחר בחטא הקדמון שנקרא "אם היה לי הייתי מאושרת" חמדתי חיי אחרים לשווא. סלח ששכחתי שמה שחשוב זה עכשיו.

סלח על חשיבות עצמית מופרזת, על חוסר ההתמדה בריצת בוקר, בחייך, סלח גם על חמשת הקילוגרמים שנשארו אחרי הלידה. הם ואני מביעים חרטה, עמוקה, כנה, ממעמקי הבטן. רחום וחנון (כמו היפה והחנון) אם אפשר רק עוד איזו כפרה, על חטא הדחיינות. זה שגורם לרשימות להתארך, מחזיר סעיפים מלפני ארבעה חודשים, מסמן אותם במרקר צהוב, וירוק, קו מתחת, שלושה סימני קריאה. כפרה, כבר נגמרה השנה – תנסי שוב בשנה הבאה. כפרת עוונות , דחיינות מדלגת עונות.

תמציא מחילה, פליז. למילים שפורשו לא נכון, מבטים שהכעיסו, תנועות יד מבטלת, בחירה ב'לא' במקום ב'כן'. תמציא מחילה יומיומית, שלא נצטרך לחכות ליום הגדול, תן 365 מחילות קטנות, מיני-מחילה מכל מה שמקפיץ את הפיוז. ותכפיל ב-2, במחילה מכבודו,  שיהיה 'בין אדם לחברו', לזה שביטל ולזה שהרגיש מבוטל, אחרת חבל..

לא, לא זקוקה לרחמים, אבל אתה יודע אתה אלוהים, אז אם אפשר קצת הקלה, בעומס בכבישים, ביוקר המחיה, במרוץ לדירה. לא משהו אישי, אנושי, גלובלי אתה יודע, בסוף כולנו פה באותה חלקת אלוהים. ואתה בחרתנו, אבל לפעמים, זה נראה שאתה מפרגן יותר לשכנים.

בקיצור, קדוש, סליחה גדולה. רגע לפני שהיא שוב מתחילה, מירוץ תשע"ח סובב תהילה סובב הצלחה, שנה חדשה.  ביום המקודש הזה, שהמרוץ נחלש הטלויזיה על מיוט, רגע לפני הביקור השנתי בבית הכנסת, בגדים לבנים, ועוגיות של אמא מוכנות על המקרר לסעודה המתחלת. יש שקט. וקצת ענווה באוויר, וקולות שופר במקום צפצופים, ואופניים במקום רכבים ובאופן מפתיע כשיש שקט רואים אנשים. כשיש שקט לבבות נפתחים.

בוחן לבבות, שומע תפילות אם אפשר, תשאיר משהו בלב מהשקט הזה. שיהדהד גם במהלך השנה, כמו גחלת שתזכיר שהכל בסדר. אז אם אתה מוכן לסלוח אני אשתדל גם, לעצמי בעיקר, וגם קצת לעולם. ואם שוכחת תן תזכורת (בלי אותות ומופתים רציניים) שמה שחשוב נמצא עמוק בפנים.   

גמר חתימה טובה!

 

מודעות פרסומת

כפרה עליך!

בעשר בלילה הפקק שמשתרך בשער הגיא מעיד שקורה כאן משהו מיוחד היום. אין משחק של בית"ר, גם לא פורמולה 1 (למרות שכמה אופנועים עולים ברעש מנוע רם בין הרים ובין סלעים בדרך לעיר הקדושה). ברדיו מזכירים שהעיר חסומה, ובמכוניות משני צידי הפקק עם ישראל על ילדיו, ערסיו, פרוחתיו, צפוניו, דרומיו והתל אביבים שלו, גם אנחנו עולים לירושלים לבקש סליחה. ואולי, צריכים אנחנו באמת לבקש סליחה מהעיר, על שירדנו תל אביבה, על שרעינו בשדות זרים, על שבחרנו בים במקום בי-ם. ברגעים האלה, שמדברים על הרוח (גם זו שמנשבת בעיר הזאת בנועם אין סופי בלילה של ספטמבר) עולים לירושלים. העלייה מכריחה אותך להשאיר מאחור את היום יום, ואת האתמול, וכך רגע לפני המחר,להיות ולו לרגע או שנים בספרה אחרת, כזו שטוענת את הגוף באנרגיה לשנה חדשה. כותל

למבקרים ששורדים את העליות של שער הגיא מחכה מימין בית הקברות גבעת שאול, שזועק גם בחשיכה "דע מאין באת ולאן אתה הולך" (המקבילה התל אביבית שלו זה הבניינים של עזריאלי, שמפרסמים: "דע מאין באת וחשוב היטב היכן אתה הולך לחנות"). ובכניסה לעיר הקדושה, שעון. שעון כניסת השבת, כאילו מזמינים אותך לעבור לזמן מקומי, ירושלים. ובזמן המקומי, כל אחד מוצא את מקומו. אלה הממהרים לבין הכנסת לתיקון חצות ואלה הפוקדים את שוק מחנה יהודה המלא בברים וצעירים שלא היו מביישים את לונדון או פריז. מוצאים את מקומם אנשי הסינדרום והסטודנטית מכפר שמריהו, המואזין שמתחיל לחמם מנועים ומוכר הבייגלה.

בדרך לפסטיכותל הביטו בנו תרנגולות מבועתות מחכות לכפר על איזה עוון של פלוני או אלמוני. מוכרי הסחלב והתירס החם צועקים בקול לעוברים והשבים שבאים לבקש סליחה ולסלוח. שהרי רגע לפני שחותמים מן הראוי לצאת מעצמך ולהיכנס לרכב, לנשום אוויר פסגות, לתרום למצעד המרשרשים בסימן 'צדקה תציל ממוות', להחליט על הצטרפות לmeatless Monday אחרי מפגש עיניים צפוף עם תרנגולת מיואשת, להעלות איזו תמונה לפייס+ סטטוס: "אין על העיר הזאת בעולם כולו", להבטיח שבשנה הבאה נהיה טובים יותר, חכמים יותר, אנושיים יותר ולשמוח שמחה אמיתית שירושלים (כפרה עליה) חיה, נושמת ובועטת באמצע הלילה.

הכותל המערבי מלא (אבל לא עד אפס מקום), תמיד יהיה מקום בכותל לכל אדם שעולה לירושלים, הולך בין אבניה ומגיע אל הקיר שעיני כל העולם נשואות אליו. הרחבה הזאת כאילו מחבקת כל אדם שמגיע מכל קצוות תבל, לא שואלת מאין בא ולאן הולך. יש בה משהו מנחם ומרגיע, היא לא משתנה, מאז הצנחנים עם "הכותל בידינו" ועד המהומה האחרונה של נשות הכותל, מה שהיה הוא שיהיה. הקיר אותו הקיר, היונים מרחפות אליו בבטחה, השיחים הירוקים צומחים בלי השקיה כחלק מהפלא. רק הפתקים משתנים, והבקשות משתנות והידיים שנוגעות בקיר מתבגרות, יש כאלה שכבר לא הגיעו השנה, ואת מקומן תפסו ידיים צעירות, אוחזות ילדים קטנים שממשיכים את המסורת ועולים לירושלים.

קול השופר מעיר את עיניהם העייפות של עשרות אלפי אנשים, חלקם אוחזים ספר, חלקם לוחשים תפילה, חלקם מנמנמים בערגה במקום המרגיע והכי נפיץ בעולם. הגברים בזעקות אל נורא עלילה, והנשים ממציאות מחילה. כולם מבקשים מי בלחישת שפתיים ומי בתחינה שבלב, קצת אושר.

אדון הסליחות מביט מלמעלה, והמואזין מצטרף, עוד שעה יקרא התרנגול לשמש לעלות ולהאיר (אם נשאר איזה אחד שהלך כפרה לדרך אחרת).

גמר חתימה טובה.