מעשה באבו מהשמו

אחת לכמה שנים מגיע אבו מהשמו לביקור. הוא אחד מול מדינה גדולה שפעם קראו לה אלמוני ופלונית. אלמוני היה חלוץ ופלונית כנראה פולניה, עם אבו מהשמו הם לא הסתדרו אף פעם. השנים עברו, אלמונית ופלונית הפכו עם. מסודר כזה, מאורגן כזה, עם צבא כזה, ובירוקרטיה כזו. ואבו מהשמו עדיין יוצא מדי ערב למטע או לבית הספר, יורה שתיים או שלוש רקטות ומשגע מדינה. הוא יוצא מהסלון וסוללה של כיפת ברזל מיירטת עוד חצי מליון שקלים ומגנה על הדירה הבאה ברשל"צ.

אבו מהשמו למד את זה מאיזה פלמחניק ששכחתי את שמו, שהחביא חומר נפץ בתוך תפוזים ופוצץ גשרים לתפארת מדינת ישראל. הפלמחניק היה סטארטאפיסט, אבו מהשמו הוא הגלאקסי 2. אבל כמו כל חיקוי גם לחיקוי הזה יש לפעמים הצלחות. על קידוש הארץ (שלו או שלנו) הוא זורק מכל הבא ליד. רימונים ומרגמות, פאג'רים וסתם סטטוסים מעצבנים בפייסבוק של ילדים לא שלו במדינה לא שלו. בקרב הלוחמה הפסיכולוגית – אין חוקים.

אחד מול שבעה מליון, ועל כל אחד כזה, עשרות מסבירים, מאות אלפי ממד"ים ורבבות של שרים, עוזרי שרים, פרשנים ופרשני פרשנים ויונית לוי אחת. באולפן של אלמוני ופלונית יש טכנולוגיה וסלולר, והשידור עובר בין רגע מאשדוד לאשקלון ובחזרה לירושלים, מהיר יותר מכל פאג'ר. ובכל תחנה יורים באופן בלתי פוסק מילים. בכמויות ובמינונים שונים, מילים שאפילו המקלט הכי משוכלל לא יכול להגן מפניהן.

אצל אבו מהשמו אין איצטדיון ואין בנק, המסגד נשאר הודות לדעת הקהל העולמית, כשאין מה להפסיד, קל להתנהג בטירוף. אין לו פנים למהשמו הזה, מחר יבוא חדש. על כל אבו מהשמו אחד ירדו לדרום הארץ 100 נכדים של אלמוני ופלונית. מיטב בנינו. חוד החנית של מדינת ישראל. עזבו ילדים קטנים ונשים דואגות ויצאו להגן על המולדת. הם מחכים. גם אנחנו.

חלקם מחכים לשקט, חלקם מחכים לשלום, אלה שהתייאשו ממילים גדולות מחכים רק לתפוס את בנם הקטן ולשיר לו יום הולדת שמח. הצעירים מחכים לחזור לזרועות החברה. אף אחד לא אוהב לחכות. אבו מהשמו הפך בינתיים שאהיד, ל-72 הבתולות כנראה שאין בעיה לחכות. אחרת לא ממש ברור לי למה אדם מוכן להפוך לאבו מהשמו ולזכות בתואר שאהיד במקום ליצור חיים.

אז אמרו שמלחמות לא קורות בחורף, אבל זו מלחמה קצת שונה. היא נוהלה בפייסבוק ואחר כך חברים של המהשמו שלחו SMS. בסוף הם גם הוציאו סרטונים מפחידים (ואותי בעיקר מלחיץ שהם לא מחזיקים תוכנת תרגום במחשב). כשאבו מהשמו ירצה להיות מישהו ישתנה כאן כנראה משהו. ועד אז, נוע תנוע הארץ וכנראה שנועו ינועו טובי בנינו שיצאו לנופשון בעוטף עזה.

הם יחזרו הביתה עם מלאי קללות אל אבו מהשמו, אבל בשקט יסננו גם משהו על געגועים לאלמוני ופלונית שידעו משהו על מלחמות. מישהו, צריך לדבר עם המהשמו הזה. אני בספק אם הוא מבין את באן קי-מון.

*התמונה בחסות: צבא הגנה לישראל שבלי טיפת ציניות הראה איך מנצחים גם בזירה הכי חמה היום – הפייסבוק, איך עדיין לא תרגמו בכמה שפות את שיר נבואה קוסמי?

מודעות פרסומת

למי צלצלו הסירנות – הרהורים מחדר המדרגות

לפני עשרים שנה עלו וירדו סירנות, הייתי אז בגן הילדים ונהניתי מאד שביום בהיר אחד החדר שלי עם כמויות של צעצועים ובובות עבר לחדר ההורים. פתאום, תשומת הלב של הבת היחיד נמשך לא רק בשעות היום אלא גם בשעות הלילה כולן. ביחד מפחיד קצת פחות. עובדה.

גם אני מדדתי כילדה מסיכת גז (רק לנו המשפט הזה נשמע נורמלי ולכן אחזור עליו) ילדה בת חמש עם מסיכת גז.

מאז עברתי ילדות ירושלמית, בתקופה שמחבל היה מתאבד בערך פעם בחודש. גם אני הייתי שם שעה לפני שזה קרה כמה פעמים. זה תירוץ מעולה לא לנסוע באוטובוס שעובד לי מאז ועד היום.

בצבא הייתי קצינת חינוך אבל הלכתי כל השירות עם M16. פעם, במשלחת לברלין מישהי שאלה אותי "אבל למה?", ויתרתי על התשובה, לא זכרתי איך מתרגמים מסיכת גז ופחדתי שהמחבל המתאבד לא יעשה לה טוב באמצע ארוחת הצהריים.

במלחמת לבנון השניה הייתי בארצות הברית. זו מלחמה שזכורה לי באופן מעומעם למדי. ניו יורק היתה הרבה יותר אטרקטיבית באותה תקופה. מודה.

כל חיי פותחים לי בקניון את הבאגז' והשומר שואל לשלומי. הציצו לי בתיק אלפי מאבטחים בכל שנות חיי.

אתמול בבוקר ישבתי בבתי הקפה של תל אביב. בשמש, עם הלפטופ, כמו קריקטורה של עצמי ושמעתי על 3 הרוגים בקריית מלאכי. אני המשכתי לתקתק. בערב התחילה אזעקה בתל אביב. כזו שעוברת בחמש שנים האחרונות על אשקלון כמעט כל לילה. אבל הפעם זה היה אחרת. היה גם בום בסוף. מהסוג שאומרים שנפל בשטח פתוח בתל אביב (ואם יש פה שטחים פתוחים למה לא מנצלים אותם לבניה נגיד או לחניה?)

הבום הזה היה בום נפשי יותר מאשר אזעקת אמת. הוא צלצל אצל המון אנשים (בדיוק כמוני) שחיים כבר שנים במלחמה (פעם בירושלים, פעם בקריית שמונה ופעם באשקלון). זה לא חשוב שכל פעם זה מישהו אחר. זה אותו העם היושב בציון.

המקלט סגור, המפתח אצל ההוא, שיבוא מחר, ואם הוא לא יבוא נפרוץ את המנעול. בינתיים נפנה מהכניסה למקלט את האופניים של כל הדיירים (תל אביב' בכל זאת). הפעולה המורכבת מפילה לי גלגל על הראש. בלוק קרח ביד אחת ודברי הרגעה לאבא שכבר מוציא משלחת חילוץ מכיוון ירושלים.

פחד הוא חלק מהחיים. גם אמונה בצבא הכי חזק של המדינה שממציאה את עצמה מחדש ובוראת יש מאין. בתנאים לא תנאים, בלי כל הגיון כמעט, עם רצון להיות עם חופשי.

בוקר תל אביבי, בתי הקפה עדיין מלאים, מתח באוויר. החביתה אותה החביתה, אבל העיניים, תשושות יותר, דואגות יותר. מבינות שאין שום הבדל בין דן לאילת, או בין אם בקריית מלאכי לסבתא תל אביבית. בוקר תל אביבי ובתי הקפה עדיין מלאים. עולם כמנהגו נוהג. פחדים לא עוצרים עולם.

למעשה גם מאז שירת הסירנה ועד היום הכל די דומה. אפילו יאיר לפיד עדיין בפריים (עם קצת יותר שיער שיבה)

watch?v=ywIbmMT6Rfo