זה זמן חרם

דנה כבר לא אוכלת דנונה, היא מחרימה את תנובה עכשיו, תמר לקחה פסק זמן מעלית ומשה התחיל לנסוע הבוקר על קורקינט, הוא מחרים את דלק. אז שוקולד אין, על יוגורט מוותרים והאמת שכחלק מתוכנית הדיאטה להתחיל ללכת ברגל במסגרת העליות החדות במחירי הנפט נשמע לי כמו תוכנית אימונים לא רעה בכלל.

היתה מחאה ועכשיו יש חרם. חרם הוא טרנד של חורף כמו שאוהלים בקיץ הם טרנד. ועכשיו עם ישראל (שכבר די הרבה שנים טחן טעמי, מקופלת ופסק זמן במבצעי שלישיות כאילו כל פירמידת המזון של מאסלו מבוססת על פולי קקאו) עסוק בחרם. זה טרנד נחמד לחורף, הוא פאסיבי. יש בו מעשה בחוסר המעשה. ויש בו גם סוג של נחמה, כי שוב, לפחות בעולם הוירטואלי בו כל יום עולה מייל שנאה חדש תחת הכותרת: המוחרם התורן,וכשכולם ביחד לא אוכלים מילקי יש על מה לדבר.

חרם היא מילה קשה, שמוכרת לרובינו מגיל ההתבגרות (מי בצד המנצחים ומי בצד שלא מוזמן למסיבה) וכך גם תקופת החרם הצרכני שאופפת את מדינת ישראל, מהווה צעקה בועטת בגיל ההתבגרות של מדינה בת שישים ועוד קצת. ככה זה כשמתבגרים, פתאום קם עם בבוקר, והחליט שהוא לא פרייר והתחיל ללכת. הדיר רגליו מרשתות השיווק הגדולות, הבין שאפשר לפתוח את הבוקר בבריאות גם בלי אקטימל והבין ששוקולד הוא ממתק (משהו טעים וקטן) ולא מוצר שצריך לעלות יותר מכיכר לחם שמספיקה לארבעה אנשים.

אז אחרי הSMS ה-20  מלא בפטריוטיות שהסביר לי בבירור למה כבר לא סקסי לקנות מסטיק עלמה נפל לי איזה אסימון (וסליחה לכל הקוראים הצעירים שלא יודעים מה זה, זה הרבה פחות נורא מאשר נפל לי האייפון). הצרכן הישראלי התפקח והחליט להפסיק לשלם על עטיפה ולהתחיל לשלם על מוצר. נמאס לו שמוכרים לו חוויה של טעם משכר עטוף בשלוש יפיפיות כשמדובר בארטיק והשיווק של תנובה שחורט על דגלו "לגדול בבית ישראלי" נשמע לא כזה אותנטי כשבית ישראלי אחד נמצא בוילה ישראלית בסביון והשני בדירת חדר ישראלית עד מאד בדימונה.

נמאס לנו קצת, לייפות את המציאות, יש איזה שלב בחיים שרוצים קצת אמת אותנטיות. ואין לנו שום בעיה לשלם על אותנטיות, אבל אין שום צורך לשלם גם על העטיפה שזועקת "כדאי לך", "אתה צריך", "אתה מוכח", בא לנו ששוקולד יהיה רק שוקולד ולא חוויה של כל החושים מלווה בנצנצים וצלצולים.

אז שמייח עכשיו ב"בית הישראלי של מדינת ישראל", הוא עובר תהליך התבגרות ובא לו קצת למרוד. וכמו כל גיל התבגרות בעוד כמה שנים נספר לילדים שלנו שפעם, כששלחו SMSים במכשיר מגושם שנקרא איפון, אמא ואבא לא הסכימו לקנות מילקי והחרימו את פז. יצטרפו לסיפור מילות גבורה "חינכנו אותם", "עשינו להם בית ספר" ו"לא היינו פריירים" (ככה נשמע חרם צרכנים בפרספקטיבה של 20 שנה). הם, יגידו שהיה פה שמח לפני שהם נולדו ושטראוס תוציא מהדורה נוסטלגית של מילקי למען הדורות הבאים ולתפארת מדינת ישראל.

אחת הפרסומות שאני הכי אוהבת מדברת על הבית הישראלי הזה, היא יצאה לפני שנתיים בערך (כשתקציבי הפרסום במדינה עוד איפשרו לייצר בית בצורת אבטיח), מעניין איך הפרסומת הזו היתה נראית היום.