מורה לחיים

לפני שלושה ימים התקשרתי לאמא שלי, היא התרגשה. 'זהו מתחילה שנת הלימודים' היא אומרת. ואני, מבולבלת, שאלתי 'אבל זו לא הפעם הראשונה, את מלמדת כבר כל כך הרבה שנים, זה עדיין מרגש אותך?', 'זו תמיד פעם ראשונה, היא ענתה'. אמא שלי מורה כבר חמישים שנים בערך. TEACHERבכל נקודה בארץ ובעולם יש תלמיד שלה. פעם הם היו באחת הכיתות הבעייתיות בלב שכונת קטמון (כך לפחות הסבירו להם כששיבצו אותם), היום הם מנהלים, רופאים, עורכי דין ויזמים מבריקים. אמא שלי יודעת עד היום איפה כל תלמיד גר, מה הוא עושה, כמה ילדים ונכדים יש לו. כשאני שואלת אותה איך היא זוכרת היא מביטה בי בפליאה 'מה זאת אומרת, הוא היה תלמיד שלי'. זה נכון, הוא היה תלמיד שלה (לפני 32 שנים) אבל היא עדיין זוכרת. היא גם זוכרת כמה הוא קיבל בכל מבחן, איך קוראים לאחותו ואמא שלו והיא יודעת לזהות אותם באוטובוס או במדרחוב בירושלים. והם מחבקים אותה, כאילו סיימו תיכון ממש לפני יומיים. אמא שלי אוהבת את התלמידים שלה, אחד אחד. היא מודה בזה. אוהבת, לא פחות מזה. וכשאני במקרה נפגשת עם אחד מהם (שגדל להיות שף מוכר או מנהל צי רכבים) ומספרת, כך במקרה שאני הבת של, אני לעיתים מרגישה כיורשת עצר מכובדת במיוחד. אמא שלי מתרגשת לקראת בחינות בגרות כאילו עוד רגע היא נכנסת למבחן וכשיש בעיות אצל אחד מהם היא בטוחה שזו חובתה האישית לעזור בפתרון. אמא שלי התרגשה באמת לפני שלושה ימים ואני ניתקתי את שיחת הטלפון ואמרתי לעצמי בהשתאות 'הלוואי שגם אני עוד 50 שנה אתרגש מהעבודה שלי כאילו זו הפעם הראשונה'.

לא קל להיות בת של מורה. זר לא יבין זאת ומי שמבין יודע. ואני זכיתי להיות בת של מורה שהמקצוע שלה מגדיר במובנים רבים את חייה. לקח לי די הרבה זמן להודות בגאווה שאמא שלי מורה. פשוט הטייטל היה נראה לי קצת קטן לכל מה שהיא עושה עבור התלמידים האלה ומה ומי שהיא בחייהם. לא, אין כאן קלישאה, רק התפעלות. אבל מאז שהתחילו לדבר על המיצ"ב ועל כמה שהמערכת לא בסדר, אני מבינה את החשיבות של המילה 'מורה'. החשיבות הזו צצה כשיש בעיות. כשתלמיד מעתיק או תלמידים רבים בהפסקות אז דואגים להזכיר שהמורים של היום הם לא המורים של פעם. והאמת, שנכון, המורים של היום כנראה חדורי מוטיבציה ושליחות בצורה רבה יותר (אחרת אין שום סיבה להסכים להרוויח ביחס הפוך לרמת ההשקעה שלך, ותמיד לספוג ביקורת).

הם משתנים התלמידים שלה עם השנים, הופכים חדים יותר, מתקתקים באייפד את הסיכום במקום לכתוב במחברת, מחדשים לה חידושים שראו ב-YOUTUBE וגורמים לה לצאת לטיול שנתי באכסניה נידחת. היא לומדת לבנות להם מצגות בפאור פוינט וחופרת לי שהיא חייבת איפון. יש להם בבית הספר מקרר רעוע, אין כוסות בחדר מורים, יש הפסקה קצרצרה ויש על כל ילד 2 הורים עם 3 דעות. אבל היא אוהבת אותם, את התלמידים האלה (שעד לפני שפגשה היו זרים גמורים). והיא לא לבד, הפוסט הזה יכל להיכתב בידי כל אחד מהילדים של עשרות אלפי מורים מוכשרים, מהסוג שיש להם עיניים בגב ולב עצום שלא רואה ממטר את המיצ"ב אבל נמצא עם יד על הדופק על המצב של כל תלמיד. אלה שכולם צוחקים עליהם שחיים מחופשה לחופשה אבל גם בחופש הם דואגים להתקשר לתלמיד לשאול איך עבר הגיבוש לצה"ל.  עוד רגע קט מסתיימת קייטנת אמאבא והשגרה חוזרת למחוזותינו. הורים סחוטים שמסתובבים בקניונים, אחרי צפייה בפעם השביעית בחודשיים האחרונים בשירה המקושקשת, ושיר מהמופע של יובל המבולבל שתקוע להם בראש עתידים לחזור עוד רגע קט לעולם שכולו עבודה. הם יפקידו שוב את הנכס היקר ביותר בעולמם בבית הספר וידאגו בכל הזדמנות לבקר (באופן חיובי ושלילי כאחד). וסביב המהומה האחרונה על ביטול המיצ"ב והשיח סביב "מערכת החינוך הכושלת", רציתי לבקש מההורים לזכור שיש לפחות אחת כמו אמא שלי בכל בית ספר. שאני שולחת כבר חמישים שנים לכיתה והיא מעניקה מכל הטוב שלה לעוד ילדים כשאמא ואבא שלהם בעבודה. אז תביטו בה בהערכה, ואתם לא חייבים לקרוא לה המורה, אבל תזכרו את כובד של האחריות שלה, שהרי בסופו של דבר חינוך אמיתי הוא תפיסת עולם והשפעה אמיתית על בני אדם יש או בפוליטיקה או בחינוך.

באחת השיחות שלנו אמא שלי הסבירה לי שהיא מחפשת דף ירוק עם שיר שהיא קוראת לתלמידים בתחילת השנה, וברגע של נחת כשאבא שלי ואני מקשיבים היא קראה, בהתרגשות של תחילת שנת הלימודים שיר של פאבלו קאזאלס, שהלחינה חוה אלברשטיין. המילים שנחרטו בראשי היו:

"ומה מורים אנו לילדינו

בבית הספר?

מלמדים אנו אותם

כי שניים ועוד שניים

הם ארבעה

וכי פאריס היא בירתה של צרפת…

מתי נלמד אותם גם מה שהינם. "

כך היא קראה ואני נאלמתי דום. היא (רק) מורה לגאוגרפיה שמורה להם בכל יום כי פאריס בירתה של צרפת, אבל כמה שאיכפת לה ממה שהינם.

היום שמעתי הרצאה של שר החינוך שי פירון. הוא נתן הרצאה מרתקת ברוח השיר במשך שעה וחצי על החזון שלו. ושוב המילה 'מורה' נראתה לי קטנה מדי מכדי לשאת על כתפיה את כל כובד אחריותה.

אמא שלי מתחילה את שנת הלימודים מחר, ממש כמו בפעם הראשונה. ואני כולי קנאה בתלמידים החדשים שיזכו לשמוע אותה קוראת את השיר הזה ולראות את עיניה הבורקות.

ולכל מי שמתכנן להבריז מהשיעור, תהנו:

אתה פלא / מילים על פי: פאבלו קאזאלס, לחן : חוה אלברשטיין

כל רגע בו אנו חיים

הוא רגע חדש

כל רגע בו אנו חיים

אין שני לו ביקום

לא היה כמותו מעולם

ולא יהיה עוד לעולם

ומה מורים אנו לילדינו

בבית הספר?

מלמדים אנו אותם

כי שניים ועוד שניים

הם ארבעה

וכי פאריס היא בירתה של צרפת…

מתי נלמד אותם גם מה שהינם.

עלינו לומר לכל אחד מהם:

יודע אתה מה שהינך –

אתה פלא

אתה יחיד ומיוחד

אתה פלא

בכל העולם כולו

אין עוד ילד אחד בדיוק כמותך

אתה פלא

אתה יחיד ומיוחד.

והבט בגופך –

איזה פלא הוא

רגליך, ידיך, אצבעותיך הזריזות

האופן שבו אתה מתנועע

אתה פלא

עשוי אתה להיות כשקספיר

מיכאל אנג'לו בטהובן –

אתה פלא!

טמונה בך היכולת לכל דבר

כן, פלא הינך

וכאשר תגדל –

התוכל אז לפגוע באדם אחר

אשר כמותך הוא פלא

גם הוא יחיד ומיוחד

גם הוא פלא!

עליכם להוקיר זה את זה

עליכם לעבוד

כולנו חייבים לעבוד

כדי להפוך את עולמנו זה

שיהא ראוי לילדיו

אהבת המולדת אך דבר טבעי

הוא

מדוע תחדל האהבה בגבול!

אתה פלא

אתה פלא

אתה פלא

אתה פלא…

מודעות פרסומת