"אני אאסוף אותך מרחוב עזה וניסע יחד דרך שער שכם". רק בירושלים יכולה הדרך לפגישת עבודה לעבור בין שמות נפיצים כל כך. הרכב נשאר בעזה, אנחנו בדרך לשער שעד לפני שש שנים היה הבילוי המועדף עלי לבוקר שבת בירושלים. שער הכניסה לשטרודל התפוחים הכי שווה בעיר בהוספיס האוסטרי, השער של השוק עם הירקות המיוחדים, השער של מיץ התפוזים סחוט טרי על באמת, השער שבשביל כל ירושלמי הוא (או לפחות היה) שער הכניסה לעיר העתיקה.

בשער שכם עומדים עכשיו שני צלפים. הם בעמדת תצפית מעל עשרות שוטרים שהולכים עם רובים שלופים ברחוב. מול שני הצלפים עומדים שני צלמים. ארבע עיניים מכוונות עדשה. מצלמות זרות שלופות, מחכות לרגע האמת. כשאמרה לי חברה טובה שירושלים לא חזרה לעצמה מאז צוק איתן לא הבנתי כמה היא צודקת. המחסום בכניסה ליעדינו העיד על מצבה של עיר מפוחדת.

***

לשוק רמלה הגענו במקרה. ניסיון מוצלח לגיוון משוק התקווה, ובאופן מפתיע התקווה התגלתה בו במלוא הדרה. כשמדובר בגזר וחסות, צנוניות טריות וברוקולי אנחנו מסתבר מסתדרים מצוין. בשוק נשלפו הסכינים וחתכו טעימות של אבטיח טרי ואגס אנגלי (במבטא ערבי). המלבי של חומוס חליל הזכיר שיש חיים גם מחוץ לשדרות רוטשילד. במסגרת התיירות הספונטנית קפצנו לבריכת הקשתות. השלט בכניסה נראה כאילו הגענו למקווה, קבלת הפנים מנונמת, רגע לפני שבת. ברושור עתיק ופקיד קבלה מספר בנינוחות "זה היה פעם מבנה של המוסלמים, אחרי זה מאגר מים, היום זה סתם אתר תיירות". בלי הרבה ציפיות נכנסו סתם.

בסיומו של גרם מדרגות חיכו לנו סירות משוטים שנלקחו מסרט ושני צלמים. הכריזה קראה בחצי עברית חצי ערבית – "זה המבקרים האחרונים, תן להם סירה". הצלמים על סירה משלהם, מכוונים עדשות על זוג ערבי שעומד להתחתן עוד כמה שעות. שלום הם אומרים, שלום אנחנו עונות.

מאגר המים בגובה בירכיים, המשוטים ארוכים מדי לטעמי, השאלה "האם צריך חגורות הצלה" נענתה ב'לא' מחוייך שהפתיע ירושלמית כמוני. ניסיונות החתירה הותירו אותנו רוב הזמן במקום. הצלמים ממשיכים עם הפלאשים וקוראים קריאות בערבית, והמוח שלי בליווי תפאורת הסירות, הקרירות, החושך והמשוטים חושב על פליטים בדרך לטורקיה.  אני מזיזה את המחשבות שלא יעברו לזוג שמתחתן עוד רגע. רק על האומץ שלה בשמלה לבנה בסירה מגיעה לה צל"ש. (איך הייתי מתרגמת לה צל"ש אם היתה קצת יותר קרובה?)

****

בתיאטרון הזה שנקרא ישראל 2016, זיכרון של שבת בבוקר בשער שכם הפך ביום אחד לזיכרון עבר. את מקומו תפסו חיילים בשכפ"צים ותחושה של בגרות (קצת כמו שאבא שלי מספר שפעם הם היו נוסעים לבית לחם לעשות קניות בשוק).

סירה קיבלה השבוע משמעות חדשה וסכין עם מבטא ערבי הוכיח שיכול גם רק לפרוס אבטיח. ומה המשמעות של כל הזיכרונות האלה כשבסוף ידם הקלה על ההדק של הצלמים משער שכם או בריכת הקשתות הם שמעצבים את הזיכרון. והלוואי שיהיו קצת יותר כאלה שיבחרו לכוון עדשה על זוגות בתחילת הדרך ולא על אלה שרוצים לתעד סוף.