אם איחרת היום, כי השעון לא צלצל, ושכחת להפעיל פנגו בחניה, והלכת בערך 2 קילומטר עד הכיתה כנראה שהתחלת את הפקולטה למדעי החיים הבוקר. אם יש לך כרטיסייה של קפה במחירים מפוקחים ואמא ואבא נרגשים בבית לא חשוב באיזו שנה אתה ובאיזה מוסד, סטודנט שנה א' למדעי הדשא או דוקטורנט בביוכימיה, האקדמיה של החיים החלה.
אם יש עכשיו בקמפוס שלך עשרות מפרסמים שמנסים למשוך את תשומת ליבך, שלושה בנקים, סוכנות ביטוח וכמובן חברות סלולר שעטות לכיוונך (וכנראה שוכחות שאתה גר אצל ההורים ומרוויח מינימום של שכר מינימום), הגעת לאקדמיה של החיים.
אם את עסוקה בתחינה למזכירה דינה במזכירות שפתוחה בין 09:15-10:43, עם דמעות בעיניים וסיפור קורע לב על החבר שטס לחו"ל והאינטרנט שניתק בפתאומיות וההרשמה לקורס "יפן בעת העתיקה" קרסה ואת ממש, אבל ממש חייבת להירשם, ברוכה הבאה לאקדמיה של החיים.
אם הדשא נראה היום ירוק ומזמין מתמיד לשיחת חולין או למחשבות על מסיבת פתיחת שנה ואם עמדת בתור כדי לזכות בתואר "חבר אגודה" ברוך הבא לפקולטה למדעי החיים. אם אמרת (אפילו בלב) לפחות פעם אחת היום "מה נסגר עם הבירוקרטיה הזו" ובאותה נשימה טפחת לעצמך על השכם "איזה כיף שהתחלתי" ואז הוספת "איך אני אשרוד פה שלוש שנים", ברוכה הבאה למדעי החיים.
הפקולטה הזו (שמהווה המשך ממוקד יותר של הצבא) היא שלב הסיום בשנים רבות שמהותן 'בית הספר לחיים'. אקורד הסיום בפריבילגיה של מועדי ב', חודש הכנה למבחן ואפשרויות לפטור. נכון, יש כאן חוקים והגדרות, אבל קל קצת יותר לכופף אותם כשאת בחוג לתולדות האמנות בניגוד לחיים האמיתים. לא פלא שיש סטודנטים נצחיים כאלה, שמושכים את התואר או לא מפסיקים לעלות בסולם הדרגות באקדמיה, יש בה משהו ממכר, סוג של ארץ לעולם לא עם פרסטיג' ולגיטימציה חברתית.
הפקולטה למדעי הדשא שלי כללה המון הפגנות על שכר לימוד, חסימת כבישים, הפקת ימי סטודנט עצומים וים של תירוצים שהתחילו עוד בימי בית הספר "שלומית במועצת תלמידים" והמשיכו בבית הספר הגבוה "שלומית בהפגנה". כך או אחרת, אני מתגעגעת.
מתגעגעת לאנשים, מתגעגעת לאוויר מעל פסגת הר הצופים, מתגעגעת לקולו של מרצה שמספר ברצינות תהומית על שירת ימי הביניים. מתגעגעת לנציגות הבנק בקמפוס שפונות אלי בלבביות: "סטודנטית? מגיעה לך מתנה" (לא, באופן מפתיע גם השנה אני לא צריכה אופניים). הבעיה שלנו שרק אחרי שזה נגמר מבינים כמה טוב ומענג זה היה.
היום הראשון ללימודים הוא טירוף חושים אחד גדול שיש בו הכל מהכל, קצת הנאה, קצת פחד, הרבה פקקים וקצת חששות מאיזה לא נודע שעוד יום בערך יהפוך שגרת חיים. כמו בחיים גם כאן, עם חיוך וכמה חברים טובים כשהמערכת קורסת מתחילים לצחוק, הסיפריה הופכת חממה לסמסים שקטים ושכר הלימוד הופך להיות סיבה מעולה לטלפון יומי לאמא ואבא.
ולכל חברי הסטודנטים (הנצחיים, המתחדשים והחדשים) שנה מלאת דעת!
* התמונה הזו צולמה מהפקולטה שלי למדעי החיים, מאבק שכר הלימוד 2008.
זה קורה לכולם 