הפקולטה למדעי החיים

אם איחרת היום, כי השעון לא צלצל, ושכחת להפעיל פנגו בחניה, והלכת בערך 2 קילומטר עד הכיתה כנראה שהתחלת את הפקולטה למדעי החיים הבוקר. אם יש לך כרטיסייה של קפה במחירים מפוקחים ואמא ואבא נרגשים בבית לא חשוב באיזו שנה אתה ובאיזה מוסד, סטודנט שנה א' למדעי הדשא או דוקטורנט בביוכימיה, האקדמיה של החיים החלה.

אם יש עכשיו בקמפוס שלך עשרות מפרסמים שמנסים למשוך את תשומת ליבך, שלושה בנקים, סוכנות ביטוח וכמובן חברות סלולר שעטות לכיוונך (וכנראה שוכחות שאתה גר אצל ההורים ומרוויח מינימום של שכר מינימום), הגעת לאקדמיה של החיים.

אם את עסוקה בתחינה למזכירה דינה במזכירות שפתוחה בין 09:15-10:43, עם דמעות בעיניים וסיפור קורע לב על החבר שטס לחו"ל והאינטרנט שניתק בפתאומיות וההרשמה לקורס "יפן בעת העתיקה" קרסה ואת ממש, אבל ממש חייבת להירשם, ברוכה הבאה לאקדמיה של החיים.

אם הדשא נראה היום ירוק ומזמין מתמיד לשיחת חולין או למחשבות על מסיבת פתיחת שנה ואם עמדת בתור כדי לזכות בתואר "חבר אגודה" ברוך הבא לפקולטה למדעי החיים. אם אמרת (אפילו בלב) לפחות פעם אחת היום "מה נסגר עם הבירוקרטיה הזו" ובאותה נשימה טפחת לעצמך על השכם "איזה כיף שהתחלתי" ואז הוספת "איך אני אשרוד פה שלוש שנים", ברוכה הבאה למדעי החיים.

הפקולטה הזו (שמהווה המשך ממוקד יותר של הצבא) היא שלב הסיום בשנים רבות שמהותן 'בית הספר לחיים'. אקורד הסיום בפריבילגיה של מועדי ב', חודש הכנה למבחן ואפשרויות לפטור. נכון, יש כאן חוקים והגדרות, אבל קל קצת יותר לכופף אותם כשאת בחוג לתולדות האמנות בניגוד לחיים האמיתים. לא פלא שיש סטודנטים נצחיים כאלה, שמושכים את התואר או לא מפסיקים לעלות בסולם הדרגות באקדמיה, יש בה משהו ממכר, סוג של ארץ לעולם לא עם פרסטיג' ולגיטימציה חברתית.

הפקולטה למדעי הדשא שלי כללה המון הפגנות על שכר לימוד, חסימת כבישים, הפקת ימי סטודנט עצומים וים של  תירוצים שהתחילו עוד בימי בית הספר "שלומית במועצת תלמידים" והמשיכו בבית הספר הגבוה "שלומית בהפגנה". כך או אחרת, אני מתגעגעת.

מתגעגעת לאנשים, מתגעגעת לאוויר מעל פסגת הר הצופים, מתגעגעת לקולו של מרצה שמספר ברצינות תהומית על שירת ימי הביניים. מתגעגעת לנציגות הבנק בקמפוס שפונות אלי בלבביות: "סטודנטית? מגיעה לך מתנה" (לא, באופן מפתיע גם השנה אני לא צריכה אופניים). הבעיה שלנו שרק אחרי שזה נגמר מבינים כמה טוב ומענג זה היה.

היום הראשון ללימודים הוא טירוף חושים אחד גדול שיש בו הכל מהכל, קצת הנאה, קצת פחד, הרבה פקקים וקצת חששות מאיזה לא נודע שעוד יום בערך יהפוך שגרת חיים. כמו בחיים גם כאן, עם חיוך וכמה חברים טובים כשהמערכת קורסת מתחילים לצחוק, הסיפריה הופכת חממה לסמסים שקטים ושכר הלימוד הופך להיות סיבה מעולה לטלפון יומי לאמא ואבא.

ולכל חברי הסטודנטים (הנצחיים, המתחדשים והחדשים) שנה מלאת דעת!

* התמונה הזו צולמה מהפקולטה שלי למדעי החיים, מאבק שכר הלימוד 2008.

מודעות פרסומת

על הורים ותארים – MA במדעי החיים

ההזמנה שהגיעה לפני כמעט חודש הוכיחה שגם הבלתי יאמן קורה לפעמים. אחרי שנתיים בהם ביקרתי באוניברסיטה יום כן ויומיים לא, התואר השני הגיע לסופו. ההזמנה ממוענת לסטודנט בדימוס אבל בעצם מיועדת לאם ולאב המאושרים. הם נרגשים מאד, ואני מיישמת את מצוות "כבד ושמח את אביך ואימך" פיניתי שעתיים בלו"ז הצפוף לטובת הטקס.

בנסיעה ברחובות ירושלים הפקוקה, עלינו אל מעל פסגת הר הצופים לאחר צהריים בסימן "הורים ותארים". באולם לא גדול במיוחד שהתקשט לכבוד החג (סידור פרחים ענק על הבמה) התכנסנו ושמענו הרצאה מרתקת כיאה וכנאה לאוניברסיטה המכובדת בישראל. בין נאום לנאום נגניות נבל וחליל צד השמיעו צלילים מאופקים שהנעימו את שנת הצהריים של אבי בעוד אמי (האקדמית הבכירה) מתמוגגת מנחת.

אני ישבתי עם חברי לתואר אשר נפלו גם הם קורבן לשעתיים נוספות של אוניברסיטה (אחרי האוניברסיטה), בשמלה קיצית חיוכים מאופקים ומחיאות כפיים קצובות. לאחר שלב הנאומים הגיע שלב המצטיינים. בעוד ראש התוכנית מפרטת במרץ את נימוקי ועדת השופטים ובוחרת במילים "על זאת ועוד, לפיכך, מצאנו בה ראויה" חברי לשורה הראשונה, איש איש ואייפונו בחרו גם הם- האחד עונה להודעות, השני קורא YNET והשלישי איך לא, כבר מעלה סטטוס  בפייסבוק "תואר שני מאחורינו, ברוך הבא לעולם האמיתי".

המחשבות שלי מפליגות על מיתרי הנבל שעל הבמה "למה גם בעידן המודרני בו ברור לכווווולם שאף אחד לא ממש נהנה מהחברות עם הנבל, יש נבל על הבמה?" ומשם ל"האמת שיש משהו מרגש במסורת הזו, לא?" לא יודעת… אבל קריאה בשמי העירה אותי מההרהורים והעלתה אותי על הבמה לקבלת התעודה הנכספת בעוד הורי מחייכים אלי מהקהל ומוחאים כפיים במרץ רב.

אני יורדת מהבמה וממשיכה את המסלול אליהם, הם ראויים לא פחות ממני לתעודה הזו. אבא שהסיע אותי להר הצופים במשך חמש שנים בכל בוקר ואמא, שקראה ותרגמה מאמרים כשצריך ואפילו שלמה את הקנס לספריה (שבוע לפני טקס הענקת התואר נזכרו להגיד שיש קנס, איפה הייתם כל השנה האחרונה???)

כולנו מחויכים, יוצאים אל הרחבה בה ההורים (של החברים) מברכים את החברים. הורים יצירתיים, כולם עם אותה ברכה: "נו, עכשיו לדוקטורט!", אז זהו, שלא. עכשיו לחיים האמיתיים. ועד לקבלת תואר דר' לשם כבוד אני מוציאה את התאים האפורים שלי לנופש.

חגיגות התואר והחיוכים של אמא שלי זיכו אותי במתנת סיום תואר, ארוחת סיום תואר ושלל טלפונים אוהדים מהרשת החברתית של אמא, משל קיבלתי לפני יומיים פרס נובל ולא תואר במדעי החברה והברברת…

ואם נשיל את הציניות, האוניברסיטה העברית בירושלים זיכתה אותי בחמש שנים נפלאות, זמן שהיה ולא יחזור, של עשייה, אידיאולוגיה, חסימת כבישים ("שטיימינץ תתפטר- החינוך שווה יותר"), חברי אמת אהובים והשפעה אמיתית על העיר ירושלים. על כל אלה ועוד אני מוצאת בה ראויה להישמר כזיכרון מתוק בליבי לעד.

בת דודי היקרה הסבירה לי פעם ש"לא חשוב במה עובדים ומה לומדים וכמה תארים יש לך, התואר שכל הורה הכי מצפה לו ממך הוא התואר "אמא" "(שכשחושבים על זה הוא מגיע במסלול מקוצר של 9 חודשים בלבד). מסתבר שבאוניברסיטה של החיים, אני עדיין סטודנטית…