מחשבות של גשם ראשון

מחשבות של גשם ראשון תמיד מביאות איתן את ירושלים לסלון התל אביבי שלי. אולי זה הקור, או הטיפות הגדולות שמזכירות לי את החורף הירושלמי וסוחפות געגוע קטן עם הרוח. געגוע לפשטות של ירושלים, לאמת מחוסרת העטיפות, לשקט של ערב שבת בירושלים. געגוע לאבן הירושלמית שנראית כל כך רצינית בגשם, למעיל ולמטריה שממעטת לצאת החוצה בתל אביב.
בירושלים יש חורף, אמיתי כזה, קשה כזה. בתל אביב יש חיקוי. RAIN

מחשבות של גשם ראשון מכנסות אותך בתוך עצמך, כמו קיפוד שמתקדרר. לפני רגע עוד היתה שמש ופתאום חורף. מה יש לנו עם הסיפור הזה של חורף שגורם לגב להיתפס, לאף לנזול ולמצב רוח להתאפרר?
מחשבות של גשם ראשון תמיד מלוות בשמיכת פוך שיצאה לפני יומיים מהבוידעם, בספר טוב שמחכה קיץ שלם שמישהו ישים אליו לב ובערמות של תכנונים על חורף. מחשבות של גשם ראשון נעים יותר לחשוב בשניים. מחשבות של גשם ראשון אפשר לחשוב רק כשיש גג מעל ראשך וחלון שאפשר לסגור כשרוצים. מחשבות של גשם ראשון נכנסות מהחלון ועוצרות את הנגנים מהקפה מתחת לבית. בירושלים מתנגנת עכשיו הצפירה של כניסת השבת, אותה אפילו הגשם הירושלמי לא יכול לעצור.

מחשבות של גשם ראשון שולחות אותי הביתה. לשכונה הכי קרה בירושלים, להסקה שדולקת ומחממת את הלב ולאדים שמצטברים על החלון ומטשטשים רק לרגע את עיר הקודש. בגשם יש געגועים שעם השנים הולכים ונעשים ברורים וחדים יותר.
קצת מוזר להתגעגע מתל אביב. בין כל ההוא וההא למי יש זמן לגעגועים? אבל יש משהו בגעגוע לאדם אהוב או למקום יקר שגורמים לך להיות קצת יותר אתה. הם מזכירים מאין באת ובשאיפה גם מהווים סמן ימני להמשך הדרך. געגוע מגיע בשקט, הוא לא טיפוס רועש וכשיש שקט, יש אמת.
גשם וגעגוע הולכים טוב יחד, והם בעיקר הולכים ובאים, הם לא נשארים יותר מדי זמן.

מזל שעם הגשם הגיעו גם אמא ואבא מירושלים. הם הביאו איתם כל טוב. עוגה של שבת והרבה אהבה. אבל יותר מהכל הם הכניסו הביתה גם קצת שקט. שקט של ירושלים. שקט שמביא איתו מחשבות של גשם ראשון.

בין כל המחשבות נשארה מחשבה פשוטה כזאת ששמחה שהגיע הגשם. לשטוף בלי שום חשבון את הכל ולנקות את הדרך לסוף השבוע. בינתיים בתל אביב פסק הגשם, המדרכות כאן סופגות מהר יותר את שאריות המים והשמש חוזרת למרכז השמים. מתחת לבית הנגנים בקפה הקטן חזרו לנגן. אין זמן למחשבות על גשם ראשון בתל אביב. אין זמן למחשבות בתל אביב. אין זמן לגשם ראשון. תל אביב.

מודעות פרסומת

אני תל אביבית

הרגע הזה בטיילת, בין שש וחצי לשבע בבוקר, כשהרוח נושבת על הפנים ויש את הטעם הזה של המלח באוויר. יש שני דייגים קבועים בדרך ליפו. עברתי שם 80 פעם בערך, אף פעם לא ראיתי אותם מעלים בחכתם משהו, אבל הם מאושרים. הירידה ממגדל שלום לנווה צדק והריח של המאפיה שמתעוררת לחיים. כבר חודשים שאני בטוחה שהם פותחים מוקדם רק כדי שאנשום את הריח הזה על הבוקר. הים והגולשים, והשדרות האלה שבבוקר ריקות מאדם וביום לא רואים בהן אדם, רק מסה של אנשים במירוץ בלתי פוסק. והבלוף והקטע, והטרנד, וההוא וההיא, וההוא – היא, וההם וההן ואנחנו.JERUSALEM BEACH

אחרי שנתיים בתל אביב שיניתי כתובת. אם היה ווליום לכתיבה הייתי כנראה כותבת את המשפט הזה בחלש יותר. אחרי שנתיים בתל אביב, אני תל אביבית. והמעבר, איך לומר לא היה פשוט. כי אפשר להוציא את הבנאדם מירושלים אבל אי אפשר להוציא את ירושלים מהבנאדם.

ואיך אפשר להוציא את הצניעות והשקט, הקושי והאתגר, הנוף וההרים, העיניים של בני האדם אשר מביטות ישר אל הלב ועוסקות בעומק ובאמת. איך אפשר להתנתק מהאבנים ומהמסורת, מהג'אגלינג הבלתי פוסק לחיות ולתת לחיות, בין יהודים וערבים, חילונים ודתיים. זר לא יבין זאת (בטח לא הזר שעולה לרגל למחנה יודה ומתפעל מחוצות היוצר). איך אפשר להתנתק מהפער הזה בין ירושלים של מעלה (ההיא שעיני כל העולם נשואות אליה) לבין ירושלים של מטה (בה נסגרים כבישים בגלל הפגנות חרדים או בגלל פורמולה 1). איך אפשר להשיל מעל הכתפיים את 3000 השנים שסוחב איתו כל ירושלמי אמיתי? והרי ליבי במזרח ואנוכי בדרום תל אביב כבר שנתיים, ועדיין, שמירת האמונים לעיר הקודש (שעלתה לי בתשלום חניה של 500 ₪ בכל חודש) התחלפה השבוע בכרטיס תושב תל אביב ומדבקה מהודרת לרכב שהופכת אותי לזכאית להנחה של 75% בכל החניונים בעיר (כמעט). אבל לא בחניה עסקינן (למרות שזו סיבה מספיק טובה לשינוי כתובת בעיר בה חניון לשעה עולה 30 ₪), אלא בשייכות.

וזה קצת מצחיק לדבר על שייכות בבירת האינדיווידואליזם של ישראל. מצחיק לדבר על שייכות בעיר בה המגדלים החליפו את תחושת האדם אל מול קתדרלות הענק, אשר מזכירות מדי יום "דע מאין באת ולאן הולך הכסף", מצחיק כי יש כאן כל כך הרבה והכל מהכל שאיך בכלל אפשר למצוא שייכות בעיר הזאת?

תובנה מס' 1 : חצי מתל אביב ירושלמים במקור (ונשאלת השאלה מה זה בדיוק המקור הזה, ואיך יכול להיות שתושבי פסגת זאב לשעבר קוראים לעצמם בתל אביב ירושלמים…..) היום יש לי יותר חברים ירושלמים לשעבר מאשר חברים ירושלמים (ליתר דיוק שני חברים ששומרים על הגחלת בעיר, אבל זה נושא לפוסט אחר, קצת פחות קליל).

החצי שנשאר מתחלק לשלושה חלקים אופן לא שווה (האחוזים מבוססים על תחושת הבטן שלי ואין הם מעוניינים להיות נתונים מהימנים) :

 1. תל אביביים במקור (הם איכשהו תמיד מג', ל' או צהלה, בחיים לא פגשתי תל אביבי במקור משכונת שפירא)- 3%

2. תל אביבים (כאילו) במקור : חולונאים, בת ימאים ושאר דבוקות שהופכות עצמן תל אביביות (למה הרצליינים נשארים נאמנים למקור??)- 7%

3. מדן ועד אילת ועוד קצת: ההוא מקריית שמונה, ההיא מעומר, ההוא משער הגולן וההם ממנחמיה (אלה הקבוצה הכי מעניינת אחרי הירושלמים)- 90%

תובנה מס' 2: תל אביב היא לא רק מקום גיאוגרפי אלא סטייט אוף מיינד. אין לה תרבות מקומית מובהקת, אלא בליל מגוון מאד (וקצת מזכיר טירונות צבאית) של הכל מהכל. יש בה כל כך הרבה גירויים שהיא מחייבת את האדם להגדיר את עצמו. בשונה מירושלים בה זכות הבחירה נובעת מהאין, תל אביב מציעה לאדם להתבונן פנימה מתוך ה'יש'. כי כשיש כל כך הרבה יש בחוץ חייבים למלא איזה אין פנימי שמסתתר לו שם…

תובנה מס' 3: חתונה של חבר החזירה אותי לירושלים ליומיים. האמת נמצאת שם, האנשים של ירושלים עשויים מחומר אחר. קל לכתוב על העיר הזו, קשה לחיות בה. זו הסיבה שיש אין סוף שירים וסיפורים על ירושלים, ועדיין, צעירים מסיימים את לימודיהם בעיר ועולים על כביש 1 לכיוון רעננה, כפר סבא או סתם רמת גן.

יצאתי מהעריה התל אביבית עם חיוך רחב על השפתיים, תו החניה החדש בידי, כיכר רבין שטופת שמש. ניגש אלי תייר מבולבל ושאל איך הוא מגיע להלסינקי. חייכתי במבוכה, הסברתי לו שאין לי מושג, אני מירושלים. (בכל זאת, תל אביב זה טרנד, ירושלים היא נצח).

שאלו שלום ירושלים

יושבת ברוטשילד וחושבת על קינג ג'ורג'. משווה בין קפה צ'אקרה לדליקסטן התל אביבי. ליבי במזרח ואנוכי בדרום תל אביב. בשבוע שעבר ישבנו לארוחה של שבת צהריים במועדון החיים הטובים, שמונה ירושלמים שמנסים את מזלם בעיר הגדולה תל אביב (ועוד אחד שהסביר במשך שנים למה הוא אוהב את ירושלים, אבל כנראה, הוא אומר כך בשקט, יעבור עוד חודש לבירת החול).יניב יור "חוף בירושלים" מתוך "עיר פוגשת אמנות"

נעים לחשוב על ירושלים כשיושבים בבית קפה שפתוח בשבת בתל אביב. נעים לדמיין את הבריזה הירושלמית כשנוסעים בשבת לים. משהו בעיר הזאת נעים יותר כשנזכרים בה בנוסטלגיה יותר מאשר כשחיים את ירושלים. אחרי 26 שנות ניסיון בתחום אני מתחילה אט אט להשיל את שלושת אלפים השנים שנשאתי איתי על גבי, את קווי ההפרדה, את הכבישים החסומים בשבת. הם רק כאילו נפרדו ממני, אבל הגעגועים אליהם נטועים בכל ירושלמי (תל אביבי עלק). כשנרות השבת דולקים בדירה הפלורנטינית שלי אני מחפשת את ריח השבת של ירושלים, ואת הרכב שמזכיר שכניסת שבת עוד רבע שעה בירושלים. בעיר ללא הפסקה אין רכב, אין שקט ואם נודה על האמת גם אין כל כך שבת…

ויש עוד כמה געגועים לירושלים, בכל מבט בעיר הגדולה תל אביב, אני מחפשת תמיד איזה בניין עתיק (אחד כזה שקיים קצת יותר ממאה שנים) מבנה אבן טחוב כזה שיזכיר לי שהיו פה הרבה לפנינו וכנראה שיהיו גם הרבה אחרינו. אבל יותר מהכל, אני מתגעגעת לפשטות הירושלמית. הפשטות של שוק מחנה יהודה "רק היום, רק היום, לנערה וגם לגברת אבטיח לתפארת". הפשטות בה אפשר לחנות בתלפיות בלי פנגו, הפשטות של בתי הקפה מחוסרי הפוזה, הפשטות של מוסדות התרבות המבוססים על נשמה יותר מאשר על תקציב.

כיף לאהוב את ירושלים כשרחוקים מהקושי שלה. נעים להיזכר בה על אספרסו קצר בשדרת רוטשילד או לעלות אל פסטיבל הסופרים בערב קריר אל מול חומות העיר העתיקה (בוקר אחרי כבר הייתי בפגישה באבן גבירול TLV). הערגה והגעגועים לעיר הזו הם כנראה שהחזיקו את העם שלנו ב-2000 שנים של גלות (זה קצת יותר קל מלחיות בה…)

שואלת שלום ירושלים בכל יום, וחייבת לעדכן שכאן בעיר החול הירושלמים מעלים את ירושלים על ראש שמחתם בכל בוקר, יש כאן כל כך הרבה ירושלמים (מזהים אותם לפי המבט בעיניים), אמיתי כזה, עמוק. הם מאד גאים להיות ירושלמים (כאן ברחובות תל אביב).

קל לכתוב לירושלים מהמקלדת התל אביבית, אבל רציתי לברך את העיר שלי ביום חגה, ולהגיד לה שלמרות שאני רועה בשד(ר)ות זרים כרגע (זה מתחלף בין שדרות חן לשדרות בן גוריון) אני שגרירת ירושלים בעיר החול. הסינדרום שלה דבק בי ואני מפיצה אותו גם בעיר המשוגעת תל אביב. אני ועוד רבים מחברי ששומרים לה חסד נעורים וכמהים לסיים יום אחד את הגלות ולעלות לשאוף קצת אוויר בעיר הנצח.

גם אנחנו מחכים לגאולה, גאולה מודרנית, שתצמיח מקומות עבודה בעיר, תעלים את דירות הרפאים, תוריד את מחירי הדיור ותאפשר לצעירים המוכשרים של העיר הנפלאה הזו להישאר בה ולהקים בה את עולמם, עולמה. ובינתיים בשדרות ירושלים בעיר תל אביב קם עוד קפה חדש, שמהווה מקום מפגש ושיח על טבור העולם.

חג שמח ירושלים שלי. 

התמונה של הצלם יניב יור, הוצגה כחלק מפרויקט ירושלמי "עיר פוגשת אמנות" שהציגה יצירות של סטודנטים ויוצרים ירושלמים בבתי קפה וגלריות ברחבי העיר.