ואת מחזיקה במקל פלסטיק מבולבלת, מסתכלת פעמיים ויוצאת עם חיוך שמסתיר אם זה כן או שזה לא, ואומרת ״זהו״. הוא עונה ״די, באמת?״ ואז יש חיוך, חיוך שמח, אבל גם חצי מהוסס, קצת מפחד לפתח ציפיות. ובלי או עם לשים לב, עוברת כמעט חצי שעה ואת הופכת לאשת סוד. והסוד נשמר איתך ואיתו, ומתגלה לאט לאט לרופא שזיהה דופק, להורים שלך שלא ידעו איך לעקל את הבשורה ולחברות הקרובות ששואלות למה את כל כך עייפה בזמן האחרון.

ההתחלה כמו כל ההתחלות, מוזרה. בגיל 30 כבר אין הרבה חוויות שחווים בפעם הראשונה. ואת שחשבת שכבר ידעת הכל, והבנת הכל (או לפחות את הרוב) מבינה שיש עוד הרבה מה ללמוד. וזה מוזר, כי עוד לא רואים כלום, אבל המקל אומר שמשהו מתחיל להתפתח. המקל גם מזכיר לך לחזור להאמין קצת יותר מהרגיל בעין הרע אז את שותקת בינתיים. בין שני קווים על מקל ל-02:39 שעת לידה אחרי תשעה חודשים העולם משתנה. משתנה כל כך שאף קורס הכנה ללידה לא עומד בקצב.

בדיעבד, הרבה ידעו שאת בהריון. אפשר היה לראות את זה בתמונה הזו, וההיא ובזאת. בדיעבד נראית שמחה אבל עייפה והבטן קצת מטעה. בדיעבד, זה שלא שתית קפה וגם לא הזמת יין העלו חשד. דיעבד זה הזמן להעלות את כל מה שהיה על לב הסביבה כדי להיות חלק מהתהליך. בדיעבד, אם הייתי יודעת שזה כל כך חשוב להם הייתי מספרת.

זמן הבדיעבד נגמר בערך אחרי שבוע 14 (שבועות זה השחור החדש). בשבוע הזה, כשהפחד הבלתי נגמר שמשהו ישתבש יורד קצת, אפשר להתחיל לדבר. אף אחד לא מספר (זה הקטע בלא לדבר) שזה מפחיד באמת. ושזו אולי הפעם הראשונה בחיים שאת מבינה שאת ממש רוצה שהכל יהיה בסדר, ושאין לך שליטה על כלום.  

באתרים של ההיריון (אלה שמסבירים איך אני מרגישה כל שבוע ואיך פיצ'יקלטה הקטנה מתפתחת) מסבירים שאני עם בחילה, ועייפות. בפועל אנחנו בספרד, מטפסים ברגל לארמון אלהמברה. כל כך הרבה מילים נכתבו על הריון והתאגדו באפליקציות, אתרים וספרים, רק שאף אחד מהם לא טרח לספר איך אני מרגישה באמת. אם היו שואלים הייתי מספרת שזה מוזר שחוש הריח הופך מפותח כמו של כלב בילוש. ושבגיל 32 הבנתי שאני לא אוהבת קפה פתאום. אבל אם היו רוצים להעמיק קצת יותר, הייתי אומרת שזה שהבטן מתחילה להימתח זה עוד כלום, לעומת הנפש שנמתחת. סימני המתיחה שבגוף מתגמדים לעומת סימני המתיחה הפנימיים, מותחים את היכולת להתמודד עם דאגות, מפנים מקום מהמחשבות על עבודה לטובת משהו חדש לגמרי, מגדילים אותך אל מול העתיד לבוא.

אבל הדבר היפה ביותר בשלב הזה הוא שלראשונה בחיים את לא עסוקה בלהכניס את הבטן. במשך תשעה חודשים מותר לך להיות בדיוק כפי שאת בלי השריר הזה רגע לפני שהג'ינס נסגר. כשהג'ינס לא לוחץ מתחילים לחצים אחרים. לראשונה בחיים מקיפות אותך מלא פז"מניקיות (וגם כמה פז"מניקים). יש את אלה שסיימו ממש עכשיו הכשרה ויודעים הכל על הורות, ויש את הדודה שילדה לפני 20 שנה אבל עדיין זוכרת באופן ברור כל תחושה בהריון. וההמלצות לא נגמרות. לכל אחד דעה ברורה ומוצקה בנושא מה אני צריכה לאכול, איזה בדיקות צריך לעשות ואיזה רב צריך לבקר בזמן הקרוב.

החיפוש אחר אתר שידבר על הרגש בהריון לא הסתיים בהצלחה. הכל כל כך טכני כשמדובר בהכנות. ופתאום אני נזכרת שכבר הייתי בסרט הזה. אז לפני שנה וחצי, כשבחרנו מפיות, ודיג'י והקייטרינג הסביר למה חייבים עוד קבבון על מקל קינמון. גם אז היו אינסוף הכנות טכניות לרגע מרגש כל כך. והפעם, טכני לא פחות בין סקירת מערכות להעמסת סוכר גדלה בתוכך הפלא שעוד כמה חודשים תקראי לה ביתי. ואולי מזל שזה קצת טכני, כי זה מופלא ולא נתפס בשום צורה.

על כל סוגיה חובה עליך לפתח דעה (והאמת שאין לי דעה לא לגבי דם טבורי ולא לגבי הנקה). ואת כבר בשבוע 27. כבר אין בחילות, וההורמונים מחמיאים לאור הפנים וגם מחזקים את השיער. זה עוד לא כבד אבל כבר בולט מספיק כדי לגרוף מחמאות, ובגדול, אם השליש השני היה מחזיק קצת יותר זמן, היינו רואים יותר משפחות מרובות ילדים.

ואז מתחילים להרגיש קצת יותר כבד, ופתאום מאד חשוב לך לראות עגלות. ויש אקסל שעבר עשרה הורים, שלכל אחד מהם שני ילדים לפחות והוא כל כך מדויק שאת מסתובבת מסוחררת בכלבו הזאטטוטים ואוספת ממדפים מוצרים שאין לך מושג למה ישמשו אבל באקסל אמרו שצריך. בעגלה שוכבים בנחת שמן בלנאום (על שם מי זה?), רפידות הנקה, וויטאמין די, מחמם בקבוקים, מחמם מגבונים, מחטא בקבוקים, פיטמה מסיליקון ושני סדינים. בעצם למה שניים, תביאו ארבעה ועוד חבילת טטרה. באקסל כתוב שצריך הרבה טטרה.

וכשמסתיים האיסוף הטכני, עוברים לשופינג הראשון בחייה (או טרום חייה של הילדה). מוצץ ורוד ומגבת ורודה, עדיין לא נולדה וכבר עוברת שיעור במגדר. כשאת מתרעמת המוכרת מתנצלת "ככה זה לבנות, הכל ורוד".  ואני רוצה אותה קטנה, ועירומה, חסרת צבעים ועטיפות. אבל כוחות השוק חזקים מאיתנו. הטטרה הורודה והמגבת הורודה בעגלה.

והיא עדיין לא כאן, אבל הקינון בעיצומו. אוגרים חפצים שגורמים לנו להרגיש מוכנים יותר. משנים את הבית. מוסיפים שידת החתלה שעומדת כרגע יתומה אבל עוד מעט תהפוך למוקד משיכה. והשבועות מתקדמים ופתאום 35 שבועות עברו, ובמוניטור דפיקות הלב שלה מרטיטות את דפיקות הלב שלי. ואז צריך רק סבלנות, דוקא כשכבר ממש אין סבלנות. כי כבר קראנו את כל הספרים, ושמענו רופאים ויועצים, והיא בינתיים בועטת. לה יש את כל הסבלנות בעולם שם בפנים. רק אנחנו בעולם האמיתי שלא שוחים כל היום, וניזונים מהשיליה, בעידן הפרעות הקשב כבר רוצים שתצא. אבל היא בשלה. מושכת, מעבירה לנו עוד שיעור, שיעור בסבלנות.

"למה היא לא מתהפכת" הוא שואל, ואני חצי מתפללת חצי קובעת "היא תתהפך". לפי הסטטיסטיקה 3% לא מתהפכים, אין מצב שאנחנו חלק מהסטטיסטיקה. וכשהיא מתהפכת גם אנחנו מתהפכים מאושר. אף פעם לא ידעת שאפשר לשמוח ככה.

שבוע 40 בפתח. הלילות לא לילות, והימים בציפיה. ואת אוכלת הכל. מקסיקני, חריף עם תוספות, פיצה ארבע גבינות, פסטה עגבניות ותירס. למה תירס – כל אחת והדחף שלה. כשאת מתקשרת לחברה היא עונה "נו, את בדרך לחדר לידה?" ואת בדרך, למסעדה המקסיקנית הקרובה לביתנו, גם הנאצ'וס בדרך.  

צירים ולידה  – המשך יבוא…