יש את הרגע הזה שאתה בדרך לתחנת אוטובוס, אתה רואה את האוטובוס מתקרב לתחנה, אצלך בדיוק מתחילות לרוץ בראש מחשבות "אני מספיק או לא? שאתחיל לרוץ עכשיו או סתם להגביר צעדים? מה לרוץ עכשיו, עם הבגדים האלה?, מה אני בתיכון?"

שניה ורבע עוברת, האוטובוס מתחיל לנסוע ואתה מתחיל לרוץ, מנסה כמו ילד להתדפק על הדלת עם מלמולי שפתיים "תפתח, אני ממהר בבקשה…..".

הנהג (כזה חביב של 'אגד' עם כרס) פותח אחרי שתי שניות מורטות עצבים. ואתה עם הלשון בחוץ מודה לו ויודע שיש לך את הסיפור של היום. כשאתה מתיישב על הכיסא ושולף ת'אייפון אתה מעלה סטטוס לפייס :"רק לי האוטובוס יכול כמעט לברוח ביום הראשון של הסטאז'…"

חבר, זה קרה אתמול לדנה ומחר זה יקרה כנראה לשלומי. זה קורה לכולם…..

נעים מאד, קוראים לי שלומית. בערך בגיל 4 התחלתי להסתכל על הדברים הפשוטים האלה שקורים לכולם.

העץ שמשנה את הצבע שלו בכל יום כשאתה עומד בתחנת האוטובוס בכל בוקר, הטעם של הקפה ביום גשום במסעדה ירושלמית, מסיבת הרווקות של החברה הכי טובה, הרגע הזה שאתה בטוח שאתה עומד לטבוע בסירה בתאילנד, החיבוק של אבא כשסיימת קורס קצינים, האוכל של אמא בשבת, השקט שיש בירושלים ביום שישי, האוטובוס שברח שניה לפני שהגעת לתחנה, הסמס של החבר הראשון שקראת אולי 100 פעם ברצף.

הרגעים האלה שכל אחד חווה בחיים, ולא תמיד מספיק לעצור ולהתבונן בהם במלוא הרצינות והחשיבות. הרגעים הקטנים שאין בהם "שום דבר מיוחד". הרגעים שקורים לכולם.

הרגעים האלה הם החיים של כולנו, הם היום יום, ה"שגרה הברוכה" של עולמינו. הם הדרך של כל אחד מאיתנו. את רוב הזמן אנחנו מבלים בדיוק ברגעים האלה.

הבלוג הזה הוא הבית של הדברים ה'קטנים גדולים' האלה. של כל הרגעים שאנחנו שוכחים להסתכל עליהם לפעמים, או לא מייחסים להם כל כך הרבה חשיבות אבל הם החיים על באמת.

זה קורה לכולם חברים…. זה בסדר…