זה קורה לכולם, אל תגידו שלא אמרתי, זה קרה, קורה או יקרה מתי שהוא למישהו שאתם מכירים או לכם. ואולי לא, אבל מה איכפת לי, זה הבלוג שלי… המקום לכתוב מה שבא ולהביט על המציאות במבט שלי. כולי תקוה שתתחברו, תכעסו, תצחקו או תסגרו את האתר בכעס. בשביל זה אני כאן…

קוראים לי שלומית, אני ירושלמית גאה בעיר הגדולה תל אביב. ביום אני עוסקת בתחום השיווק והקריאייטיב ובלילות אני כותבת שירים (חלקם נמצאים כאן).

אני מאמינה גדולה בכוח של מילים, ומאמינה עוד יותר בכוח של אנשים ומילים יחד.

אני בת 30, תואר ראשון + שני באוניברסיטה העברית בירושלים, סימנתי V על הטיול של אחרי צבא, הטיול שאחרי תואר שני ונהניתי מכל רגע.

את ימי אני מעבירה כעצמאית בתחום תערוכות התוכן וההפקות ויוזמת פרויקטים בתחום התרבות.

את ההשראה לבלוג הזה קיבלתי משיר של קונסטנדינוס קוואפיס, שהיה משורר יווני אי שם בתחילת המאה ה-20, שכתב את 'איתקה'. הוא מספר על מסעו של יורד ים בדרכו ל'איתקה' (אי באזור כרתים). הדרך כמו כל דרך מלאה מהמורות, סערות, וגם יופי רב, ואותו יורד ים עובר דרכה בגבורה רבה.

רגע לפני קו הסיום מזכיר קוואפיס שגם אם ימצא הנוסע את 'איתקה' יעדו, לא יפה, או מלהיב – אותו היעד הוא שהעניק לו את הדרך כולה. ומסיים במילים:

וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה – לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.
וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,
תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה.

עברו 100 שנים מאז. אני לא בטוחה שקוואפיס דימיין שהילדה מירושלים תתרגש מהמילים שכתב, אך המילים ומשמעותן מלוות אותי לאורך חיי. הדרך אותה כל אחד מאיתנו עובר ושוכח פעמים רבות להביט בה ולהנות ממנה בדרך למטרה הנכספת מקבלת אצלי משקל סגולה.

היום יום, הרגעים, המילים, החיוכים והתחושות הקטנות שיוצרים חיים גדולים.

זה קורה לכולם…. לפעמים צריך רק לעצור ולהתבונן….

תהנו!

שלומית עצבה

נ.ב – לאמיצים ולרציניים באמת – זה הנוסח המלא:

איתקה

מאת: קונסטנדינוס קוואפיס

תרגם: יורם ברונובסקי

כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד
מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים
אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.
לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ
כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה
מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.
לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים
וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן
תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.
כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס
בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ
אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.
בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן
תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,
פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,
וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים
כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם
לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.

וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה
כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.
אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ
מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.
שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן
עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.
אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.

וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה – לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.
וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,
תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה.
[1911]