בריאליטי של מדינת ישראל התרחשה השבוע רעידת אדמה קלה. 19 בסולם לפיד. הרגישו אותה חזק יותר במדינת תל אביב, היא פגעה סלקטיבית בנושאים בנטל שהתנערו פתאום כמו סוס שמאס בעבודתו והחליט ללכת.

לא, לא רציתי לכתוב על יאיר (למרות חיבתי הרבה והלא מוסתרת אל הברנש), רציתי לכתוב על מדינת ישראל. כי יאיר (מוכשר, חתיך וחכם ככל שיהיה) הוא האדם הנכון במקום הנכון (שזו גם גדולה בפני עצמה), אבל בפועל קרה השבוע תהליך מעניין הרבה יותר מאדם זה או אחר. לראשונה בהיסטוריה, העם בחר אנשים ולא מפלגות (ממש כמו שבוחרים חברים בפייסבוק), לראשונה בהיסטוריה שמאל וימין עניינו רק את הפרשנים והפוליטיקאים אבל לא באמת את הבוחרים. לראשונה בישראל, העם הימר. ובהימורים, כמו בהימורים, תחושת הבטן היא שמובילה את המהלך והרגש גובר על השכל. העם אמר את דברו ונתן את קולו למי שנטש את המילים הגבוהות והפסיק לדבר על גדר ההפרדה והתחיל לדבר על הגדר סביב הדירה שאף אחד ממעמד הביניים לא באמת יכול להרשות לעצמו.

אצל יאיר יש רוח צעירה כזאת, שעוד לא נשרטה ונפגמה מהקושי של הפוליטיקה האמיתית. הוא עוד לא ישב למו"מ עם ש"ס ולכן קל לו לדבר בחיוך על שוויון בנטל. באחד מחוגי הבית בהם השתתפתי לפני כחודש המצע שלו נשמע כל כך מלודי שהייתי בטוחה שעוד רגע אחד בדיוק יכנס רמי קליינשטיין ויתחיל לשיר. ואולי, חבל שהוא לא עשה את זה (אני בטוחה שזה היה מביא עוד מנדט או שניים).

הוא לא פוליטיקאי. הוא אדם אנושי. שעד לפני כמה חודשים כתב מהבטן המלאה של עם ישראל. הוא שלמה ארצי של התקשורת. הוא המרכז. אין מרכז ממנו (הוא גם המרכז של כל ערוץ חדשות בשבוע האחרון, אבל זה מרכז אחר). כל כך מרכז שהוא הקיף את עצמו בדוגמית אחת מכל מה ומי שעם ישראל מייצג. יש את הרצליה ואת הדתיים, יש אתיופית, ויש ראש עיר מדימונה, יש נשים, יש עיתונאי לוחם (בעצם שניים), יש מנכ"ל המזוהה עם אלילי ההון ויש ראש אגודת סטודנטים לשעבר. כולם נראים טוב. או שחלק מתקציבה הדל של המפלגה הוקדש לסטיילינג וטוב שכך. אין הזדמנות שניה לרושם ראשוני. הרשימה שלו היא עם ישראל, שבמעשה סינדרלה הפכו בין לילה לחברי כנסת.

אנחנו אוהבים את שלמה ארצי, אוהבים את מי שיודע לכתוב על מיהו ישראלי, אוהבים אנשים שמדברים בשפה שלנו ומעלים סטטוסים שווים בפייס, אוהבים את ליהיא (שעשתה פילאטיס הבוקר ועידכנה את כווולם), אוהבים את החיוך שלו (הוא שהבדיל בין מנדטים לעבודה למנדטים לשלי – יש להם עקרונות די דומים אבל החיוך… הו, החיוך…)

וזו התמצית של חולמים גדולים, שהופכים חלומות למציאות. הם קצת נאיבים, הם מצליחים לעזור לאנשים לדמיין מקום טוב יותר ומראים להם את הדרך לשם. הם לא אוהבים את הישן, הם יוצרים את החדש שהם רוצים לראות. מילים גדולות לא מפחידות אותם, הם מבינים שמעשים קטנים (חוזרים ונשנים) הם החומרים מהם מורכבים תקוה, צדק, שלום. וזה, זה הסיפור כולו.

אל תדברי על יאיר, דברי על אנשים שהלכו מיואשים לקלפי, והצביעו מתוך תקווה לפובליציסט (ווגאס זה כאן). העם נקעה רגלו. הוא מאס בקוטג', בסלולר, בהוט ובגינדי אחזקות. הוא לא התנתק. בקלפי הוא חלם על עולם טוב יותר. הקאוצ'ר שלי הסביר לי פעם שרק כשרע לך ממש, עד שאתה לא יכול לסבול יותר מגיע השלב שאתה מתחיל לשנות. כנראה שהגענו לשלב הזה.

לא יכולה שלא, לא הפעם. מודה, התרשמתי. בפעם הראשונה הימרתי עם עוד רבים וטובים מעם ישראל לא על הישגי עבר אלא על תקווה, אוויר, משאלה עתידית. על בסיס רגש נטו, עם תחושת בטן. וכשחושבים על זה, הבחירות החשובות באמת נעשות המקום הראשוני הזה אי שם בבטן התיכונה ולא עוברות את מסנן השכל, לא?

אל תדברי על יאיר, דברי על מישהו אחר, YES WE CAN כבר אמרתי?

אל תדברי. לא על יאיר ולא על אף אחד אחר. עכשיו צריך קצת שקט. העם עשה את שלו, חובת ההוכחה כעת היא של מישהו אחר שחשוב שידבר במספרים ובציונים. זה המבחן האמיתי של רעיונות. הרגע הזה שהם מפסיקים להיות מילים ומתחילים להיכתב על דפי ההיסטוריה.

לפני די הרבה שנים הוא תרגם את השיר הזה, מקווה שהמילים יהפכו מציאות וישמרו את הנאיביות הזו. לא רק בשבילו, גם בשבילנו.