מכתב גלוי לגננת

את שתקבלי את שירה עוד רגע בחיוך וידיים פתוחות, שתראי אותה קצת יותר שעות ממני ביום. את שיש לך כבר כמה ילדים משלך אבל אני מפקידה בידייך את חלק גדול מהלב שלי. את שהסברת לנו באסיפת ההורים שזה בסדר לבכות, רק לא מולה, והבטחת שתאכל טוב, ותשחק ויהיה לה כיף.  ואני שישבתי על כיסא קטן, דמיינתי אותה, אוספת חוויות לחיים ממך, לומדת את מילותייך, חוזרת אחר תנועותייך.SHIRA GAN.jpg

את שיש לך כל כך הרבה כוח ועוצמה, גובה ושיעור קומה מולה. את, שאני בכלל לא מכירה, אבל אני כבר אוהבת. כי כשבוחרים לאהוב, קל יותר לסמוך. לסמוך שתחבקי אותה קצת יותר חזק, שתלחשי לה באוזן שגם שאמא הולכת היא תמיד חוזרת- קצת כמו הגמד המרגיע גיע מהסיפור של ליאור ששירה כבר יודעת לדקלם.

את, שאורח החיים המודרני קבע שנהיה שותפות בגידול שלה, וגם אם יש לי כמה השגות אני מבינה שנצטרך להתפשר בזוגיות החדשה שאנחנו מתחילות לנהל.  אז בואי כבר נחליט מעכשיו שגם אם ארים גבה, או אתקשר בלי הפסקה, אתן כמה עצות, או אבקש בקשות הזויות, תדעי שזה לא אישי. זה אישי מאד. דיני נפשות. כי שמדובר בשירה, כל כולי חוזרת לגובה 95 סנטימטרים, הופכת להיות הבכיינית שבילדי הגנון, ורק צריכה איזו גננת מרגיעה שתזכיר לי שאני בידיים טובות.

כי את יודעת איך זה בדור שלנו, הרשת מטלטלת את הלב בין מחקר התפתחות לפעוטון שנסגר, ותקציב מדינה ששוב שכח ש-1000 הימים החשובים ביותר בחייו של אדם מופקדים בעצם בידיים שלך. והאמת שאני קצת מקנאה, כי זו אולי הפעם הראשונה שההבנה איזו חשיבות יש לאיש חינוך נפגשת עם הבטן הרכה שלי.

ואני, תזכרי שאני במרחק ווטסאפ, מתרגלת הורות מודרנית, מחכה לכל תמונה, של שירה אוכלת, או ישנה. אפשר גם פעמיים או שלוש ביום, העיקר שתהיה תעבורה, שתרגיע.

אבל מעבר לתמונות, ובין כל המשימות, בסולם העדיפויות שלי יש לי רק בקשה אחת. שתביטי לה בעיניים בגובה העיניים, ותגידי לה שהכל בסדר, והלב הקטן שלה ידע שיש עוד נפש בעולם שעומדת לצידה. וזה חשוב לי יותר מהכל אני מודה, יותר משעת סיפור ואמא של שבת, יותר מלהחליף מיד חיתול, יותר מהחוג יוגה.

תזכרי, זה לא אישי, זה אישי מאד, דיני נפשות. את יודעת, לכל אמא יש שירה באיזה גן, בית ספר, או פעוטון, שלא נרדמת מהתרגשות בשבוע האחרון.

 

מודעות פרסומת

ולתפארת- הפוסט האלטרנטיבי

נסענו למדבר, להשקיט את המחשבות שמתרוצצות לי בראש מסגאת טקס הדלקת המשואות. מדורת השבט שהתאפיינה בגיצים רבי עוצמה השנה.

כבר יומיים שאני מנסה להבין מה הפריע לי בטקס הזה,בלי להיכנס לפוליטיקה, או עדתיות, בלי להיגרר לביקורת, אבל משהו בו השאיר אותי חסרת שקט. ולא מפריע לי שביבי האריך בנאומו, או שהאירוע לקח שעתיים וחצי, משהו בתוכן שלו, בחוויה שהותירה השאירה אותי קצת פחות שמחה.

ציפיתי שכשנחגוג 70 נהיה מספיק בוגרים ונבונים כדי לא לדבר על מה היה בכזו אריכות, אלא קצת לדבר על מה שעתיד לבוא.

ציפיתי לראות את דור העתיד, ולא את תפוזי העבר צבועים בפלסטיק וחומה ומגדל מסנדות.

חיכיתי לאנשים שעושים את ישראל ליזמית, יצירתית ומבריקה.

ציפיתי שלא נתפלא מכמה שאנחנו נהדרים אלא נחזור לרגע בצניעות לעשייה לשם עשייה בלי לגזור סלפי.

רציתי לראות את הדור שלי באירוע הזה, אנחנו לא מורשת, אנחנו הכל בזכותה, אבל אנחנו מלבישים אותה בצורות חדשות, מתעמתים איתה, לא מפחדים ממנה, קורסים תחתיה, אוהבים אותה, מתגרים בה. איפה היו כל התכונות שלנו בחגיגה החד מימדית הזו?

ענקים מזהים לפי הצל, והצל השנה היה מתאמץ מדי, כזה של קטנים שצועקים גדלנו- תדעו.

ענקים לא צריכים מפגני כוח, לא צריכים להזכיר בכזה פירוט את כל מה שעברנו. ענקים צוחקים על עצמם, הם לא לוקחים עצמם כל כך ברצינות.

גדולים ממני אמרו כבר שhistory היא בעצם his story, בעיני המתבונן בה והכותב אותה. וביום החג של מדינתנו ציפיתי ששיעור ההיסטוריה ישאר לרגע בספרים ותחושת שייכות אינסופית תמלא את הלב. כשזו לא הגיעה נסענו למדבר.

במאהל לא מפונפן, ליד מדורה. יש פה רב סרן בשריון וכמה עובדים סוציאליים, איש היטק ואיש שיווק, אחת שיש לה עסק. כולנו הורים לדור העתיד של מדינת ישראל, ילדים חכמים שמסתובבים ערומים בנווה מדבר. יש פה חשמל, והוויפי עובד. בן גוריון היה אומר שיש במה להתגאות. הסבים והסבתות שלנו הגיעו מכל קצוות תבל, חלקם היו הפלמח וחלקם במעברות, בחיים לא ניהלנו דיון בנושא או יחסנו לו חשיבות, ההורים שלנו הם סבים וסבתות במשרה מלאה וחינכו אותנו לאהוב את הארץ כל אחד בדרכו ובתפיסתו הפוליטית (כי לאהבה אין צדדים). היכירות שלנו מבוססת על קורס קצינות, היינו מאז יחד במלא מדינות בעולם אבל בחרנו בארץ בכל פעם מחדש.

נסענו למדבר כי הפטישים והספריי של העצמאות הזה הרעישו קצת יותר מדי. בין כל המצעדים והטקסים. נסענו הכי קרוב שאפשר למקום שאהב ההוא שעמד על הראש, להיטען בשביל שבעים השנים הבאות. ובלילה כשהילדים נרדמו ונשארנו אנחנו סביב מדורת השבט, הבנתי שהכל בסדר. טיבו של הפריים טיים הוא הרגעיות שלו, וטיבם של החיים היא היכולת להתנתק מהמסך ולברוא מציאות.

זה הסיפור שלי עם ישראל. הוא לא אורך שעתיים וחצי, הוא על זמני ואותי הוא מרגש.

חג שמח אהובה!

עלובי החיים

עלובי החיים זה שהבייביסיטר מבקשת שנזיז את היום שקבענו איתה ובמקרה זה יום הנישואין שלנו. עלובי החיים זה לחפש בחוליו הופעות בדקה ה-90 ולמצוא את המחזמר עלובי החיים.שקופית1

יום הנישואין השלישי שלנו, גינוני הטקס כבר לא כוללים מקלחת והתארגנות שלנו מחוסר זמן, אבל כן כוללים מקלחת וארוחת ערב לנסיכה שאנחנו פועליה. אמיר דדון מחכה לנו על הבמה, עלובי החיים זה לחפש חניה בתל אביב, לגלות שיש דברים לא משתנים ולצאת למסע אל עבר הבימה.

עלובי החיים זה שיצאנו לדייט זוגי ועד שכיבו את אורות האולם דפדפנו בהצגה היומית שלנו בתמונות של הקטנה שצולמו שעתיים לפני והזכירו שוב ששירה התחילה ללכת.

אבל אז רק התחיל הדייט. אמיר דדון ומירי מסיקה שנשמעו מרגשים במערכה בראשונה, אכלו את הראש בשעה השלישית למחזה בחרוזים, שלא השאירו אותנו אדישים, ומי שנשאר ער, הצטער. האביר ער ואני חולמת חלומות, על יום הנישואים עוד כמה שנים שכבר לא נהיה עייפים. אחרי שעה וחצי של שנת ישרים ביקשתי עדכון מהאביר, מה קרה? על מה השיר? הם התחתנו הוא סיכם באריכות. נשואים. גם אנחנו, כבר שלוש שנים.

בחזרה לרכב אנחנו צוחקים. צוחקים על העלובים, צוחקים על החיים. הרי יצאנו כדי לחגוג רגע בזמן, יום נישואים, אבל חזרנו עם תובנה שגדולה מהרגע. החיים הם קצת יותר עניין של תהליך. קצת כמו ששירה התחילה ללכת, ומעבר לצעד הראשון היא כבר כמה ימים  מתרגלת עצמאות, קצת כמו המעבר בין נשואים טריים לאמא ואבא, קצת כמו שלוש שעות של מחזמר!!! הקסם בתהליך הוא שיש איזה רגע שאתה מבין שעברת שלב. ואנחנו עברנו. זה בדיוק הרגע שאתה לא רוצה להיות בשום מקום אחר. עם האביר שלא התקלח לפני הדייט וחלק איתי מקופלת מהקיוסק (כי הכל כשר לפסח). בלי המעיל שהשארתי בטעות בבית,  אבל עם כמויות של חום בלב. ז׳אן ולז׳ן מאחוריך!

חטאים

סלח לי אבי כי חרטטתי. לא בקטע של חרטה יותר בקטע של ללכת ליד, לא בדיוק. טיפה שמאלה ממה שהלב רוצה באמת. לא מרצון, סתם מחוסר תשומת לב וזמן במרוץ הזה שנרשמתי אליו, מרוץ החיים. אינטנסיבי יותר מכל "סובב תל אביב", בלי חסות שמצטלמת טוב לקפה טורקי. סובב חיים. 13

סלח לי אבי כי חיטטתי בעבר, בתפל, בניסיון למצוא, להסביר, להניח את הדעת, להוכיח, להנחיח משהו שחלף מזמן. סלח לי אבי שחילקתי לא נכון את הזמן. בין מה שחשוב למה שדחוף, מה ששנוא ומה שאהוב, מה שאמת ומה שנראה אמת, באמת.

סלח לי אבי שחיפפתי לעיתים בשהות עם הקטנה שהיא כל עולמי, שהוסחתי מצפצוף המכשיר על שולחני, סלח שחלמתי שאני רוצה להיות במקום אחר, בזמן אחר בחטא הקדמון שנקרא "אם היה לי הייתי מאושרת" חמדתי חיי אחרים לשווא. סלח ששכחתי שמה שחשוב זה עכשיו.

סלח על חשיבות עצמית מופרזת, על חוסר ההתמדה בריצת בוקר, בחייך, סלח גם על חמשת הקילוגרמים שנשארו אחרי הלידה. הם ואני מביעים חרטה, עמוקה, כנה, ממעמקי הבטן. רחום וחנון (כמו היפה והחנון) אם אפשר רק עוד איזו כפרה, על חטא הדחיינות. זה שגורם לרשימות להתארך, מחזיר סעיפים מלפני ארבעה חודשים, מסמן אותם במרקר צהוב, וירוק, קו מתחת, שלושה סימני קריאה. כפרה, כבר נגמרה השנה – תנסי שוב בשנה הבאה. כפרת עוונות , דחיינות מדלגת עונות.

תמציא מחילה, פליז. למילים שפורשו לא נכון, מבטים שהכעיסו, תנועות יד מבטלת, בחירה ב'לא' במקום ב'כן'. תמציא מחילה יומיומית, שלא נצטרך לחכות ליום הגדול, תן 365 מחילות קטנות, מיני-מחילה מכל מה שמקפיץ את הפיוז. ותכפיל ב-2, במחילה מכבודו,  שיהיה 'בין אדם לחברו', לזה שביטל ולזה שהרגיש מבוטל, אחרת חבל..

לא, לא זקוקה לרחמים, אבל אתה יודע אתה אלוהים, אז אם אפשר קצת הקלה, בעומס בכבישים, ביוקר המחיה, במרוץ לדירה. לא משהו אישי, אנושי, גלובלי אתה יודע, בסוף כולנו פה באותה חלקת אלוהים. ואתה בחרתנו, אבל לפעמים, זה נראה שאתה מפרגן יותר לשכנים.

בקיצור, קדוש, סליחה גדולה. רגע לפני שהיא שוב מתחילה, מירוץ תשע"ח סובב תהילה סובב הצלחה, שנה חדשה.  ביום המקודש הזה, שהמרוץ נחלש הטלויזיה על מיוט, רגע לפני הביקור השנתי בבית הכנסת, בגדים לבנים, ועוגיות של אמא מוכנות על המקרר לסעודה המתחלת. יש שקט. וקצת ענווה באוויר, וקולות שופר במקום צפצופים, ואופניים במקום רכבים ובאופן מפתיע כשיש שקט רואים אנשים. כשיש שקט לבבות נפתחים.

בוחן לבבות, שומע תפילות אם אפשר, תשאיר משהו בלב מהשקט הזה. שיהדהד גם במהלך השנה, כמו גחלת שתזכיר שהכל בסדר. אז אם אתה מוכן לסלוח אני אשתדל גם, לעצמי בעיקר, וגם קצת לעולם. ואם שוכחת תן תזכורת (בלי אותות ומופתים רציניים) שמה שחשוב נמצא עמוק בפנים.   

גמר חתימה טובה!

 

דרכים צדדיות

ואז באמצע יום שישי, מצאתי את עצמי בבית צפאפא. כפר ערבי, שנמצא 900 מטרים בדיוק בקו אווירי מהחדר בו גדלתי וחייתי במשך 2/3 מחיי. למען הדיוק, זו הפעם הראשונה שהייתי שם ברגל. פעם ראשונה שדיברתי מקרוב עם מישהי כמעט בגילי שגדלה גם היא כל החיים 900 מטרים מהחלון שלי. הבית שלה הוא הנוף שלי, ממש כמו ששלי עבורה. איתי לבית צפאפא הגיעו עוד כמה עשרות של אנשים שהסכימו לצאת למסע בעיר ירושלים. את המסעות המכוננים האלה הגתה חברה טובה שלי, שכבר הרבה שנים מוציאה אותי מאזורי הנוחות. כך, בלי שום הכנה הגענו לבית קפה קטן בלב בית צפאפא ושמעתי מנסרין סיפור הזוי על החיים שלה במרחק 900 מטרים מחלון הבית הירושלמי שלי.safafa 

סיפור שאם לא היו לו פנים הייתי אומרת שמדובר בבחורה שחיה במקום נחשל, ואפל, בו יש מיעוט שחלקו אזרח במדינה וחלקו תושב. מקום בו החיים קוברים מתים בשכונה יהודית, ועושים בגרות בלשון עברית.  סיפור על ילדה ערבייה שלמדה בבית ספר יהודי וסבלה מהתנכלויות על בסיס יומי בזמן שאני עברתי בכביש הראשי שחצה את בית צפאפא, עוצרת בנונשלנטיות לקנות אצל פרדוס חלב בשבת, או לשטוף את האוטו בעליה של גילה. 

בית צפאפא בשבילי הוא הכביש שמוביל לבית. הבית שלי. והכביש שלי היא הסיפור הכי עצוב שלה. על משפחה שנשארה חלקה בצד אחד של הדרך שלי והחלק השני בצידה השני. ופתאום זה ברור לי מתי הסיפור הזה הופך לסיפור פוליטי- כשמדברים על כפר ולא על נסרין, ומדברים על 60,000 תושבי גילה ולא על שלומית. מספרים מוחקים סיפורים. עם מספרים אפשר לטפל בפוליטיקה.  

והיא רהוטה כל כך, מדברת עברית בדיוק ובחיוך, ואני נזכרת בשיעורי הערבית הספרותית בבית הספר שלי, וחושבת על זה שהדבר היחיד שיכולתי לענות לה בשפתה הוא ״הלכתי ביום ההוא לבקר את חברי פהמי ביפו, בביתו טלויזיה צבעונית גדולה״ 

יצאנו מהקפה, האביר ואני מוקסמים (כלומר אני אוכלת לו ת'ראש במוקסמות בזמן שהוא מחפש wifi  בכפר) מאחורינו, זוג אמריקאים שיצא גם הוא מהמפגש מתוודה בחצי אנגלית חצי עברית ״אי דידנט ריאליז דה מורכבות", ואני אומרת 'דה מורכבות' זה רק חלק קטן מהסיפור.  

האמת שהייתי קצת נבוכה. נבוכה כי שוב הבנתי כמה רחב עולם הנמלה לידי. קצת כמו השוק שקיבלתי כשהזדמן לי פרויקט בלב ליבה של שכונת הבוכרים בירושלים והפגיש אותי עם צדקת חרדית ששאלה מה חודש חתונתי וציפתה לקבל כתשובה חודש עברי. קצת כמו שאני מהרהרת לעיתים מי הם חברי ומבינה שהם דומים לי כל כך. ואני אוהבת אותם שלא תבינו לא נכון, אוהבת מאד, אבל איך יכול להיות שאין ביניהם אף אחד שלא יוצא מהטייפקאסט התל אביבי, בוגר צה"ל אוניברסיטה ומשבר הדיור. 

אחרי חמש שעות בחום הירושלמי עם מלא תל אביבים שבאו למסע מתוזמן היטב בעיר ירושלים, ששם לעצמו למטרה להמיס גבולות, נפל לי איזה אסימון (מעבר לאסימון שהכי קל להביא משוכנעים שמוכנים לשלם על זה כסף כדי לשכנע אותם): אנחנו הולכים 99 אחוז מהזמן בדרכים ראשיות, מהירות, כאלה שלא מאפשרות עצירה וגם לא מאפשרות לראות פנים אנושיות. בדרכים המהירות, אין באמת דרך, רק פלטפורמה כדי להגיע ממקום למקום. הקסם מתחיל שמוכנים לעבור ברחובות הצדדים, בסמטאות, בשבילים הלא סלולים, בהם יש אנשים, עם פנים. ושינויים מתחילים באנשים, כשאפשר לדבר, במפגש קטן, אישי ואנושי, בדרכים הצדדיות מתרחשים הסיפורים. ואיזה מזל שיש את העיר הזאת, שבטירוף ובמורכבות שלה מאפשרת לרדת (גם אם לרגע) מהדרך הראשית, להתעלות מעל ומעבר למרוץ. וכנראה שלכל אחד מאיתנו יש איזה בית צפאפא שמתחבא מתחת לאף, מחכה לעיתים גם שלושים שנים כדי להתגלות.

תשעה ירחי לידה

פעם, לפני שנתיים וחצי, ישבנו זוג מאוהב באולם אירועים יוקרתי, איש המכירות שכבר הוזכר פה בעבר סיפר לנו משל, על זוג שעומד להתחתן ונישא על קנו בנהר. ״עד שהחלטתם להתחתן״ הוא אמר, שטתם בנעימים על קנו בנהר נעים אל עבר השקיעה, אבל עכשיו, תכינו את עצמכם למים סוערים, עצות מכל עבר והיסטרית חתונות". מאז, עברו הרבה מים בנהר, בין היתר, עלתה נוסעת קטנה ומלאת אנרגיות  שגורמת לנו בתשעת החודשים האחרונים להמשיך בהפלגה אבל במקביל לזרם החיים לבצע ג'אגלינג על רגל אחת ולנווט את הקנו עם מספר מדוד של שעות שינה. האפסייל של האיש מאולם החתונות התחלף באפסייל של מבצע החודש בסופר פארם, רק שהפעם זה לכל החיים.1

הקטע ההזוי בכל הסיפור הזה, שעברו רק תשעה חודשים וכבר שכחתי קצת איך הייתי לפני שנהייתי אמא. שכחתי את השנ"צ של שישי, שכחתי מה זה לצאת מהבית בלי חפצים במטען חורג, שכחתי שיש מקומות בילוי נוספים לשעות אחר הצהרים מעבר לג'ימבורי ולגינה, שכחתי שיש לי אמא ואבא (אני הרי קוראת להם סבא וסבתא, ולמען האמת גם הם קצת שכחו את ביתם היחידה, כי עכשיו יש להם נכדה). שכחתי שיש עוד ספרים בעולם חוץ מחמישה בלונים ואיה פלוטו, שכחתי שאפשר לאכול ארוחה שלמה בלי לתת מעשר, שכחתי שירים נפלאים שהכרתי והתחלפו בפלייליסט של מרים ילן שטקליס. שכחה. וזה לא קשור לשכחה שבאה בעקבות ההיריון (או שזה כן קשור), אבל מנגנון השכחה הזה הוא המנגנון שגורם לנו להביא ילדים לעולם. אנחנו פשוט שוכחים את הקושי ומתאהבים בכל יום עוד ועוד מחדש. חיוך ממיס וחיבוק אוהב של יו״ר הדירקטוריון של חיי משכיח לילה מאתגר וגם קקי גב. ואחרי כמה חודשים, אחרי שההלם נגמר מתחילים ליהנות מכל הסיפור. כנראה קצת כמו בטירונות, כבר יש לך חברים שילדו במחזור הגיוס שלך, שמבינים לליבך, ואליהם מצטרפות חברות קרובות שילדו ממש עכשיו ופתאום את קולטת שיש לך פז"מ.

ובאמת, 6480 שעות שהייה עם שירה שלי הפכו אותי לראויה אפילו בעיני עצמי לתואר אמא. ונכון, כשקוראים לאמא של שירה בתור בטיפת חלב אני עדיין מחפשת אותה, אבל בלילה כשהיא שמה עלי את הראש, אחרי שקראנו בפעם ב-200 את הספר 'ברכבת יושבת ארנבת, אין לי בכלל ספק שאני זו היא, האמא של שירה'.

תשעה ירחי לידה הם בדיוק הזמן שכל שינוי כבר הופך להרגל, הקרקע הבוצית שאיימה להטביע אותי התחילה אחרי כמה חודשים להתקשות ולהפוך למשטח יציב יותר עליו אפשר ללכת בבטחה, יד אחת עם שירה, יד שניה בטלפון, יד שלישית מבשלת, רביעית עונה למייל, חמישית בונה מגדל מקוביות ושישית משלמת בסופר. עבר כבר מספיק זמן חיים (שלה ושלנו כהורים) בשביל לתפעל את הסיפור ולהתחיל לחזור (או להמציא) שגרה מחדש.

תשעה חודשים שמבחינת זמן שקולים לתשעת ירחי הלידה שקדמו להם, אבל מבחינת ניסיון החיים וההתבגרות הופכים בדיעבד את חודשי ההיריון שקדמו להם לנופש זוגי במלדיביים. תשעה חודשים בהם הבטן אמנם מדגמנת סימני מתיחה אבל הלב הוא הנמתח העיקרי עם כמויות אהבה ותובנות על מה חשוב בחיים ומה קצת פחות (רמז: חשוב בריאות, משפחה, שמחה) פחות חשוב (כל מה שחשבתי שחשוב). אהבה לגור האדם הקטן שמנופפת לי לשלום, אהבה לצחוק המתגלגל שלה, לשיער המתולתל שמזכיר שהיא שלי, אהבה לכל הבהרה, התפעלות מכל ביס והתמכרות לריח שלה אחרי מקלחת, כשהיא עלי בסוף היום יחד עם פלוטו או אמא של רותי, ההיא מחמישה בלונים. והקטנה הזו, מפהקת ומסתכלת בעיניים גדולות על הבלון הצהוב. ואני תוהה, אם היא יודעת כמה היא משמעותית ואהובה, ומתפללת שהלילה היא תישן טוב ותקום אחרי חמש וחצי, ובין כל החלומות בהקיץ, כשהיא מרדימה אותי בסביבות שבע וחצי, פתאום נשלחת יד קטנה וחוטפת לי את המשקפיים מהפנים. ואני עוברת לקריאה בעל פה, ולוחשת בלב את הפזמון: מהר מהר, מי יגיע ראשון- כבר זמן לאכול וללכת לישון.

 

מאה ימים של חסד

בבאגז' מסודרים באופן מופתי עריסה מתקפלת, אמבטיה ומרכב, תיק עם בגדי החלפה, משטח פעילות נייד ושלושה צעצועים, מוצצים פזורים על רצפת הרכב לצד מגוון בדי טטרה צבעוניים. את המושב האחורי תופס אפיריון, ובתוכו נמה (או צורחת, תלוי במהירות הנסיעה) המנהלת החדשה של חיינו. קטנה כל כך שזה ממיס את הלב, יפה וחייכנית, ובלי שום סימן מזהה שכל האהבה הזו עד לפני פחות ממאה ימים בכלל לא הייתה פה.shira

בחדר מחומם כסאונה שרועים על מזרונים שישה תינוקות, מעליהם שש אימהות מחממות בידיהן שמן לוונדר. בקולות רכים עם חיוך מאוזן ללב ולאוזן הן שרות בטבעיות "על הבצק אני דופק, אני דופק על הבצק", ובתנועות קלילות מתופפות על העוללים. עד לפני חודשיים אחת הייתה פלנרית במשרד פרסום, השנייה עורכת דין והשלישית עצמאית. אם מישהו היה מספר להן לפני שנתיים שכך הן ישירו הן היו צוחקות. היום הן בחופשת לידה.

אם היה מי שיכין אותי מראש למה הולך לקרות הוא היה צריך להזהיר מ'רעידת אדמה של הלוחות הטקטוניים של הלב', אבל כמו כל ההכנות, שום דבר לא יכול להכין לדבר האמיתי. והדבר האמיתי שלי, מביטה בי, בעיניים סקרניות, עוצרת ברגע את העולם. ממלמלת מלמולים בשפת התינוקות, נרדמת ונושמת נשימות שלוות על הצווואר שלי. היא לא ממש מתרשמת מכאב הגב התחתון או מהעייפות, בטח שלא ממצב רצפת האגן שלי כרגע. לא מתרשמת ממסדר יועצות ההנקה שהגיעו לפתחה, לא מתרשמת מיועצת מנשאים או יועצת שינה. לא מתרשמת מחוג ההתפתחות לתינוקות שהביא אותי לקצה השני של תל אביב. אבל אני מתרשמת. מתרשמת ונרשמת. נרשמת ומשלמת.

החודש הראשון מלא בפליאה וכעס. איפה היו כל היועצות האלה ברגע שלפני? למה הן לא סיפרו שהחירות נעלמת ברגע? למה לא דיברו על בלון מפונצ'ר שקורא לעצמו הבטן שלי? למה לא הכינו אותי לתלאות ההנקה והשאיבה, ולמה, אף אחת לא סיפרה איך עושים בפעם הראשונה מקלחת לגור אדם קטן במשקל 3.3 קילו? למה לא אמרתן אף מילה על הכאבים בשכמות ועל העייפות בימים הראשונים? למה הסתרתן את זה שכולם רוצים לבוא לבקר בדיוק שבא לך לישון? ואיפה היו חברותי העצמאיות שיכינו אותי לקפוץ על כדור פיזיו עם ילדה בת שבוע ביד אחת וביד השנייה לענות על עוד מייל? ולמה, למה בין כל העצומות והמאבקים שמתנהלים בפייסבוק עוד לא נפתחה מחאה לבטל סופית ורשמית את השם ההזוי "חופשת לידה". ולצד הכעסים וההורמונים שמשתוללים הפעילות הבולטת בחודש הראשון היא "מסע ההחזרות" שמשאיר אותי עם מניות בשילב, ואגרות חוב בדלתא. בדים על בדים, בצבעים וסגנונות שונים, עטופים בצלופן נערמים בבית. בין כל הרעשים ישנה במתיקות מופלאה הקטנה, מתמתחת ומתערסלת, ממיסה ומרככת את הנשמה.

החודש השני ממלא את הבית בכל שירי הילדים ששכחת מקיומם, והופכים לפלייליסט. את שוב מגלה שאמא אולי יקרה לי אבל אבא הוא סופר מן (זה עם הסולם שגבוה עד השמיים, שהולך לעבודה וחוזר עם מתנות), שלבובה ימימה עדיין יש רגליים עקומות ויפתח כבר 30 שנה מלוכלך. מגלה מחדש שהכבש השישה עשר מחמם את הלב ושאריק איינשטיין גאון. מתאהבת במוזיקה קלאסית, ומזמרת בתור לסופר את שיר הפתיחה של עוץ לי גוץ לי. על רקע הפסקול הזה הקטנה מריצה אותך בין התחנות השונות בבית – שיעור ראשון באוניברסיטה, מתיחות בוקר ומסאג' על הכרית, 10 דקות על הטרמפולינה ומנוחה קצרה + חיוכים במובייל בעריסה, על הידיים עם פנים החוצה, תרגילי בטן והרמת ראש על הספה, על היידיים עם הפנים לשינה ZZZZZZZZZZ.

בחודש השלישי את מרגישה פזמניקית בטיפת חלב, וכשהחברות מספרות לך שהן בהריון כבר יש לך הרבה מאוד עצות שימושיות מאמא בת 100. ימים. עצה לכל יום. בלי לשים לב, הפכת להיות בדיוק כמו כל אלה שנתנו לך עצות בהריון, אפילו כמו המרגיזה ההיא שהזכירה פעמיים ש"העצה הכי טובה היא לא להקשיב לעצות". בחודש הזה הרהרתי פעמיים אם להחליף פלאפון, לאחד כזה עם נפח אחסון 938579293 ג'יגה שיוכל להכיל סדרות של תמונות בניסיון לתפוס עוד חיוך.

במאה ימים של חסד הספקנו לשכוח את השמיכה ביום הכי קר בשנה, להגיע לבדיקה רפואית בלי חיתול להחלפה וכן, גם לשכוח את העגלה בבית בדרכנו לטיול ביום שישי שימשי. מזל שאין שבת על הפקרת עגלה.

עם שירה שלנו נולדו סבא וסבתא שהוכיחו שאפשר לעשות כל יום את הדרך מירושלים לתל אביב וליהנות מזה. הם לא סופרים מאה ימי חסד אלא פשוט עוטפים אותנו באהבה כל הזמן, וכמה מדהים זה לגלות מחדש את ההורים שלך כשחשבת שאת כבר יודעת עליהם הכל.

עם שירה הגיעה התובנה שהכל זמני, ואין צורך להתרשם או להתרגל לכלום. אין העובדה שהיא נרדמה אתמול בשמונה מעידה משהו על הרגלי השינה שלה או שלנו, וכמה מופלא שאפשר ללמוד שוב שאין לי שליטה על כלום כשהמורה הפעם בת שלושה חודשים.

לקטנה הזו יש את הכוח הגדול מכולם. המבט הזה בעיניים, והחיוך על השפתיים והמלמול החלש והמתוק, שמשכיח את כל העולם כולו, מגמד ומעמיד בפרופורציות עומסים שחיכו שנים שמישהו ישתיק אותם והיא בלי לדבר ובלי שום נסיון חיים, הופכת את החיים. מפיחה בהם משמעות. מחיה את המציאות. משאירה אותי שרועה על משטח פעילות מעוטר כוכבים בעוד רגע של חסד, על הבטן שלי יש דובי וארנב. ואני לוחשת להם באוזן שאני אמא, אולי הם יאמינו כי אני עדיין לא…