מסכות

אווירת החג הזה מגיעה חודש לפני עם הריח המתוק של אוזני המן (זה קצת כמו הסופגניות של חנוכה אבל בגרסה משמינה קצת פחות). חודשיים לפני הפור, מתחילות האמהות לתפור, והיצירתיים לחפור. הדיון בסוגיה "מי אהיה השנה" (בה אני שותפה פעילה יש לציין) היא אחד הפלאים הנשגבים מבינתי. שהרי אנשים משקיעים בהכנה לתחפושת השנתית הרבה יותר שעות מאשר לשאלה מי אני ולמה אתחפש במהלך השנה כולה. קל יותר לחשוב מחשבות קצרות טווח שכוללות מסיבה רווית אלכוהול, בדרך כלל עם מוזיקה רועשת ואורות מרצדים, נעים יותר להתחפש כך. על הסקאלה שבין יצירתי ליצירתי מדי, מושקע או אביזרים, יפה וחשופה מול חסודה ומקורית אנחנו הולכים כנראה כל השנה, פורים רק מעצים ומדגיש את הדברים.

masc

ונהפוכהו מאפשר להוציא החוצה משאלות חבויות, רצונות כמוסים וגם סתם מחשבות מצחיקות שמצטברות לאורך השנה כולה ובאורח החיים הרציני שלנו קצת קשה להוציא החוצה. ושוב הסקאלה: מצחיק או גרוטסקי, קיטש או מקורי, מתאים לי או למישהו אחר. והפור, הפור שחוזר כל שנה, ומחייב לקבל החלטות. בין כיפורים לפורים, ומפורים לכיפורים עוברים 365 ימים של חשבון נפש על הסקאלות האלה, בכל בוקר נשלפת מסיכה חדשה, לפעמים אנחנו אפילו לא יודעים שהיא תחפושת. שני חגים הפוכים כל כך עם שם כה דומה. מי מסתתר מאחורי המסכה?

גן יעל, אני בת חמש. חודשיים לפני פורים. אמא ואבא לבת יחידה, מהסוג שלהוריד את הירח קטן עליהם במשימות לביצוע. שאלו למה אני רוצה להתחפש. רמזור אמרתי בהחלטיות. איך אמרתי רמזור אין לי מושג, אבל האור הירוק בדרך לחקר התחפושת כבר נדלק ואני ואבא בתצפית צמתים, מתחילים לחשוב איך בונים רמזור. מעגל חשמלי, גרביונים בצבע כסף וצלחת כחולה עם חיצים (ושני חורים לעיניים) הפכו להיות חברי הטובים ביותר. הקונסטרוקציה נתלתה עלי בעזרת רצועות של תריס (אלה שהיו בצד של החלון לפני שהתריס הפך חשמלי). הגעתי לגן מאושרת. היו שם כל כך הרבה מלכות ורודות, נסיכות זהובות, רמזור לא היה שם. ההתלהבות מזה שהרמזור פעל באמת (ובאופן מפתיע בלי שאתחשמל) היממו את ילדי הגן כולם. במסגרת ההתעניינות ברובוטים ובמעגלים חשמליים הפכתי לאטרקציה הכי שווה בעיני הבנים של הגן. בעוד הנסיכות הורודות שלחו לי מבטי נאצה מארגז החול, אני העברתי הרצאה מלומדת לכל הבנים על מעגלים חשמליים, ונתתי חופשי סיבובים להפעלת המנגנון (היום הרמזור הזה נשמע לי די פרובוקטיבי). חבר לא יצא מזה, כמה אויבות בורוד וזהב כן.

הגננת, נשארה ללא מילים (זה היה אחרי העוגה של גיל 4 שלא נכנסה בדלת והספיקה לילדים, לאחים של הילדים ולכל הורי הגן). בת יחידה כבר אמרנו? (מהמסכה הזו קשה מאד, עד בלתי אפשרי להיפתר, ואולי טוב שכך). התום והתמימות של התחפושת התחלפו בעצבים כשהייתי צריכה לשבת בשעת ריכוז (אין את זה לרמזורים בחיים האמיתיים) ואחרי שהתאפקתי יום שלם (בכל זאת רמזור).

להתחפש לרמזור בגיל 5 זה אחד הדברים שדנים עליהם עם הקאוצ'ר באריכות בגיל 28, קוראים לזה הטבעות ילדות. וזו חתיכת הטבעה. איפה פרויד כשצריך אותו?

מאז אותו מרד פמיניסטי שהפך אותי לרמזור, אני לגמרי בתלם כבר די הרבה שנים, בוחרת כיאה וכנאה לבת ישראל דמויות נשיות למהדרין (סינית, קרואלה דוויל, מנהלת קרקס) רק נסיכה לא הייתי אף פעם. כנראה בגלל ההטבעה של המבטים של הנסיכות מארגז החול. פגשתי אותן במסיבה לפני יומיים. היום הן מיני מאוס (שמלה שחורה אוזניים זנב), נמרה (שמלה שחורה אוזניים זנב), וטינקרבל (שמלה שחורה, אוזניים זנב וחבר חתיך).

חג שמח!

מודעות פרסומת

"extraordinary", לא כמו כולם

הוא נראה בווטס אפ לאחרונה בשעה 08:56, הוא רואה דה וויס, אתמול הוא היה עם הילדים והמשפחה בדרום אדום. איך אני יודעת? בגלל הכלניות בפייס. הוא מצלם באינסטגרם שקיעה וזריחה. השמש של כולם.Diet

בדיאט קוקה קולה מזכירים בכל בוקר " stay extraordinary" , אז הוא נשאר, כמו כולם. הוא הצביע יאיר. גם לו נמאס מהשחיקה של מעמד הביניים. הוא עובד בהייטק, חולם על תאילנד, מתפשר על צימר בצפון פעמיים בשנה "היה מדהים, אנחנו חייבים לעשות את זה יותר!", יש לו מאזדה 3, והוא מצהיר, שהוא לא כמו כולם.

הוא מאד אוהב אמנות וסקי, יש לו תחביבים ותחומי עניין שאין לאף אחד אחר. כן, אין בעיה, הוא ישלם את זה ב-5 תשלומים, בגלל ההנחה של לאומי קארד עם הפינוקים, כן הוא יודע שזה עולה לו יותר, תודה רבה, זה מבצע מדהים.

פעם בשנה הוא מצייץ כשהוא עם החברים בחו"ל "ברצלונה, חברים טובים, כדורגל – אין דברים כאלה!", הוא שותה את הקפה שלו חזק בלי קצף (או חלש בלי סוכר, או בכוס זכוכית – את הקטע של הכוס זכוכית אף פעם לא הבנתי. מודה), הוא מזמין אייפד מהחבר שחוזר מווגאס, למרות שהוא מקלל קצת (למה הוא ולא אני) בשקט בלב. הוא סובל משביזות יום א' (למרות שהוא בן 46 ופעם אחרונה שהוא היה בבקו"ם היה כשהבן התגייס). הוא לא אוהב להיות כמו כולם. הוא כמו מיליונים ברחבי העולם ששותים דיאט קוקה קולה, מתעקש להיות "extraordinary". ואולי כאן האוקסימורון בדרך החשיבה של הקמפיין המופלא שלקח אתמול 1/3 תוכנית מדה וויס. איך אפשר להישאר "extraordinary"? חלק מהסיפור של להיות אחד ויחיד במינו היא היכולת להשתנות, לחדש ולהתחדש. לא? להישאר יוצא מהכלל מהר מאד מביא את הכלל אליך או משאיר אותך לא רלוונטי בכלל.

בימים שרלוונטיות היא שם המשחק, פיד הוא הדלק להמשך היום, מילים כמו לרפרש (את הדף כמובן), לזפזפ ועוד הטיות שהופכות את העולם למהיר יותר, חדש יותר, קצר יותר ובעיקר חסר סבלנות, קצת קשה לבקש מהבנאדם "to stay extraordinary", צריך ממש לעבוד בזה. זה קצת מעייף לפעמים.

ומצד שני אולי יש משהו בקמפיין עתיר התקציב של החברה שמכתיבה מזה שנים את טעם החיים של רוב ההולכים על 2, יש כאן בקשה פשוטה לאדם היחיד (שמרגיש לפעמים כמו בפס הייצור של הבקבוקים המכילים את טעם החיים), להיות קצת שונה, קצת אחר. אותנטי אולי? וגם אם לא להיות, מספיק למניה שיגיד. שיגיד שהוא אחר, ושונה ומיוחד. ויעשה על זה SHARE, ואם יהיו לו מספיק לייקים אולי החלום על תאילנד יתגשם.

שם, אם הוא ממש יתאמץ, ויעזוב את המסלול של טעם החיים, הוא יוכל להגיע לאי קטן, לא מיושב, לא משתף, לא מרפרש, לא מצייץ (טוב זה אולי כן, אבל בציפורים אמיתיות), לא מתאמץ, לא מחדש. מקום נסתר שמצליח להישאר יחיד ומיוחד. נאמן לעצמו ולטבע. מקום שהיה  "extraordinary" וכנראה שגם תמיד יהיה.

* הוא יכול להיות בהטיה היא, הם והן, לא אני או אנחנו כמובן.