תשעה ירחי לידה

פעם, לפני שנתיים וחצי, ישבנו זוג מאוהב באולם אירועים יוקרתי, איש המכירות שכבר הוזכר פה בעבר סיפר לנו משל, על זוג שעומד להתחתן ונישא על קנו בנהר. ״עד שהחלטתם להתחתן״ הוא אמר, שטתם בנעימים על קנו בנהר נעים אל עבר השקיעה, אבל עכשיו, תכינו את עצמכם למים סוערים, עצות מכל עבר והיסטרית חתונות". מאז, עברו הרבה מים בנהר, בין היתר, עלתה נוסעת קטנה ומלאת אנרגיות  שגורמת לנו בתשעת החודשים האחרונים להמשיך בהפלגה אבל במקביל לזרם החיים לבצע ג'אגלינג על רגל אחת ולנווט את הקנו עם מספר מדוד של שעות שינה. האפסייל של האיש מאולם החתונות התחלף באפסייל של מבצע החודש בסופר פארם, רק שהפעם זה לכל החיים.1

הקטע ההזוי בכל הסיפור הזה, שעברו רק תשעה חודשים וכבר שכחתי קצת איך הייתי לפני שנהייתי אמא. שכחתי את השנ"צ של שישי, שכחתי מה זה לצאת מהבית בלי חפצים במטען חורג, שכחתי שיש מקומות בילוי נוספים לשעות אחר הצהרים מעבר לג'ימבורי ולגינה, שכחתי שיש לי אמא ואבא (אני הרי קוראת להם סבא וסבתא, ולמען האמת גם הם קצת שכחו את ביתם היחידה, כי עכשיו יש להם נכדה). שכחתי שיש עוד ספרים בעולם חוץ מחמישה בלונים ואיה פלוטו, שכחתי שאפשר לאכול ארוחה שלמה בלי לתת מעשר, שכחתי שירים נפלאים שהכרתי והתחלפו בפלייליסט של מרים ילן שטקליס. שכחה. וזה לא קשור לשכחה שבאה בעקבות ההיריון (או שזה כן קשור), אבל מנגנון השכחה הזה הוא המנגנון שגורם לנו להביא ילדים לעולם. אנחנו פשוט שוכחים את הקושי ומתאהבים בכל יום עוד ועוד מחדש. חיוך ממיס וחיבוק אוהב של יו״ר הדירקטוריון של חיי משכיח לילה מאתגר וגם קקי גב. ואחרי כמה חודשים, אחרי שההלם נגמר מתחילים ליהנות מכל הסיפור. כנראה קצת כמו בטירונות, כבר יש לך חברים שילדו במחזור הגיוס שלך, שמבינים לליבך, ואליהם מצטרפות חברות קרובות שילדו ממש עכשיו ופתאום את קולטת שיש לך פז"מ.

ובאמת, 6480 שעות שהייה עם שירה שלי הפכו אותי לראויה אפילו בעיני עצמי לתואר אמא. ונכון, כשקוראים לאמא של שירה בתור בטיפת חלב אני עדיין מחפשת אותה, אבל בלילה כשהיא שמה עלי את הראש, אחרי שקראנו בפעם ב-200 את הספר 'ברכבת יושבת ארנבת, אין לי בכלל ספק שאני זו היא, האמא של שירה'.

תשעה ירחי לידה הם בדיוק הזמן שכל שינוי כבר הופך להרגל, הקרקע הבוצית שאיימה להטביע אותי התחילה אחרי כמה חודשים להתקשות ולהפוך למשטח יציב יותר עליו אפשר ללכת בבטחה, יד אחת עם שירה, יד שניה בטלפון, יד שלישית מבשלת, רביעית עונה למייל, חמישית בונה מגדל מקוביות ושישית משלמת בסופר. עבר כבר מספיק זמן חיים (שלה ושלנו כהורים) בשביל לתפעל את הסיפור ולהתחיל לחזור (או להמציא) שגרה מחדש.

תשעה חודשים שמבחינת זמן שקולים לתשעת ירחי הלידה שקדמו להם, אבל מבחינת ניסיון החיים וההתבגרות הופכים בדיעבד את חודשי ההיריון שקדמו להם לנופש זוגי במלדיביים. תשעה חודשים בהם הבטן אמנם מדגמנת סימני מתיחה אבל הלב הוא הנמתח העיקרי עם כמויות אהבה ותובנות על מה חשוב בחיים ומה קצת פחות (רמז: חשוב בריאות, משפחה, שמחה) פחות חשוב (כל מה שחשבתי שחשוב). אהבה לגור האדם הקטן שמנופפת לי לשלום, אהבה לצחוק המתגלגל שלה, לשיער המתולתל שמזכיר שהיא שלי, אהבה לכל הבהרה, התפעלות מכל ביס והתמכרות לריח שלה אחרי מקלחת, כשהיא עלי בסוף היום יחד עם פלוטו או אמא של רותי, ההיא מחמישה בלונים. והקטנה הזו, מפהקת ומסתכלת בעיניים גדולות על הבלון הצהוב. ואני תוהה, אם היא יודעת כמה היא משמעותית ואהובה, ומתפללת שהלילה היא תישן טוב ותקום אחרי חמש וחצי, ובין כל החלומות בהקיץ, כשהיא מרדימה אותי בסביבות שבע וחצי, פתאום נשלחת יד קטנה וחוטפת לי את המשקפיים מהפנים. ואני עוברת לקריאה בעל פה, ולוחשת בלב את הפזמון: מהר מהר, מי יגיע ראשון- כבר זמן לאכול וללכת לישון.

 

מודעות פרסומת