לכל המרבה במחיר- בין מילקי לברלין

אנחנו דור גלובלי בעולם גלובלי, דור שגדל על בוורלי הילס ומעוניין להרוויח 90210 בדולרים כמובן, בחודש. שכחנו רק שלא כל מהגר לארצות הברית מרוויח כך, שכחנו גם שהרבה מהישראלים עובדים שם בעגלות או שהם פורצי מנעולים (כמה מנעולים כבר האמריקאים האלה פורצים בשנה?). הם מוכנים לשלם את המחיר ולהיות אינסטלאטורים בניו יורק, זה נשמע מחיר הגיוני יותר מאשר לגור בצפון ולנסוע שעתיים ביום לתל אביב.MILKI

אנחנו דור גלובלי שהסבירו לו שהעולם מחכה רק לנו, ושבזכות המהפכה הטכנולוגית אפשר לעשות הכל. כל כך הרבה טכנולוגיה שבשיעור אזרחות למדנו בעיקר היסטוריה והשיעור המשמעותי כל כך שנקרא חינוך פיננסי נשאר אי שם מאחור בלי שום יכולת לעזור לנו להבין איך כן אפשר לחיות במדינת ישראל בכבוד. כל כך הרבה טכנולוגיה שלפעמים נדמה שאולי לא צריך פה כל כך הרבה אנשים.

יוקר המחיה בישראל הוא לא רק בעיה כלכלית, אלא קודם כל בעיה תפיסתית וערכית. כשאתה רגיל לאכול מילקי כל מעדן אחר הוא לא בגדר אופציה, וכששוכרים דירה ברמת אביב, העיר חולון נמחקת מהמפה. יוקר המחיה הוא שאלה של בחירה. בחירה חופשית. אתה יכול לחיות ביוקר ויכול גם לחיות קצת יותר בזול.

אנחנו הדור שחייב לטייל במזרח אחרי הצבא, חייב להתחתן ב430 ₪ למנה, חייב לעשות את המכה. חברי ששוכרים בברלין או בוגאס פשוט ויתרו על תרבות "מה יגידו" ונסעו לחיות במקום שאין מי שיגיד (וגם אם יגיד, אין סיכוי שיבינו לפחות בינתיים). ככה זה כשמשאירים את המשפחה מאחור ונוסעים לחיות את החיים שלך. רחוק מהמחויבות להגיע לכל אירוע, רחוק מהעין אבל הלב, הלב. הם משלמים מחיר, מחיר כבד, כשהאחות יולדת והם יושבים מול סקייפ כדי להיות "דודה" בפעם הראשונה, כשחברה מתחתנת והאיחול הכי מרגש ולבבי הוא מלא סמיילי ולבבות שניה לפני החופה. מחיר כבד מאד שנראה להם עדיין ראוי יותר מהמחיר שמשלמים כשעוברים לגור בערד. כבד יותר מהאפשרות לארוז את המשפחה ולהקים בית בחצור הגלילית. אנחנו הדור שמעדיף סלפי במרחק 4000 קילומטר מאשר מה יגידו במרחק 80 קילומטרים תוצרת הארץ.

ואולי זו הבעיה שלנו. שהחלופה הברלינאית קורצת יותר וראויה יותר מהחלופות תוצרת הארץ.

הם אמיצים הזוגות האלה, שקמים ואורזים את עצמם ונוסעים לברלין, אמיצים אבל לא אמיצים מספיק כדי להקים ישוב חדש או לעבור לגור בלוד. אלה שעושים את זה הם לא אמיצים אלא "משוגעים". 30 דקות נסיעה מול טיסה של ארבע שעות. מי המשוגע האמיתי?

אז לא, אין שום קשר לשפה ותרבות ולזה שכשאני שומעת את התקווה בא לי להצדיע לדגל כמו בבה"ד 1, אין לזה קשר לשואה (ואולי יש בתת ההכרה שלנו), אין לזה קשר לאהבת הארץ (כי הם אוהבים את הארץ הזו ומודים שהחברים של וגאס זה לא החברים מהטירונות והמסלול) אין לזה קשר למילקי (כי זוג בגיל 30 אוכל דנונה 0% במתיקות מעודנת ולא מסתכן בכמות השומן הרווי שמילקי מציע) אבל יש לזה קשר לחלופות שמדינת ישראל יודעת להציע לדור שגדל על דוסון קריק וחלם על קלי וברנדה.

זוג חברים שרדף אחרי החלום האמריקאי עזב את המרכז ועבר לכפר תבור. שם הם מגדלים בשלווה פסטורלית שלוש ילדות ושני כלבים בוילה שלא היתה מביישת את אמא של ברנדה. מחיר. הכל שאלה של מה המחיר שאתה מוכן לשלם, רק שהרבה פעמים המחיר הוא כלל לא כספי. יש מחירים ערכיים, מחירים חברתיים, מחירים פסיכולוגיים וגם כמה מחירים כלכליים. המחיר הברליאני הוא לא בהכרח מחיר כלכלי. הוא הנכונות לשלם את המחיר של חיים בתרבות אחרת, נכונות לשלם את מחיר המרחק מהמשפחה והחברים, נכונות לשלם מחירים ערכיים, כל אלה נשקלים על כף מאזניים מול מחירי המילקי והרחובות הציוריים שמהדרים ערים אירופאיות. כשמשלמים מחירים כל כך כבדים היאוש חייב להיעשות יותר נוח.

אנחנו דור של שחור ולבן – או מחאת אוהלים ברחובות או מעבר לברלין. או לעשות את המכה או כלום. כל כך דיכוטומי שבאמצע נעלמת חצי מדינת ישראל (ההיא שלא בין גדרה וחדרה) זו עם נוף ואוויר שעושים טוב על הלב ועדיין נמצאים בטווח כביש שש. מדינת ישראל שמחכה שמישהו יהיה מוכן לשלם את המחיר שהיא מציעה, לא גבוה, לא נמוך מחיר אמצע כחול לבן במרחק שעה וחצי נסיעה מהדודה בכוכב הצפון.

מודעות פרסומת