לטיבידאבו הגענו במקרה. קצת כמו בסרט מצויר משנות השמונים המוקדמות. בנקודה הכי גבוה בברצלונה, כשכל העיר פרוסה על כף היד, פארק שעשועים ישן. על רקע הגלגל הענק בצבעי סוכריות גומי והכנסייה המחודדת שאומרת לגלגל "אם תגבה בשני סנטימטר מעל יהושוע אני מפילה אותך על הסגרדה פמיליה" עמדו יצורים משונים עם תותב מפלסטיק, שבקצהו מצלמה. יראת הכבוד מהמחודדת והפחד מהגלגל נמהלו האחד בשני.
הם לא דיברו עם זרים (ולא כי אבא אומר שזה מסוכן), הם פשוט לא היו צריכים. יש להם יד נשלפת שמסוגלת לצלם אותם בכל מקום, על כל רקע והכי חשוב- בלי להטריד את מנוחתם של הסובבים. מוט הקסמים המחובר למכשיר הקסמים יודע לצבוע את ברצלונה בצבעי טורקיז מדהימים (למרות שהאובך לא החמיא במיוחד באותו הבוקר), להוסיף קצת חמימות לפסלו הקפוא של ישו ולהחזיר אחורה בזמן את הסוסים בקרוסלה כדי שירגישו לרגע שוב בשנות השבעים העליזות. בגן השעשועים יש שקט, ליצור מציאות מצריך ריכוז.
אנחנו מנווטים למסעדה, לא שואלים אף אחד איך להגיע, לא מחכים למבטא העילג של חצי ספרדית, חצי אנגלית, חצי תנועות ידיים. בכל מקום בעולם, אנחנו יודעים איפה אנחנו ואין לנו שום מושג איפה אנחנו. זה העידן בו מתה ההתרגשות מהליכה עם מפה מקופלת רגע לפני ההגעה לפינת רחוב כדי לגלות האם באמת צדקנו. זה עידן בו לא מחמיא להתפעל מפינת רחוב. כבר אין בעולם אנשים שעומדים אבודים כשתיק מטיילים על גבם, מפה אילמת בידם וסימן שאלה על פניהם. ימינה או שמאלה, כבר לא צריך להתלבט.
המנה מקבלת חיזוק באינסטוש ותוספת של עשרה לייקים לפחות, רק שתישאר סוללה עד שנחזור להטעין במלון. אנחנו נישן והוא יתמלא. גם המופלאים שבמכשירים צריכים למלא מצברים. וכשהם מתמלאים, אנחנו יוצאים לכיוון המלצה נוספת. המלצה נוספת היא לינק. אין צורך לזכור שם רק להכניס אות ראשונה לגוגל והפלא מתרחש. מי בכלל צריך לזכור משהו בעולם הזה, מה שחשוב הוא איך יזכרו אותנו. וכמה זכרונות יש לכל אדם מכל אדם. הרי על כל צעד יש לנו חמש תמונות וצ'ק אין. במכשיר שלי כבר אין זיכרון. יש בו אלפי ציפורים מהבקרים שלי בפארק הלאומי ועוד אלפי ג'יגות של חוויות שחוויתי דרך מסך 5 ס"מ במקום דרך המציאות הפנורמית בדאבל HD. יש בו ימי גשם שהפכו שמשיים, קירות שהוצאו מהקשרם, אנשים שנראים טוב יותר מבעד לעדשה (אין בו אנשים שנראים פחות טוב וגם לא מקומות שנראים פחות טוב, אלה נשלחים במחי יד מהיר ואכזרי לפח. הם לא יראו אור לעולם).
"יש זוג שמת כשנפלו מצוק בזמן סלפי" הוא מספר לי, ובמחשבה זדונית אני חושבת, אולי עדיף כך, לפחות הם חוו חוויה של נפילה, צניחה חופשית, פחד מוות. אבל מחשבות זדוניות לחוד ומציאות לחוד. והמציאות איננה.
אין צורך בזר שיצלם, בזר שיכוון למסעדה וגם אין ממש צורך במקומי שימליץ על מקום של מקומיים, באפליקציה לוקלי דוט קום, יש מליוני מקומיים מכל העולם שישמחו לשתף ולחלוק. פשוט במציאות הם כבר לא חולקים, בקושי מושב אוטובוס הם מוכנים לחלוק. אבל ברשת הם אנשים אחרים, משתפים מתכונים, כותבים ערכים לויקיפדיה והכי חשוב מראים לכל החברים, כל יום מה הם עושים. אם מישהו בחיים היה מתקשר אלי כל בוקר ומספר לי על הברבור או הברווז שהוא ראה הבוקר ממש כמוני הייתי מתייגת אותו לנצח ברשימת "רק זה לא".
ברצלונה מהממת. באוצר המילים הדיגיטלי זו הרמה הנעלה ביותר אליה עיר יכולה להגיע. 'מסקרנת' ו'מעניינת' הן לא מילים של פייס. הכי מדהימים שם הם מנקי הרחוב. יש להם חטיבה שלמה של מנקי שלכת. יש להם מדים שגם אני מוכנה ללכת איתם לעבודה והכי חשוב, יש להם עלים, מוחשיים, של עץ אמיתי. הם לא צריכים לעשות לו ריטוש, יש שלכת, זה מספיק סקסי.
אז שתבוא שנה עם קצת יותר ריגושים קטנים, מהרחוב שהצלחנו להגיע אליו אחרי ניווט, מעלים אמיתיים שיוצרים שלכת, שנה של חיוך סתמי לאדם ברחוב (זה שבקלות יכול היה להיות החבר הכי טוב בפורום).
שנה של אנשים. ומציאות. פשוטה כזאת, אמיתית ונטולת מתווכים טכנולוגיים (אנשים זה במציאות, רק בשנים האחרונות למדנות לזהות אדם לפי תמונה ולא תמונה לפי היכירות עם בני אדם).
שנה של פניה לזר מוחלט בבקשה שיצלם, וצחוק נבוך כשהוא מבקש גם בחיוך מבוייש אם אפשר לצלם גם. שנה של תקשורת, אישית ואנושית, ושיתוף מהסוג שמסתיים בחיבוק ולא בלייק (לא סתם כנראה עוד לא מצאו סימן לחיבוק ברשת).
אז רגע לפני שאיזה אח גדול מוחק את הפוסט החתרני דיגיטלי, שתהא זו שנה של אהבה וחום. דוט. קום.
זה קורה לכולם 