שנה של חום. דוט. קום.

לטיבידאבו הגענו במקרה. קצת כמו בסרט מצויר משנות השמונים המוקדמות. בנקודה הכי גבוה בברצלונה, כשכל העיר פרוסה על כף היד, פארק שעשועים ישן. על רקע הגלגל הענק בצבעי סוכריות גומי והכנסייה המחודדת שאומרת לגלגל "אם תגבה בשני סנטימטר מעל יהושוע אני מפילה אותך על הסגרדה פמיליה" עמדו יצורים משונים עם תותב מפלסטיק, שבקצהו מצלמה. יראת הכבוד מהמחודדת והפחד מהגלגל נמהלו האחד בשני.SELFIE STIK

הם לא דיברו עם זרים (ולא כי אבא אומר שזה מסוכן), הם פשוט לא היו צריכים. יש להם יד נשלפת שמסוגלת לצלם אותם בכל מקום, על כל רקע והכי חשוב- בלי להטריד את מנוחתם של הסובבים. מוט הקסמים המחובר למכשיר הקסמים יודע לצבוע את ברצלונה בצבעי טורקיז מדהימים (למרות שהאובך לא החמיא במיוחד באותו הבוקר), להוסיף קצת חמימות לפסלו הקפוא של ישו ולהחזיר אחורה בזמן את הסוסים בקרוסלה כדי שירגישו לרגע שוב בשנות השבעים העליזות. בגן השעשועים יש שקט, ליצור מציאות מצריך ריכוז.

אנחנו מנווטים למסעדה, לא שואלים אף אחד איך להגיע, לא מחכים למבטא העילג של חצי ספרדית, חצי אנגלית, חצי תנועות ידיים. בכל מקום בעולם, אנחנו יודעים איפה אנחנו ואין לנו שום מושג איפה אנחנו. זה העידן בו מתה ההתרגשות מהליכה עם מפה מקופלת רגע לפני ההגעה לפינת רחוב כדי לגלות האם באמת צדקנו. זה עידן בו לא מחמיא להתפעל מפינת רחוב. כבר אין בעולם אנשים שעומדים אבודים כשתיק מטיילים על גבם, מפה אילמת בידם וסימן שאלה על פניהם. ימינה או שמאלה, כבר לא צריך להתלבט.

המנה מקבלת חיזוק באינסטוש ותוספת של עשרה לייקים לפחות, רק שתישאר סוללה עד שנחזור להטעין במלון. אנחנו נישן והוא יתמלא. גם המופלאים שבמכשירים צריכים למלא מצברים. וכשהם מתמלאים, אנחנו יוצאים לכיוון המלצה נוספת. המלצה נוספת היא לינק. אין צורך לזכור שם רק להכניס אות ראשונה לגוגל והפלא מתרחש. מי בכלל צריך לזכור משהו בעולם הזה, מה שחשוב הוא איך יזכרו אותנו. וכמה זכרונות יש לכל אדם מכל אדם. הרי על כל צעד יש לנו חמש תמונות וצ'ק אין. במכשיר שלי כבר אין זיכרון. יש בו אלפי ציפורים מהבקרים שלי בפארק הלאומי ועוד אלפי ג'יגות של חוויות שחוויתי דרך מסך 5 ס"מ במקום דרך המציאות הפנורמית בדאבל HD. יש בו ימי גשם שהפכו שמשיים, קירות שהוצאו מהקשרם, אנשים שנראים טוב יותר מבעד לעדשה (אין בו אנשים שנראים פחות טוב וגם לא מקומות שנראים פחות טוב, אלה נשלחים במחי יד מהיר ואכזרי לפח. הם לא יראו אור לעולם).

"יש זוג שמת כשנפלו מצוק בזמן סלפי" הוא מספר לי, ובמחשבה זדונית אני חושבת, אולי עדיף כך, לפחות הם חוו חוויה של נפילה, צניחה חופשית, פחד מוות. אבל מחשבות זדוניות לחוד ומציאות לחוד. והמציאות איננה.

אין צורך בזר שיצלם, בזר שיכוון למסעדה וגם אין ממש צורך במקומי שימליץ על מקום של מקומיים, באפליקציה לוקלי דוט קום, יש מליוני מקומיים מכל העולם שישמחו לשתף ולחלוק. פשוט במציאות הם כבר לא חולקים, בקושי מושב אוטובוס הם מוכנים לחלוק. אבל ברשת הם אנשים אחרים, משתפים מתכונים, כותבים ערכים לויקיפדיה והכי חשוב מראים לכל החברים, כל יום מה הם עושים. אם מישהו בחיים היה מתקשר אלי כל בוקר ומספר לי על הברבור או הברווז שהוא ראה הבוקר ממש כמוני הייתי מתייגת אותו לנצח ברשימת "רק זה לא".

ברצלונה מהממת. באוצר המילים הדיגיטלי זו הרמה הנעלה ביותר אליה עיר יכולה להגיע. 'מסקרנת' ו'מעניינת' הן לא מילים של פייס. הכי מדהימים שם הם מנקי הרחוב. יש להם חטיבה שלמה של מנקי שלכת. יש להם מדים שגם אני מוכנה ללכת איתם לעבודה והכי חשוב, יש להם עלים, מוחשיים, של עץ אמיתי. הם לא צריכים לעשות לו ריטוש, יש שלכת, זה מספיק סקסי.

אז שתבוא שנה עם קצת יותר ריגושים קטנים, מהרחוב שהצלחנו להגיע אליו אחרי ניווט, מעלים אמיתיים שיוצרים שלכת, שנה של חיוך סתמי לאדם ברחוב (זה שבקלות יכול היה להיות החבר הכי טוב בפורום).

שנה של אנשים. ומציאות. פשוטה כזאת, אמיתית ונטולת מתווכים טכנולוגיים (אנשים זה במציאות, רק בשנים האחרונות למדנות לזהות אדם לפי תמונה ולא תמונה לפי היכירות עם בני אדם).

שנה של פניה לזר מוחלט בבקשה שיצלם, וצחוק נבוך כשהוא מבקש גם בחיוך מבוייש אם אפשר לצלם גם. שנה של תקשורת, אישית ואנושית, ושיתוף מהסוג שמסתיים בחיבוק ולא בלייק (לא סתם כנראה עוד לא מצאו סימן לחיבוק ברשת).

אז רגע לפני שאיזה אח גדול מוחק את הפוסט החתרני דיגיטלי, שתהא זו שנה של אהבה וחום. דוט. קום.

מודעות פרסומת

מכתב לילדה שהייתי, בדרך לכיתה א'.

עכשיו, כשהתיק שגדול ממך קצת וכבד ממך הרבה עומד ומחכה להתחיל את היום הראשון, והבגדים החדשים שתלבשי יתלכלכו מהתרוצצות בחצר ומהניגוב של השוקולד מהסנדביץ' על החולצה הלבנה, עכשיו, כשהמורה רינה מגהצת את החולצה הפרחונית שלה ומכינה ספל קפה קרמי חדש שייסדק במהלך השנה החדשה. עכשיו כשצי של מתכנני למידה משמעותית מחנכות ורכזות השכבה עומדות דרוכות ומוכנות לבואך, עכשיו תורך.לוח וגיר

עכשיו כשיקראו שמות תקראי את השם שלך הכי חזק שאת יודעת. כי את כאן וכדאי שהם ידעו. וכשרינה תגיד שיש לה עיניים בגב תגידי לאבי המשקפופר שזה לא נכון, אבל זו בדיחה של מורים. כשהיא תיתן שיעורי בית תכתבי ברור את השיעורים ולאבא תגידי שלא הבנת מה כתוב. אבות תמיד עוזרים בשיעורי בית. ככשואלים על מה את רוצה לכתוב נושא אישי, תגידי הכל חוץ מ"10 פרחי אביב" (רק נעמי שמר היתה מסוגלת לכתוב על זה ואת חקרת כלניות וחרציות במקום לשחק ברביות).

תגידי לאמיר שאם יבקשו מתנדב שיתנדב אבל יזכור ששירה, הילדה היפה שיושבת עם נילי (החברה המעצבנת) קלטה אותו, והבינה שהוא קצת חנון. וכשהיא תשאל אם אפשר להעתיק ממנו שיעורים כדאי שיתאמץ ממש פעם אחת ופשוט יגיד לה 'לא'. הוא לא יבין את זה עכשיו בין שיעור חשבון לשיעור קריאה, אבל עוד 20 שנים בדיוק כשיפגוש אותה בבר תל אביבי אפל הוא יבין שזה אלף בית.

תזכרי שקובי לא בחר להיות שמן, שוולדי לא בחר את המבטא שלו ושהאחר הוא את ואני ואנחנו. את זה תזכירי את זה גם לדנה שעומדת לפתוח חרם בווטסאפ על נטע. כי היא ממש מעצבנת. תלחשי לה באוזן שיש מצב טוב שנטע עוד בערך עשור תמציא אפליקציה שבזמן אמת מחסלת את הילדים שמתחילים חרם בפייסבוק.

אם יש חוג בלט, תרשמי, גם אם שבוע אחרי זה תפרשי רק כי אבא הרשה לך להישאר עם סוודר בבלט. ולמורה מאוקראינה את יכולה להגיד שזה לא מתאים לך וזה בסדר. למורה ניצה את יכולה להסביר שהצלצול הוא בשביל כולם, ולא רק בשביל המורה (אם הוא היה רק בשביל המורה לא היו משמיעים אותו בכל בית ספר). 

חיסון עובר, לטיול השנתי מחכים שנה והוא נגמר ברגע (טיול שנתי הוא ההכנה לחיים לכל הדברים הגדולים שאנחנו מצפים להם), יוקר המחיה מתחיל בסימון הנדל"ן הכיתתי עם קלמר או בקו בטוש בלתי מחיק על השולחן. כשלכל מורה יש איפון וכל סוף יום מדווח להורים מנהל בית הספר הוא האח הגדול ונא להתנהג בהתאם.

תשחקי. כל הזמן, כאילו הגן לא נגמר אף פעם. החיים הם משחק, רינה וניצה פשוט לא אהבו שיעורי משחק לכן הן ברחו להוראה. וכשמישהי מהן מציעה לאבא שלך להתחיל עם קונצרטה תציעי לה להתחיל מדיטציה. אם היא תסכים, תסכימי גם את. באבן נייר ומספרים תעדיפי אבן (לרוב זה עובד), במשחק הכיסאות לכי הכי לאט ותתעכבי ליד הכיסא, החבילה עוברת, עוברת מהר יותר כשמעבירים אותה מהר וקלפים אפשר גם לשכנע את נילי המעצבנת להיות איתך בשותף (לא חייבים לקנות).

בכל בית ספר יש אב בית שלמד בבית הספר של החיים את מה שרינה וניצה לא ילמדו לעולם. בכל כיתה יש ילד מעצבן, ילדה יפה, ילד שמן, ילד שקט, ילדה צווחנית, חכמולוג, חכמולוגית (שני אלה שונאים אחד את השני) וביצ׳. כיתה היא מיקרוקוסמוס של העולם. עוד שלושים שנה הצווחנית תהיה אותה צווחנית רק שאז היא תנהל חטיבת שיווק. גם אז לא תביני איך יש אנשים כאלה בעולם.

בין למידה משמעותית לתוכנית העשרה תזכורי שכשאבא שלך היה בכיתה א' הוא למד אצל המורי ואמא שלך רק הגיעה לישראל. וכמה טוב שיש דגל כחול לבן והמנון ששרים ביום הראשון. וכמה זה לא ברור ומובן מאליו.

כשהמורה תשאל מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה תגידי רופאת שיניים. אמא שלך תהיה מרוצה, אבל תזכרי שזה ישתנה עוד 600 פעם ובסוף למרות שאמרת שבחיים לא תתעסקי בחינוך תמצאי את עצמך מייצרת תערוכות על ערכים, ויהיה לך טוב עם זה.  

אז שתהיה לך שנה טובה ומוצלחת. עם כמה שפחות מחשבות על התעודה וכמה שיותר הנאות. עם הרבה חיוכים והפסקות וצחוק. שנה של כיף, של ילדות. שנה של שלום וכיתה א.