ואם קוראים לך שלומית (וגם אם לא)

בדרך כלל אני אוהבת את החג הזה, אחרי שנרגעים עם השיר וכאלה, ואחרי השאלות והתשובות המגוונות שהמצאתי במהלך השנים, למדתי להיכנס בחיוך לחג. אבא בונה סוכה, הודעות סמס מיום כיפור ועד ערב החג "בונה?", אבל הפרסומת של מחסני תאורה הוציאה אותי משלוותי השנה. כי מי למען ה' (והוא קשור בחגים האלה) מינה את מחלקת הקריאייטיב שהציעה לתת לכל מי שקוראים לה שלומית הנחה על פלוריסנט לסוכה????

כנראה שהקופירייטר היה חבר של ההוא שנתן נעליים בהנחה למי שקוראים להן גלי (למה סטיב מידן לא עושה את זה לכל מי שהיה לה חבר שקוראים לו סטיב?)

מפרסמים יקרים, זה לא מצחיק. לא את שלומית ולא את גלי. ומאיה קטנה שלי לא רוצה מנגו מאיה, דן לא רוצה כרטיס לאוטובוס, פז מסתדר גם בלי הנחה בתדלוק (טוב, אולי לפז זה דווקא שווה) וערן לא זקוק לתמיכה נפשית. הגזמתם קצת. השראה! זה שם המשחק, שמות פרטיים כשמם כן הם. השאירו אותם כאלה.

מותגים חזקים באמת לא צריכים שמות נוספים, לא צריכים גימיקים, הם בונים את עצמם, בלי להיבנות על אף אחד אחר.

ובכלל, באיזה עולם נכנסת בחורה בשם שלומית למחסני תאורה, מבקשת פלורינסט ואז אומרת "אה.. קוראים לי שלומית" ומקבלת שישה שקלים הנחה? זה אחרי כמובן שהיא סחבה סכך וסיימה עם שלב הפטישים, הקרשים, התאורה והקישוטים.

אבל בכלל למה להאשים את מחסני תאורה, הרי זו נעמי שמר שהצמידה את החג לשם והפכה כל ילדה עדינה הנושאת את השם לבוב הבנאי. אז נכון יש פה קטע פמיניסטי מופלא בו אישה בונה סוכת שלום. אבל בואו נהיה הוגנים לרגע, למה שלומי לא יכול היה לבנות את אותה הסוכה בדיוק (אפילו יותר מאסיבית קצת) ולהזמין את שלומית לבושה בבגדי חג ליהנות איתו מכל היופי הזה?

למשוררת הלאומית היו כוונות טובות מסתבר, היא לקחה את ההשראה משכנתה, שלומית שבנתה סוכה של שלום לילדיה (כך לפחות מספרת מורתי ורבתי ויקיפדיה).

החלק שאני הכי מתחברת אליו בשיר הוא החלק ששלומית מסיימת את מלאכת הבנייה ואומרת לכולם "זהו נגמר" – ואז באים כל השכנים ("כולם בהמונים" כמילות השיר) ובסוכת הפלא שלה יש מקום לכולם. גם בסוכה של אבא של שלומית, זו שמצפה לי בירושלים, נכנסים בימים עמוסים כמו בצוללת מתקדמת 15 איש, ואף אחד לא אומר שצר לו המקום בירושלים (אחרת יהיה לו עסק עם אמא של שלומית).

כך או אחרת, הסכך כבר במקומו, אמא שלי עומלת על התבשילים המיוחדים של סוכות, ריח הסתיו באוויר ואפילו היורה קיבל את פני היום בלב הרצליה. שלומית המודרנית עולה  מחר לנגיעות אחרונות של קסם לפני שסוכת השלום מתמלאת במשפחה וחברים בחג הכי טעים בשנה.

את התמונה הדביקו לי על ה-WALL. תכלס, צחקתי. חג מופלא!

זה לא היום שלי

אומרים שהזמן היחיד שאתה שולט בו הוא הבוקר שלך. השעה הראשונה של היום, שהיא רק שלך, בלי שום הפרעות. אז אומרים…. אחרת איך זה יכול להיות היום שלי אם הבוקר מתחיל בשביתה איטלקית של האייפון? הוא קם על צד שמאל והמסך שלו משדר לי קווים בצבעי כחול עמום. לא היום שלי. מזל שבאמצעות אחיו הגדול, האיפד וידידו פייסבוק הצלחתי להקים קשר עם העולם ולקבל מגוון תרופות סבתא לאיך מבצעים החייאה במכשיר שמפרפר על מיטתי.

דבר ראשון חיברתי אותו לחשמל, אחר כך נתתי לו לנוח (זו העצה הכי מוזרה ששמעתי), ואז גיביתי (מעניין איך עוד לא המציאו מנגנון גיבוי כזה לאנשים). משם, חיברתי לאיטיונס (=אינפוזיה), ועל הדרך עבר להביט בו טכנאי מחשבים שבדיוק הגיע לעזור לשכנה. הוא הביט בעיניים תומהות במכשיר וסינן באדישות אופיינית לחנונים של מחשבים "מוזר מאד". באמת מוזר, חשבתי לעצמי, בדרך כלל אני נחשבת בנאדם עם מזל, לא היום שלי, כבר אמרתי?

הדרך ללא פלאפון לפלאפון היתה כמו מסע ארוך ומייגע. אין וויז, אין עם מי להעביר את הפקק. רק אני והGPS הישן שיצא מתא הכפפות וראה אור אחרי שנות חושך. כמובן שהוא קרטע (עשה לי דוקא, זה ברור) אבל הביא אותי למקום.

במרכז השירות הכחלחל, למשמע "מספר A342  לעמדה מספר 3" , גם אני התחלתי להרגיש לא טוב. כאב כזה בצד, שיעול קל. חליתי בפלאפוניטיס (זו מחלה מודרנית שמתרחשת כשאתה מבין שאתה צריך למסור את המכשיר האהוב לתיקון). אוהד, שקיבל אותי בעמדה 27 אחרי 28 דקות המתנה (תכלס, כמו במיון) הוא הרים את העיניים מהמחשב: "אז אני רואה שיש לך ביטוח, מצוין" (בטח שיש לי ביטוח, אני משלמת עליו כמו על ביטוח החיים שלי), "וואו, את משתמשת כבדה" הוסיף, בעודי משפילה מבט. מודה.

בקול צרוד ועיני עגל אני מבקשת "תוכל רק לדאוג לי לאייפון חלופי" , אני מבקשת. הוא דואג. גם אני דואגת (מה יהיה על הזכרונות, התמונות והאפליקציות, מה יהיה עליו? מה יהיה עלי?)

ביום רביעי הוא יחלים. אצלי בראש מתנגנת תפילת יום כיפור, מי למוות ומי לחיים…

ובחיים, בינתיים, אני בקופת חולים, הולכת לקבל אישור שהכל בסדר. הרופא שלא כל כך מבין מה אני רוצה ממליץ על משככי כאבים (בשביל זה לומדים 7 שנים????), לפי ממצאי הבדיקה אין לי כלום. השעה כבר 12, כל עם ישראל בשדרות רוטילד, שלושה חניונים מלאים. לא היום שלי.

התפנית בעלילה החלה כשויתרתי על ה"לא"- והפכתי את היום שלי ליום חופש! מסעדה טובה לשעת צהריים, ריצה ותצפית על השקיעה בערב, המוזיקה של החיים האמיתיים. מרפי מסתבר, עודד את שינוי הגישה. הוא, (כמו כולנו) מפסיק להציק כשזורמים איתו. כך רגע לפני יום כיפור הבנתי שיש גם משהו טוב בימים שכלום לא הולך בהם, הם נותנים תזכורת שברוב ימות השנה המצב לא רע בכלל. התשליך המודרני שלי כלל זריקה של  היפוכונדריות, "לקחת את הדברים ברצינות מדי" ולהתעצבן ממרפי, לחיוך מאופק וגלידה חגיגית (רגע לפני הצום, המועיל כמובן).

מוכר? כשדינמומטר פגש את יד 2

 מערכה ראשונה – יד 2 : יש 435 תוצאות למאזדה 2 בין השנים 2008 ועד 2012. כולם שומרים על הרכב "שמור שחבל על הזמן, לא רואה מוסך, רכב פצצה", ואצלי גלגלי המוח (מגנזיום כמובן) בשאלות מגוונות "למה אם הרכב פצצה ויש בו מערכת סראונד, סאן רוף ועוד שלל תפנוקים אתה מוכר אותו חבר יקר?"

ועוד שאלה למרפי, איך זה שדווקא המציאה מודל 2011, שמורה כמו חדשה כמובן נמצאת בנהריה, מרפי אף פעם לא יוצא לחופש?

מערכה שניה – מחירון לוי יצחק: לאלוהי מכירת הרכב בישראל קוראים לוי יצחק. נחמד היצחק הזה (או הלוי, לא החלטתי מה השם הפרטי עדיין). הוא כתב תנ"ך מדויק מאד לקביעת מחיר רכב. אוקי, יד 2, עברה 34,000 ק"מ, בלי תאונות, לוי יצחק מחולל נתונים ומספרים. אף אחד לא לוקח אחריות, כולם מסתמכים על יצחק. מעניין אם הוא מקבל דיבידנד מהמכירה. כך או אחרת,  אם עוד פעם אחת אני שומעת את השם לוי יצחק מישהו יצטרך להוסיף תיקוני צבע לדלת. הסטארט אפ הבא שלי הוא לוי יצחק לעולם הדייטים – את רק מכניסה נתונים ומקבלת דירוג (יד 2 ואתרי היכרויות בינינו, נראים די אותו דבר…)

מצאתי רכב, נראה מעולה (זה המדד היחיד של מחירון ש. עצבה לענייני רכבים). מאזדה 2, צבע תכלת, אני כבר רואה את עצמי שומעת אהוד בנאי בדרך לטיול בצפון. אבל צפון לחוד ואבא שלי לחוד: "את לא קונה רכב בלי דינמומטר".

מערכה שלישית- דינמומטר: הרצל בחור נחמד מאד. מביט בי בעיניים שאומרות "חמודה, למה לא שמעת לחברים שאמרו לך לא ללכת על ליסינג. הרי גם לך היה רכב חברה, הרי גם את חנית בו משמיעה, הרי גם את חצית את יערות והרי ירושלים כמעט ברוורס". הוא מרים את הרכב, קופץ עליו, בוחן עם פנס כל פסיק וקובע: חומצה. שפכו חומצה בתא המטען. ואני שואלת את עצמי למען ה' הטוב, למי השכירו את הרכב? לחיזבאללה???? איך יתכן שהגיעה חומצה לתא מטען, ונשפכה דרך האמבטיה של הגלגל החלופי וקילפה חצי מהצבע של החלק התחתון של הרכב?

אבל הרצל לא מתרגש, צריך לשים קצת טיח על החלק עם הכלורוזה (הרצל, עברית בבקשה). מבחינה מכנית הרכב בסדר גמור. טיח? ומה אני אגיד לקונה הבא? שנשפכה קצת חומצה אז שמנו טיח על הרכב, אתה יכול להגיע לראות אותו עם שכפ"צ.

מערכה רביעית – טלפון מאבא: הרצל העביר את הרכב, אבל אבא שלי עדיין בהלם מעניין החומצה ופוסק באופן סופי- לא קונים. הבת שלו לא תיסע ברכב עם חומצה בתא המטען. הם כבר בדרך לסוכנות הרכבים בירושלים. אני את שלי עשיתי. הרכב יהיה מוכן לחג.

מערכה חמישית ואחרונה– מחלקת אביזרים שלום: רכב, מסתבר הוא המערכה הראשונה. אביזרים זה שם המשחק. היה רכב, עכשיו הוא מפורק לחלקיקים. מתקינים בו דיבורית, מרימי שמשות, אוחזי בולמי, משקשקי זעזועים, דיבורית בלותות'. אם הוא מצליח להרכיב את הפאזל הזה חזרה ולתת לי מאזדה 2 אני צנצנת.

אפילוג:

בשלושת השבועות האחרונים החלפתי את דעתי 54 פעמים בערך (כמה זה בחוסר החלטיות לפי מחירון לוי יצחק ?)

תקציב הרכב שלי עלה וירד בערך כמו הבדלי הטמפרטורה בין יום ולילה בקיץ במדבר.

נסעתי בשמונה מוניות בשבועיים האחרונים- כל נהג מונית המליץ לי על רכב אחר, על מוסך אחר והמחירון שלהם היה שונה משל יצחק…. מעניין….

אם אין אני לי אמא ואבא לי כבר אמרתי?

הגיפ' הנחשק ביותר בישראל הוא….. רכב חברה (זה לא מקורי שלי, אבל שמעתי את זה בזמן החיפושים)

צנצנת, מודה. כנראה שאנשי מקצוע יש בכל מקום, יש את אלה שעושים ויש את אלה שכותבים על זה סיפורים.

דלק עולה שמונה וחצי שקלים!!!!!????? מסתבר שיש גם את אלה שעושים מזה כסף!

נסיעה טובה!

שנה של ריקוד איטי

יש משהו ברגע הזה שלפני ראש השנה, שאתה רוצה להכניס חמישים ברכות של שנה טובה לחתיכת נייר. כל אחד רוצה לאחל, גם בריאות וגם שמחה, וגם אהבה ושפע, ועשייה, והכל הכי גדול, הכי הרבה הכי מהר. אחר כך שולחים את הברכה לחמש מאות חברים בפייסבוק וסופרים פופולאריות לפי לייקים. גם אני ישבתי שעות מול הדף הלבן הזה, כמו בכל שנה וחשבתי איך אני מאחלת שוב לכווווווולם להמשיך ולרוץ.

בדרך חזרה מאמסטרדם במסגרת קריאת ספר מכונן שנקרא "ארבע שעות עבודה בשבוע" קראתי שיר קצר, שהעביר לי צמרמורת בגב, והזכיר לי שאין לאן למהר כי אין לאן להגיע. המילים נקראו לאיטן, הדמעות שלי זלגו מהעיניים והקול של סבתא שלי, סבתא אדל ז"ל הדהד בראשי: "יומה (שם חיבה בתימנית כנראה), סבלנות, סבלנות, יומה". היא, עוד הרבה לפני הקאוצ'ר שלי והניו אייג' ידעה שהדרך לא פחות חשובה מהמרוץ.

וכך מעל שמי טורקיה בערך, הבנתי שהברכה לשנה החדשה, שתבוא עלינו לטובה שונה קצת מכל הברכות שקדמו לה. הברכה הזו מבקשת לזנוח רק לרגע מטרות גדולות, הישגים גדולים ולהביט על הדברים הקטנים שעושים את החיים לגדולים באמת.

את השיר המיוחד הזה כתב פסיכולוג הילדים דיוויד ל' וותרפורד, תרגם אותו יואב כ"ץ (כאן, באנגלית זה נשמע עוד יותר טוב)

ולי כל שנותר לאחל: שנה של ריקוד איטי מענג במיוחד. שנה טובה!

 ריקוד איטי

האם התבוננת אי פעם

בילדים על סחרחרה?

או האזנת לגשם

הניתך בלי מטרה?

עקבת אחר מעופו של פרפר מהולל?

או הישרת מבט לשמש הדוהה אל הליל?

כדאי שתאט.

אל תרקוד כל כך מהר.

הזמן קצר

המוזיקה תיגמר.

התתרוצץ מדי יום

כאילו אין מחר?

התקשיב לסיפוריו

כשתפגוש איזה מכר?

ובסופו של יום

האם תשכב במיטתך

ועוד מאה מטלות רצות

סחור סחור בתוך ראשך?

כדאי שתאט.

אל תרקוד כל כך מהר.

הזמן קצר

המוזיקה תיגמר.

האם אמרת לילדך

נעשה את זה מחר?

וברוב חפזונך

לא ראית אותו נשבר?

האם איבדת קשר,

האם איבדת חבר

כי לא היה לך זמן

לצלצל אליו ולדבר?

מוטב שתאט.

אל תרקוד כל כך מהר.

הזמן קצר

המוזיקה תיגמר.

כדי להגיע לאנשהו את עצמך אתה מריץ

ואת כל הכיף של הדרך אתה מחמיץ.

למהר ולדאוג בכל שעה משעות יומך

זה כמו לזרוק לפח מתנה שלא נפתחה.

החיים הם לא מירוץ.

רד מהמסלול המהיר.

הקשב למוזיקה

בטרם ייגמר השיר.

כשחזרתי הקראתי לחבר טוב את השיר, אחד מהחברים שהדרכים של חיינו נשזרו אחד בחייו של השני. הילד התברך בכישרון רב והפיח במילים מנגינה (הוא שחי את הריקוד האיטי קצת יותר טוב ממני עדיין בשלבי עיבוד סופיים, יש למה לחכות!).

יהדות מודרנית – הגיגים מאמסטרדם

רגע לפני ראש השנה נסעתי לכלות שנה וקללותיה בעיר החטאים. ארזתי בחופזה את היקרה בחברות, כמויות של מצב רוח טוב והוצאתי מהבוידעם את בגדי הסתיו. השארנו עבודה, הרהורים ומחשבות מאחור ופיזמנו כל הדרך לנתב"ג ווי מדאם, נו מדאם…

תחנת הרכבת של המלון היתה כך מסתבר גם תחנת האיסוף של יהודי אמסטרדם בימים ששלטון האיימה שרר במקום. אנחנו חולפות בכל יום מול מקום שבזמן אחר היה משכן אומנויות הבמה של אמסטרדם ובין לילה הפך לנקודת איסוף אל הגיהינום. היום שינו את שם התחנה, על שם גן החיות הענק שהוקם מול הביניין. אירוני? מודרני? דרך החיים? משהו בבטן שלי זז באי נוחות, אותו משהו שיומיים אחרי כבר השלים עם הנוף.

אז לקחנו המלצות מכל החברים והחברות שסימנו את כיכר דאם ועוד 3 קופי שופס מובחרים כהיי לייט של הטיול. כשהגענו לבית אנה פראנק, ראינו את ההמלצה "אם אתן כבר שם, תיכנסו, לא חובה.." כבר שם, וכבר נכנסנו. ואז משום מקום, הגיחה מבקרת שקנתה בגרופון ההולנדי (גחופון) כרטיס מיותר והיא פשוט רוצה לדעת מי רוצה כרטיס כניסה חינם למוזיאון. ההולנדים בשוק, האנגלים והסינים שבתור לפנינו לא מבינים מה היא רוצה. חברתי (שסיימה בהצטיינות בישראל הכשרת קופונים) עטה על החברה, מודה לה מקרב לב ואנחנו כבר בעליית הגג, בבית אנה פרנק. בכל זאת, אנחנו כבר שם ויש קופון, קצת זיקה לעם היהודי בטח שלא תזיק.

ביום השלישי (פעמיים כי טוב) הגיע למלון מחמוד (כך לפחות קראה לו פקידת הקבלה). הוא מנסה להסביר לה בחצי ערבית וחצי אנגלית, שהחברים מחכים לו בחוץ והוא רק צריך מלון לשני לילות ממחר, כרגע הוא רוצה להשתמש באינטרנט שתפוס במקרה על ידי היקרה שבחברות, בעודה מתעדכנת ברזי מדינת היהודים בYNET. הוא עומד וצופה במסך, מחכה שתסיים. פקידת הקבלה, הולנדית טיפוסית (אני מגיעה לה עם עקבים לאגן, בלונדינית, עיניים כחולות), מביטה במחמוד בבלבול קל, והוא יוצא אל הרכב והחברים.

היא מנצלת את ההזדמנות כדי להגיע אלינו ובקול שקט שואלת אם הפריע לנו שהוא עומד לידינו ובוהה בYNET. לנו זה לא הפריע, אנחנו אוהבות לשתף, אבל היא ממשיכה בסיפור על זה שהחברים שלו באוטו ואם הם יישארו שם באדום לבן תיכף תבוא משטרה, ובגלל שאנחנו מישראל היא חשבה (וכאן אני כבר מפסיקה לשמוע וממשיכה בראש את הסיפור, כי יש כאן את מוחמד ואותנו, ממש לא רחוק מתחנת האיסוף, ותיכף גם תגיע משטרה. ואני כבר רואה איך בYNET שפתוח על המרקע מספרים שההולנדית הבריחה את שתי הבנות דרך עליית הגג של המלון) היא חשבה שבגלל שאנחנו מישראל, אנחנו יודעות ערבית ואולי נוכל לעזור למחמוד ולתרגם את דבריה עבורו.

ביום החמישי כבר היינו על רכבת אחרת, אחרי שהרכבת שלנו התקלקלה, ושם פגשנו במרוכז את חצי מאוכלוסיית האג שנסעה לאמסטרדם. את המחשבות מהרכבת שהתמלאה באדי זיעה ובאנשים צפופים אשאיר לכם לדמיין לבד.

לא בטוח שזה קורה לכולם, רק לאלה שמכירים מישהו, שסבתא שלו סיפרה על ימים אפלים באירופה. וכאן,  בין הטוליפים, רובע החלונות, נעלי העץ ותחנות הרוח שכוולם המליצו עליהם, הגיעה הפעם הראשונה בה "זה קורה לכולם" הפך ל"זה קורה לכולנו", אנחנו, העם היושב בציון. שמצחיק אותו לאסוף קופון בבית אנה פרנק ולמרות שמחמוד רק רצה אינטרנט, מריץ תסריטים שהתבררו כמציאותיים ממש לפני כמה חודשים בבורגס. המחשבות האלה ממשיכות אצלי עם חיוך, כי שבנו בשלום, לארץ שלנו, לבית שלנו ויש לנו מלאי של סיפורים שזר ממש, אבל ממש לא מבין.