בדרך כלל אני אוהבת את החג הזה, אחרי שנרגעים עם השיר וכאלה, ואחרי השאלות והתשובות המגוונות שהמצאתי במהלך השנים, למדתי להיכנס בחיוך לחג. אבא בונה סוכה, הודעות סמס מיום כיפור ועד ערב החג "בונה?", אבל הפרסומת של מחסני תאורה הוציאה אותי משלוותי השנה. כי מי למען ה' (והוא קשור בחגים האלה) מינה את מחלקת הקריאייטיב שהציעה לתת לכל מי שקוראים לה שלומית הנחה על פלוריסנט לסוכה????

כנראה שהקופירייטר היה חבר של ההוא שנתן נעליים בהנחה למי שקוראים להן גלי (למה סטיב מידן לא עושה את זה לכל מי שהיה לה חבר שקוראים לו סטיב?)

מפרסמים יקרים, זה לא מצחיק. לא את שלומית ולא את גלי. ומאיה קטנה שלי לא רוצה מנגו מאיה, דן לא רוצה כרטיס לאוטובוס, פז מסתדר גם בלי הנחה בתדלוק (טוב, אולי לפז זה דווקא שווה) וערן לא זקוק לתמיכה נפשית. הגזמתם קצת. השראה! זה שם המשחק, שמות פרטיים כשמם כן הם. השאירו אותם כאלה.

מותגים חזקים באמת לא צריכים שמות נוספים, לא צריכים גימיקים, הם בונים את עצמם, בלי להיבנות על אף אחד אחר.

ובכלל, באיזה עולם נכנסת בחורה בשם שלומית למחסני תאורה, מבקשת פלורינסט ואז אומרת "אה.. קוראים לי שלומית" ומקבלת שישה שקלים הנחה? זה אחרי כמובן שהיא סחבה סכך וסיימה עם שלב הפטישים, הקרשים, התאורה והקישוטים.

אבל בכלל למה להאשים את מחסני תאורה, הרי זו נעמי שמר שהצמידה את החג לשם והפכה כל ילדה עדינה הנושאת את השם לבוב הבנאי. אז נכון יש פה קטע פמיניסטי מופלא בו אישה בונה סוכת שלום. אבל בואו נהיה הוגנים לרגע, למה שלומי לא יכול היה לבנות את אותה הסוכה בדיוק (אפילו יותר מאסיבית קצת) ולהזמין את שלומית לבושה בבגדי חג ליהנות איתו מכל היופי הזה?

למשוררת הלאומית היו כוונות טובות מסתבר, היא לקחה את ההשראה משכנתה, שלומית שבנתה סוכה של שלום לילדיה (כך לפחות מספרת מורתי ורבתי ויקיפדיה).

החלק שאני הכי מתחברת אליו בשיר הוא החלק ששלומית מסיימת את מלאכת הבנייה ואומרת לכולם "זהו נגמר" – ואז באים כל השכנים ("כולם בהמונים" כמילות השיר) ובסוכת הפלא שלה יש מקום לכולם. גם בסוכה של אבא של שלומית, זו שמצפה לי בירושלים, נכנסים בימים עמוסים כמו בצוללת מתקדמת 15 איש, ואף אחד לא אומר שצר לו המקום בירושלים (אחרת יהיה לו עסק עם אמא של שלומית).

כך או אחרת, הסכך כבר במקומו, אמא שלי עומלת על התבשילים המיוחדים של סוכות, ריח הסתיו באוויר ואפילו היורה קיבל את פני היום בלב הרצליה. שלומית המודרנית עולה  מחר לנגיעות אחרונות של קסם לפני שסוכת השלום מתמלאת במשפחה וחברים בחג הכי טעים בשנה.

את התמונה הדביקו לי על ה-WALL. תכלס, צחקתי. חג מופלא!

אומרים שהזמן היחיד שאתה שולט בו הוא הבוקר שלך. השעה הראשונה של היום, שהיא רק שלך, בלי שום הפרעות. אז אומרים…. אחרת איך זה יכול להיות היום שלי אם הבוקר מתחיל בשביתה איטלקית של האייפון? הוא קם על צד שמאל והמסך שלו משדר לי קווים בצבעי כחול עמום. לא היום שלי. מזל שבאמצעות אחיו הגדול, האיפד וידידו פייסבוק הצלחתי להקים קשר עם העולם ולקבל מגוון תרופות סבתא לאיך מבצעים החייאה במכשיר שמפרפר על מיטתי.

דבר ראשון חיברתי אותו לחשמל, אחר כך נתתי לו לנוח (זו העצה הכי מוזרה ששמעתי), ואז גיביתי (מעניין איך עוד לא המציאו מנגנון גיבוי כזה לאנשים). משם, חיברתי לאיטיונס (=אינפוזיה), ועל הדרך עבר להביט בו טכנאי מחשבים שבדיוק הגיע לעזור לשכנה. הוא הביט בעיניים תומהות במכשיר וסינן באדישות אופיינית לחנונים של מחשבים "מוזר מאד". באמת מוזר, חשבתי לעצמי, בדרך כלל אני נחשבת בנאדם עם מזל, לא היום שלי, כבר אמרתי?

הדרך ללא פלאפון לפלאפון היתה כמו מסע ארוך ומייגע. אין וויז, אין עם מי להעביר את הפקק. רק אני והGPS הישן שיצא מתא הכפפות וראה אור אחרי שנות חושך. כמובן שהוא קרטע (עשה לי דוקא, זה ברור) אבל הביא אותי למקום.

במרכז השירות הכחלחל, למשמע "מספר A342  לעמדה מספר 3" , גם אני התחלתי להרגיש לא טוב. כאב כזה בצד, שיעול קל. חליתי בפלאפוניטיס (זו מחלה מודרנית שמתרחשת כשאתה מבין שאתה צריך למסור את המכשיר האהוב לתיקון). אוהד, שקיבל אותי בעמדה 27 אחרי 28 דקות המתנה (תכלס, כמו במיון) הוא הרים את העיניים מהמחשב: "אז אני רואה שיש לך ביטוח, מצוין" (בטח שיש לי ביטוח, אני משלמת עליו כמו על ביטוח החיים שלי), "וואו, את משתמשת כבדה" הוסיף, בעודי משפילה מבט. מודה.

בקול צרוד ועיני עגל אני מבקשת "תוכל רק לדאוג לי לאייפון חלופי" , אני מבקשת. הוא דואג. גם אני דואגת (מה יהיה על הזכרונות, התמונות והאפליקציות, מה יהיה עליו? מה יהיה עלי?)

ביום רביעי הוא יחלים. אצלי בראש מתנגנת תפילת יום כיפור, מי למוות ומי לחיים…

ובחיים, בינתיים, אני בקופת חולים, הולכת לקבל אישור שהכל בסדר. הרופא שלא כל כך מבין מה אני רוצה ממליץ על משככי כאבים (בשביל זה לומדים 7 שנים????), לפי ממצאי הבדיקה אין לי כלום. השעה כבר 12, כל עם ישראל בשדרות רוטילד, שלושה חניונים מלאים. לא היום שלי.

התפנית בעלילה החלה כשויתרתי על ה"לא"- והפכתי את היום שלי ליום חופש! מסעדה טובה לשעת צהריים, ריצה ותצפית על השקיעה בערב, המוזיקה של החיים האמיתיים. מרפי מסתבר, עודד את שינוי הגישה. הוא, (כמו כולנו) מפסיק להציק כשזורמים איתו. כך רגע לפני יום כיפור הבנתי שיש גם משהו טוב בימים שכלום לא הולך בהם, הם נותנים תזכורת שברוב ימות השנה המצב לא רע בכלל. התשליך המודרני שלי כלל זריקה של  היפוכונדריות, "לקחת את הדברים ברצינות מדי" ולהתעצבן ממרפי, לחיוך מאופק וגלידה חגיגית (רגע לפני הצום, המועיל כמובן).

 מערכה ראשונה – יד 2 : יש 435 תוצאות למאזדה 2 בין השנים 2008 ועד 2012. כולם שומרים על הרכב "שמור שחבל על הזמן, לא רואה מוסך, רכב פצצה", ואצלי גלגלי המוח (מגנזיום כמובן) בשאלות מגוונות "למה אם הרכב פצצה ויש בו מערכת סראונד, סאן רוף ועוד שלל תפנוקים אתה מוכר אותו חבר יקר?"

ועוד שאלה למרפי, איך זה שדווקא המציאה מודל 2011, שמורה כמו חדשה כמובן נמצאת בנהריה, מרפי אף פעם לא יוצא לחופש?

מערכה שניה – מחירון לוי יצחק: לאלוהי מכירת הרכב בישראל קוראים לוי יצחק. נחמד היצחק הזה (או הלוי, לא החלטתי מה השם הפרטי עדיין). הוא כתב תנ"ך מדויק מאד לקביעת מחיר רכב. אוקי, יד 2, עברה 34,000 ק"מ, בלי תאונות, לוי יצחק מחולל נתונים ומספרים. אף אחד לא לוקח אחריות, כולם מסתמכים על יצחק. מעניין אם הוא מקבל דיבידנד מהמכירה. כך או אחרת,  אם עוד פעם אחת אני שומעת את השם לוי יצחק מישהו יצטרך להוסיף תיקוני צבע לדלת. הסטארט אפ הבא שלי הוא לוי יצחק לעולם הדייטים – את רק מכניסה נתונים ומקבלת דירוג (יד 2 ואתרי היכרויות בינינו, נראים די אותו דבר…)

מצאתי רכב, נראה מעולה (זה המדד היחיד של מחירון ש. עצבה לענייני רכבים). מאזדה 2, צבע תכלת, אני כבר רואה את עצמי שומעת אהוד בנאי בדרך לטיול בצפון. אבל צפון לחוד ואבא שלי לחוד: "את לא קונה רכב בלי דינמומטר".

מערכה שלישית- דינמומטר: הרצל בחור נחמד מאד. מביט בי בעיניים שאומרות "חמודה, למה לא שמעת לחברים שאמרו לך לא ללכת על ליסינג. הרי גם לך היה רכב חברה, הרי גם את חנית בו משמיעה, הרי גם את חצית את יערות והרי ירושלים כמעט ברוורס". הוא מרים את הרכב, קופץ עליו, בוחן עם פנס כל פסיק וקובע: חומצה. שפכו חומצה בתא המטען. ואני שואלת את עצמי למען ה' הטוב, למי השכירו את הרכב? לחיזבאללה???? איך יתכן שהגיעה חומצה לתא מטען, ונשפכה דרך האמבטיה של הגלגל החלופי וקילפה חצי מהצבע של החלק התחתון של הרכב?

אבל הרצל לא מתרגש, צריך לשים קצת טיח על החלק עם הכלורוזה (הרצל, עברית בבקשה). מבחינה מכנית הרכב בסדר גמור. טיח? ומה אני אגיד לקונה הבא? שנשפכה קצת חומצה אז שמנו טיח על הרכב, אתה יכול להגיע לראות אותו עם שכפ"צ.

מערכה רביעית – טלפון מאבא: הרצל העביר את הרכב, אבל אבא שלי עדיין בהלם מעניין החומצה ופוסק באופן סופי- לא קונים. הבת שלו לא תיסע ברכב עם חומצה בתא המטען. הם כבר בדרך לסוכנות הרכבים בירושלים. אני את שלי עשיתי. הרכב יהיה מוכן לחג.

מערכה חמישית ואחרונה– מחלקת אביזרים שלום: רכב, מסתבר הוא המערכה הראשונה. אביזרים זה שם המשחק. היה רכב, עכשיו הוא מפורק לחלקיקים. מתקינים בו דיבורית, מרימי שמשות, אוחזי בולמי, משקשקי זעזועים, דיבורית בלותות'. אם הוא מצליח להרכיב את הפאזל הזה חזרה ולתת לי מאזדה 2 אני צנצנת.

אפילוג:

בשלושת השבועות האחרונים החלפתי את דעתי 54 פעמים בערך (כמה זה בחוסר החלטיות לפי מחירון לוי יצחק ?)

תקציב הרכב שלי עלה וירד בערך כמו הבדלי הטמפרטורה בין יום ולילה בקיץ במדבר.

נסעתי בשמונה מוניות בשבועיים האחרונים- כל נהג מונית המליץ לי על רכב אחר, על מוסך אחר והמחירון שלהם היה שונה משל יצחק…. מעניין….

אם אין אני לי אמא ואבא לי כבר אמרתי?

הגיפ' הנחשק ביותר בישראל הוא….. רכב חברה (זה לא מקורי שלי, אבל שמעתי את זה בזמן החיפושים)

צנצנת, מודה. כנראה שאנשי מקצוע יש בכל מקום, יש את אלה שעושים ויש את אלה שכותבים על זה סיפורים.

דלק עולה שמונה וחצי שקלים!!!!!????? מסתבר שיש גם את אלה שעושים מזה כסף!

נסיעה טובה!

האם התבוננת אי פעם

כשחזרתי הקראתי לחבר טוב את השיר, אחד מהחברים שהדרכים של חיינו נשזרו אחד בחייו של השני. הילד התברך בכישרון רב והפיח במילים מנגינה (הוא שחי את הריקוד האיטי קצת יותר טוב ממני עדיין בשלבי עיבוד סופיים, יש למה לחכות!).