עם ישראל מסיים שלושה חודשי נופש היום. התקופה שהחלה בואכה החופש הגדול, דרך חגי תשרי מרובי הגשרים תמה. אתרי התיירות מלקקים את פצעיהם ממנגלים שנשארו דולקים, הריינג'רים המקומיים משמורות הטבע והגנים יכולים סוף סוף לצאת לחופש, מליוני פרות שנצלו יכולות לנוח עד החג הבא והגברת צימר יוצאת לפגרה. כי כמו כל דבר שאנחנו עושים גם את היציאה לחופש עושה עם ישראל מכל הלב. וכשהלב פוגש את הקופונים של חבר, ההנחות מישראכרט ודיסני על הקרח אז ניתן לדעת שחג ומועד בישראל. שהרי הסוכה היא רק תירוץ והמצווה "בסוכות תשבו שבעת ימים" במשמעותה המודרנית היא "בסוכות תבקרו בכל הפסטיבלים, ההופעות, הצגות הילדים , ארוחות החג, עוד ארוחות החג ויתר ההפעלות שסדרו לכם לשבעה ימים". כשחושבים על זה, היו צריכים להאריך קצת את החג המודרני הזה, שהרי האירועים גדלו ובמדינת ישראל המשפחה הממוצעת שרוצה גם ליהנות מפסטיבל כדורים פורחים בדרום, וגם לעלות לצעדת ירושלים וגם לבקר באיזה פסטיבל ילדים וזה עוד לפני המנגל של סוף הקיץ וארבע ארוחות חג רצוף צריכה או עוד כמה ימים לחוה"מ או מסוק פרטי.

אז גם אנחנו יצאנו לחגוג, והמזדה 2, עמוסה כל טוב מצאה את עצמה בחצבה בסופ"ש האחרון. חצבה על שום מה? על שום כך שלא נותרה מיטה פנויה לאורכה ולרוחבה של הארץ. אז נסענו לחצבה. חצבה, ההיא מהפלפלים והתמרים, שמתחרזת עם ערבה. הוויז מתבלבל בדרך ויודעים שאנחנו בכיוון הנכון כי עם הזמן הכביש מצטמצם, ולאט לאט הדרך גם לא מוארת ואת הפרסום של גינדי מחליף כיתוב "בנגב יבחן העם" שמזכיר איך בונים מדינה (מבלי לחפור את השוק הסיטונאי). ואיפשהוא כשכבר אין אפילו תחנות מסודרות של אגד, יש ארומה. ואתה בטוח לרגע שזה חלק מהפאטה מורגנה ושזה תיכף יעלם, אבל זה נשאר. ובפנים עם ישראל, מקיים את המצווה "בארומה תשבו שבעה ימים, 365 ימים בשנה". התרגלנו, והרגלים, כאמור, קשה לשנות.

הגברת צימר דאגה לכל מחסורינו, שכלל בעיקר תמרים ומנגל. מחסורינו לא הספיק להגיע כי גם אנחנו כמו עם וישראל, הגענו מצויידים בכל טוב הארץ ועוד קצת מחו"ל. בדרך לחצבה עוצרים בטיב טעם והרכב הקטן הופך לחללית שיכולה לאגור מזון וחמישה אנשים בסדר מופתי. שכחנו רק להביא מוזיקה. אבל היא מצאה את עצמה סועדת איתנו בדמות שרית חדד, אייל גולן וקובי פרץ בוליום גבוה בחסות השכנים שלנו לצימר, ג'יפאים מוסמכים מהצפון. איפה אתם ניצנים, כבר שאלתי? רק רצינו להתנתק וכבר העלינו סטטוס בפייס. רק רצינו קצת שקט והופ האינסטגרם שוב מתמלא בחיוכים. ואנחנו, רק רצינו להתנתק.
בירוחם חיפשנו גלידרייה. גם הגלידה מחפשת גלידרייה שם כרגע. העולם הזה סובייקטיבי ולכל אחד יש בועה. בבועה שלנו יש גלידריה בכל רחוב. בבועה של ירוחם אין. גם גינדי עדיין לא שם, אבל אם לסמוך על התחזיות הוא בדרך. יש עוד כמה כאלה שלא שם, הרשתות הגדולות, תוכניות חינוך למצטיינים, טובי המומחים בתחום הרפואה או המדע. ויש עוד כמה כאלה שלא מגיעים כל כך, עם ישראל (זה שפוקד תמיד את מצדה ואגמון החולה) לא ממהר לחצות את הכביש שממשיך אחרי אזור המלונות בים המלח (נו טוב, אם ממש חייבים, אז פסטיבל התמר זה עוד ברדיוס). אז מצאנו כמה רוכבי אופנועים, ועוד טיולית של צוערי בית הספר לקצינים שעוד כמה שנים יספרו איך פעם הם טיילו בנגב.

בבריכה של חצבה הזמן עצר מלכת. השירים שם, הם שירי ארץ ישראל הישנה והטובה שהושמעו שם מאז ומתמיד ויושמעו כנראה כך גם בשנים הקרובות. השכנים שלנו מהצימר הרעידו את הבריכה בזמן שאב מקומי לימד את הילדים הקטנים שלו שחייה. הוא מסביר לקטנטן למה לא צריך להיות תחרותי והשכנים מ'הגברת צימר' הולכים מכות בכדור סל. אנחנו רצינו להתנתק אז קנינו עיתון.
בכל שלושת הימים האחרונים נסעו לצידנו אחוז מהרכבים שפוקדים בבוקר טיפוסי את איילון. היינו תיירים בארצנו לשלושה ימים. שלושה ימים שהזכירו לי שיש כאן כמה וכמה מדינות (ועוד מעטפת כללית שמתעסקת 'אחרי החגים' ברוחאני).

כביש החוף פקוק עכשיו, איתנו בכביש נסעו היום עשרות רכבים, לא יותר. הצפון מדהים, אבל יש גם דרום בארץ הזאת, פראי ובתולי, כזה שרק מחכה יתנו לו קצת תשומת לב. הוא מצידו מספיק חם כדי להחזיר בתוצרת של פלפלים שלא מביישת את השווקים של לונדון, באשלג וברום שמספקים מזון לעולם ובכור אחד קטן שאפילו עיני רוחאני (ההוא מהמעטפת הכללית) נישאות אליו. אה.. היה גם את הזקן ההוא שעמד על הראש וחזה, שבעין חצבה יום אחד ישב עם ישראל ללגום משהו קר בלב מדבר בבית קפה עברי בהיאחזות הנגב. לפעמים, חלומות מתגשמים.

בעשר בלילה הפקק שמשתרך בשער הגיא מעיד שקורה כאן משהו מיוחד היום. אין משחק של בית"ר, גם לא פורמולה 1 (למרות שכמה אופנועים עולים ברעש מנוע רם בין הרים ובין סלעים בדרך לעיר הקדושה). ברדיו מזכירים שהעיר חסומה, ובמכוניות משני צידי הפקק עם ישראל על ילדיו, ערסיו, פרוחתיו, צפוניו, דרומיו והתל אביבים שלו, גם אנחנו עולים לירושלים לבקש סליחה. ואולי, צריכים אנחנו באמת לבקש סליחה מהעיר, על שירדנו תל אביבה, על שרעינו בשדות זרים, על שבחרנו בים במקום בי-ם. ברגעים האלה, שמדברים על הרוח (גם זו שמנשבת בעיר הזאת בנועם אין סופי בלילה של ספטמבר) עולים לירושלים. העלייה מכריחה אותך להשאיר מאחור את היום יום, ואת האתמול, וכך רגע לפני המחר,להיות ולו לרגע או שנים בספרה אחרת, כזו שטוענת את הגוף באנרגיה לשנה חדשה.

למבקרים ששורדים את העליות של שער הגיא מחכה מימין בית הקברות גבעת שאול, שזועק גם בחשיכה "דע מאין באת ולאן אתה הולך" (המקבילה התל אביבית שלו זה הבניינים של עזריאלי, שמפרסמים: "דע מאין באת וחשוב היטב היכן אתה הולך לחנות"). ובכניסה לעיר הקדושה, שעון. שעון כניסת השבת, כאילו מזמינים אותך לעבור לזמן מקומי, ירושלים. ובזמן המקומי, כל אחד מוצא את מקומו. אלה הממהרים לבין הכנסת לתיקון חצות ואלה הפוקדים את שוק מחנה יהודה המלא בברים וצעירים שלא היו מביישים את לונדון או פריז. מוצאים את מקומם אנשי הסינדרום והסטודנטית מכפר שמריהו, המואזין שמתחיל לחמם מנועים ומוכר הבייגלה.

בדרך לפסטיכותל הביטו בנו תרנגולות מבועתות מחכות לכפר על איזה עוון של פלוני או אלמוני. מוכרי הסחלב והתירס החם צועקים בקול לעוברים והשבים שבאים לבקש סליחה ולסלוח. שהרי רגע לפני שחותמים מן הראוי לצאת מעצמך ולהיכנס לרכב, לנשום אוויר פסגות, לתרום למצעד המרשרשים בסימן 'צדקה תציל ממוות', להחליט על הצטרפות לmeatless Monday אחרי מפגש עיניים צפוף עם תרנגולת מיואשת, להעלות איזו תמונה לפייס+ סטטוס: "אין על העיר הזאת בעולם כולו", להבטיח שבשנה הבאה נהיה טובים יותר, חכמים יותר, אנושיים יותר ולשמוח שמחה אמיתית שירושלים (כפרה עליה) חיה, נושמת ובועטת באמצע הלילה.

הכותל המערבי מלא (אבל לא עד אפס מקום), תמיד יהיה מקום בכותל לכל אדם שעולה לירושלים, הולך בין אבניה ומגיע אל הקיר שעיני כל העולם נשואות אליו. הרחבה הזאת כאילו מחבקת כל אדם שמגיע מכל קצוות תבל, לא שואלת מאין בא ולאן הולך. יש בה משהו מנחם ומרגיע, היא לא משתנה, מאז הצנחנים עם "הכותל בידינו" ועד המהומה האחרונה של נשות הכותל, מה שהיה הוא שיהיה. הקיר אותו הקיר, היונים מרחפות אליו בבטחה, השיחים הירוקים צומחים בלי השקיה כחלק מהפלא. רק הפתקים משתנים, והבקשות משתנות והידיים שנוגעות בקיר מתבגרות, יש כאלה שכבר לא הגיעו השנה, ואת מקומן תפסו ידיים צעירות, אוחזות ילדים קטנים שממשיכים את המסורת ועולים לירושלים.

קול השופר מעיר את עיניהם העייפות של עשרות אלפי אנשים, חלקם אוחזים ספר, חלקם לוחשים תפילה, חלקם מנמנמים בערגה במקום המרגיע והכי נפיץ בעולם. הגברים בזעקות אל נורא עלילה, והנשים ממציאות מחילה. כולם מבקשים מי בלחישת שפתיים ומי בתחינה שבלב, קצת אושר.

אדון הסליחות מביט מלמעלה, והמואזין מצטרף, עוד שעה יקרא התרנגול לשמש לעלות ולהאיר (אם נשאר איזה אחד שהלך כפרה לדרך אחרת).

גמר חתימה טובה.

היא מתחילה בראש. היא נבראת בדמיון. יש בה ניצוץ של רגש, וכשחושבים על זה, גם הרבה הגיון. היא מורכבת מסך הפחדים והחששות, של כל אחיותיה, השנים הקודמות. מכילה את עוצמת ידידיה, חלום ודמיון, מביאה את חבריה השראה וחזון.

היא חולמת להיות יפה ושונה, חולמת להיות מתוקה השנה. והיא, מתחילה בראש. בין האונה השמאלית לרגל ימין, מבקשת לעזור, קצת לגדול, ולהבין. היא נוצרת בין החום של יולי אוגוסט לסתיו, מאתחלת שעון על חלון זמן: עכשיו.

יש לה המון תכנונים, רצונות ושאיפות. היא לא רוצה להיות כמו השנים החולפות. היא רוצה, קצת אחרת, רוצה ריגושים, רוצה להיות שנה שזוכרים. כזאת שנה שבנוסטלגיה נזכרים בה מדי פעם, מהשנים שמשאירות מגע, ריח וטעם. רוצה להיות כזאת שנה מוצלחת שמספרים עליה עוד הרבה שנים, לך תבין, פרסום, כנראה זה קטע של שנים..

יש לה את הזמן שלה, היא דייקנית ומבקשת לא לאחר, כי אחרי הראש שלה כבר בא צום, וזה כבר סיפור אחר. היא מביאה איתה שק מלא כל טוב וגם קצת שאריות, ממריבות, וכעסים, שעוד שנים יקראו "שטויות". והיא נחשקת השנה, סלב בפייסבוק ובפרסומות. כוולם מורידים לכבודה מחירים, ומגדילים ת'הזמנות. כך לדוגמא חנות השוקולד שבקצה הרחוב אורזת כל היום פרלינים ומחזיק מפיות צהוב. ושם יש גם חנות לכלי קרמיקה קטנים שבו מדי יום נארזים עשרות אלפי רימונים.

והיא צוחקת השנה הזו, בין כל החפצים. ואם יכלה לומר היתה אומרת: "למה אתם כל כך מתאמצים", "הגעתי אחרי מסע של 365 ימים, הבאתי מנוחה, שפיות, פרופורציה לחיים. אין צורך בשוקולד, אני שומרת על גזרה, עזבו את הסרוויס, הוא רק העטיפה. הגעתי כדי לאפשר לעצור. להביט קדימה, לזרוק מבט אחור. הבאתי שלל של מתנות, באריזות גדולות. יש ניסיון וזיכרון, יש ים של חוויות. יש אהבה ויש שמחות, נשאר גם קצת כאב, יש חלומות בשלל צבעים ויש אפליקציה מיוחדת שעוזרת להקשיב ללב. יש חברויות על באמת, יש WALL בשביל לבנות בית, ואם אחפש טוב טוב, אולי אמצא איזו יונה, עם עלה זית. יש גם כמה מטרות שצריך להשיג (ממחר כמובן) ויש מצרך נדיר פה בשק, ידידי היקר, הזמן. הוא מביא איתו רגעים ודקות, שעות וימים שרק מחכים להתמלא במחשבות ופעולות ותכנונים. ויש גם תקווה בשק, ההיא שנוטים לפעמים לשכוח, היא החברה הכי טובה של אמונה וכוח".

היא מזמינה למשחק בלי הוראות הפעלה מסודרות, סומכת על המשתמש בעיניים עצומות.  אבל לאט לאט, עם השנים, מתחילים להיאסף הוראות וכיוונים. כמו פיענוח צופן, שמתחיל להתבהר, מתי להאיט ומתי להיזהר, מתי כדי לשיר ומתי לשכוח, ואת מי להאשים ומתי עדיף לסלוח. מתי לומר ומתי לשתוק, מתי רצוי לבכות ומתי עדיף לצחוק. והיא מאד שמחה על כל הברכות בפייסבוק ובמייל, היא מקווה שמהSMSים יום אחד עוד ניגמל, והיא ממליצה, ככה כשיש דקה או שתיים, להגיד שנה טובה ולהסתכל בעיניים. היא אומרת, כך מנסיון, שזה ממש שונה מהלייק באיפון. ואם ממש מהדרים גם מוסיפים חיבוק, או לחיצת יד אם חשוב האיפוק.

כך ברגע הזה, שלפני, ששולט בו הקסם וחוגג בו התום, אאחל שיפה ושונה תהא השנה אשר מתחילה לה היום!