יום שישי את יודעת – שישי ישראלי (שלי)

בסביבות חמש הם התקשרו, בשבע כבר טיגנו לביבות בשמן עמוק מהסוג שיזכירו שחנוכה היה כאן גם כשאסתכל במראה עוד שבועיים. שישי בערב, מהסוג שאני אוהבת, סוף סוף סופ"ש ויש קצת זמן לפגוש חברים. SUPER

כאילו שהיו חסרות כאן צרות. בין הבחירות של ביבי והבושות בגבעתי. כאילו שהיו חסרים קטבים בין הסרטון של בנט ל'דרך השלום' של פאר טאסי. כאילו שהיו חסרות פה הרמות להנחתה לסטטוסים מצייצים ושרוטונים. מישהו נזכר פתאום שיש גם את יום שישי. ישראלי כמובן. כאילו הפריע למישהו שיכולו השמיים והארץ וכל צבאם ויש שקט לרגע, כאילו מישהו באמת מצליח לשכוח את צרוך השבוע בשישי, הגיע קמפיין שישי.

כאילו לא די בכך שעל כל נושא של חול יש שמונים דעות, הגיע מישהו (עם כוונה טובה אני מקווה), עם משרד פרסום יצירתי והחליט להפריע לנו לשבות מכל מלאכתנו, ולהמשיך לעשות רוח ברשת גם בשבת. בזכותו, שבת בבוקר, כבר לא כזה יפה כי איזה זמן יש לאמא לשתות המון קפה ולאבא לקרוא המון עיתון כשהם בפייסבוק, מדברים על הקמפיין החדש או על הבחירות (הלא חדשות כל כך). וזה רק אחד הדברים שמרגיזים אותי בקמפיין הזה. עוד לפני שבכלל נכנסנו לתוכן.

ואם מתעקשים להיכנס לתוכן, הרי החדשות: משפחות לא מתפקדות יש בכל מגזר, וריבים על קורנפלקס יכולים להתקיים גם בבית עם הכשר הבד"צ. מישהו שכח לעשות צדק ולהזכיר העגלה הריקה שנוסעת כבר שישים ומשהו שנים מלאה בכל טוב כבר הרבה מאד זמן. נכון, היא חיה על אשראי, ויש עוד כמה עגלות שיגיעו איתה לתור וידחפו על זכות הראשונים לקופה. מאז החזון איש יש כל כך הרבה עגלות, רבות ומגוונות (חלקן בהכשר, חלקן לא). ולא רק עגלות נוספו מאז יש גם רשתות ענק לכל דורש (ויש אפילו אפשרות להזמין באינטרנט. הכל כולל מילקי). בדרך לקופה יעצרו את העגלות כמה מנהלי עמותות שירצו צדקה או להעביר איזה מסר נגיד על איך צריך להראות יום שישי של כולנו. וכאן הבעיה של הקמפיין הזה. שהוא בכוח מנסה להסביר לנו מה זה שישי ישראלי. ושישי שלי בכלל לא ישראלי, הוא שישי שלי. ושישי שלי בירושלים עם הנרות והקידוש והבישולים אצל אמא ואבא הוא שישי אחר לגמרי, ושישי בצימר בצפון הוא שישי מסוג שלישי, והשישי של אתמול עם חברים טובים ולביבות שטוגנו בשישי היה טעים וחמים ונעים ומסורתי לא פחות. ושישי כשאני בברצלונה, מתקשרת להגיד שבת שלום לאנשים אהובים בישראל הוא שישי מרגש לא פחות מהשישי הישראלי בפרסומת.

הוא כבר בחר בנו מכל העמים, ואני בספק אם ידע שעל הדרך הוא מקבל כל כך הרבה אנשים שבמקום להיות הם עצמם חשוב להם כל כך להסביר לנו מה אנחנו רוצים להיות. בין קמפיין שישי ישראלי ל'דרך השלום' של פאר טאסי יש קווי דמיון. שניהם השתלטו בשבוע האחרון על הפליליסט הלאומי ועל המרחב הציבורי שלנו. אחד עם דרבוקה והשני עם חצי חלה חצי כדורגל. שניהם לא עמוקים מדי, שניהם רוצים להזכיר לנו איפה טוב. וכולנו רוצים קצת טוב. רק שלטסי זה מצליח, הוא לא מנסה להסביר, הוא פשוט מספר סיפור. אישי, אנושי, שכולם יכולים להזדהות איתו (כי מי לא רוצה שיזמינו לו קפה, ימזגו לו יין לבן ויגרמו לו לא לישון כל הלילה מהסיבות הנכונות). הוא לא מסביר יותר מדי, רק מספר ומוסיף סלסולים שגורמים לנו להישאר. טסי יודע שבשביל לחבר אנשים צריך לספר להם על מה שיש, לא על מה שאין, להם.

שישי ישראלי הוא סיפור אחר, סיפור שרוצה לספר על כולם ולא מספר כלום על אף אחד. סיפור שרוצה להציע נרטיב אחד לסיפור הישראלי. ומעניין מה השכנים בעג'מי חושבים על שישי ישראלי שכזה.

הרי בסופו של דבר כולנו רוצים קצת ביחד. ביחד בברלין או בתל אביב, ביחד בשישי ישראלי כמובן. רק שבשביל ביחד אמיתי צריך לוותר קצת על כל אחד לחוד. הבחירות הקרובות הזכירו שאנחנו צריכים להתאמץ קצת יותר כדי לקבל ביחד, ואולי המשיח כחלון יבוא בקרוב ויגאלינו, ואם לא אז יהיה בטח עוד איזה קמפיין שיעזור לנו להגדיר מחדש את מדורת השבט או להצית בפריים טיים את מהדורת השבת.

שבת של שלום.

מודעות פרסומת