"לעולם אינך יודע אם האנשים שפגשת יישארו לצידך, אבל יש אנשים שדי שהם חולפים על פניך, אתה מודה לאלוהים על שעות קטנות של חסד" אמר פעם איזה חבר של חכם סיני עתיק.

האמת שיכול להיות שהוא לא בדיוק אמר את זה, אלא אמר את זה מישהו שאמרו לו פעם את המשפט הזה והוא נחקק אצלו (או אצלי) כנראה לכל החיים. לכל אדם יש כמה משפטים כאלה, לא חשוב כמה הם קלישאתיים, מוכרים, שחוקים- משהו הופך אותם ל"משפטים שלך". היופי במשפטים האלה, שאנשים שאנחנו כל כך אוהבים ומעריכים אמרו לנו אותם אי שם לאורך החיים. המקור לא באמת חשוב, אנחנו זוכרים את האדם הקרוב שהעלה אותם אל מול עינינו, גרם לנו לבכות או לצחוק ועזר לנו לנסח טוב יותר את סיפור חיינו.

יום הולדת מאפשר בהמון מובנים להסתכל לצדדים ולחייך למראה כל אותם אנשים יקרים עם חוכמת חיים עצומה, זאת שלוקחת חכם סיני עתיק והופכת את דבריו לרלוונטיים במאה העשרים ואחת ממש כאן בישראל.

27 תובנות חיים של אנשים אהובים שהפכו לחלק בספר חיי:

1. "כשאלוהים סוגר דלת הוא פותח חלון" (אמא שלי)
2. "תוותרי לי קצת" (אבא)
3. "מותר ליהנות, החיים יפים, הכל בסדר" (ניסים אמון)
4. "ככה זה בחיים" (מיטל)
5. "תכווני לירח, במקרה הכי גרוע תפלי בין כוכבים" (אמיר)
6. "בריאות, שמחה ויצירה" (אבא)
7. "לשנה הבאה בירושלים" (הגדה של פסח)
8. "לא טוב היות האדם לבדו, אבל הוא לבדו בין כה וכה" (יהודית רביץ)
9. "יש אנשים שחולמים ויש כאלה שנשארים ערים ומגשימים חלומות" (זוהר)
10. " מרמור לא בריא לעור הפנים" (גלית)
11. "לא באנו ליהנות" (שי)
12. "סבלנות, יומה, סבלנות" (סבתא אדל ז"ל)
13. "כשהמים רותחים הנקניקיות צפות" (אחד המפקצ"ים  ששירתו איתי בקורס קצינים)
14. "אשרי היוצא לעולם הגדול, אשרי החוזר לביתו הקטן" (אמא שלי כשאני חוזרת מחו"ל)
15. "הכי חשוב לקבל החלטות מהר ולשנות אותן מעט ולאט" (ציקי)
16. "אדם בצמרת בזכות השורשים" (המג"ד שלי בבה"ד 1)
17. "אין רגל האדם דורכת באותו נהר פעמיים"  (פנינה, המורה לספרות מהתיכון)
18. "לפעמים כשאוהבים מישהו, צריך לדעת לשחרר אותו לדרכו" (גלריית החברים שלי בשנה האחרונה)
19. "הכל עניין של מידה" (אבא שלי)
20. "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים" (אייל)
21. "זה לא הגיל, זה התרגיל" (החבר הראשון לי)
22. "אצלנו במרוקו היו נותנים כבוד לבן אדם גם אם הוא לא היה בן אדם" (אמא שלי מצטטת סרט בורקס)
23. "דברים שבאים מהלב נכנסים אל הלב" (דוד יהודה)
24. "אם אין אני לי – מי לי?" (חוכמת החיים של בנות יחידות)
25. "אין לי ארץ אחרת"  (מפונה מנווה דקלים)
26. "תזרמי, אחותי, תזרמי" (שירן)
27. "חרטט נכון- חרטט בביטחון" (אלמונית)

יום הולדת הוא חגיגה משותפת, של אדם במפגש עם עולמו. יום של חג עם הסביבה. יום של זיכרונות וציפייה לבאות, רגע של נחת בהמולת היום יום. אי של הנאות מהפרטים הקטנים שהופכים את החיים לגדולים באמת. כאדם של אנשים ומילים בשבילי יום הולדת הוא יום של חברים טובים ומפגשים מחממי לב. תזכורת אנושית למה חשוב באמת בחיים. ובדרך כלל, הדברים החשובים האלה מורכבים מחיבוק חם, טלפון שמחממם את הלב וידיעה (גם אם אין בה מילים) שיש לך עולם ומלואו שהוא רק שלך.

אם חייזר היה נוחת ברוטשילד ביום שישי, ומסתובב בעשרות הברים שפזורים על השדרה, הוא כנראה היה חוזר לכוכב שלו ומספר שיש מקום אחד מוזר, בעולם אחר שבו עומדים אנשים מחוץ לדלת מוארת, בקור של שלוש וחצי מעלות. הוא יזכיר בנות שאין להן מעילים בבית וגברים שחושבים שבלילות החורף יכול להגיע הקיץ. אם הוא יצליח להיכנס לאחד המקומות הוא יספר שהאנשים שם נהנים לעמוד. הוא יספר שהאיש מאחורי שולחן עמוס משקאות רואה חבורה של חמש בנות ששואלות אם יש מקום ועונה להן "כן, יש כסא אחד". הן מאושרות ורצות אל הכיסא כאילו מצאו אוצר. הן יתחלקו באותו כיסא, אבל לא באותו משקה. הן יזמינו בקבוק קאווה במחיר של עשרה בקבוקים בערך בפיצוצייה ממול (טוב, את זה לשמחתו החייזר לא יודע).

אם יהיה לו עוד קצת זמן הוא יספר שהם די זומביים האנשים שם, הם כאילו רוקדים, וכאילו שותים וכאילו מסתכלים מסביב. מה שבטוח, הם לא מדברים, המוזיקה הפכה אותם לאילמים.

היופי הוא, שבסרט הזה כבר היינו. אולי בלי החייזר, אבל בערך בגיל 17. אז, האומן 17 היה מקדש אליו נהרו בלייני תל אביב מצויידים בחומרים ירוקים (כמו החייזר) ובאו בהמוניהם לחגוג. גם אנחנו היינו שם, שתינו רד בול וודקה (ונשארנו בחיים), רקדנו עד חמש בבוקר (ועד שאמא שלי שלחה ניידות חיפוש אחר הילדה האובדת). אז חזרנו הביתה עם צפצופים באוזניים וחיוך על הפנים. עברו עשר שנים. השמות של מקומות הבילוי מתחלפים בקדנציה של כל שנתיים בערך אז לך תסביר לחייזר שהמרקיד, שמעל הלונדון מיניסטור, הפך עכשיו להיות הסרט (שזה מה זה מגניב להגיד "מה, אתה בסרט?")

המאפיין הדומה נשאר בדיוק אותו מאפיין. מלצרית (שמקללת את הרגע שהמשמרת התחילה) מתרוצצת בחושך בשביל לחפש את הבלונדינית עם האודם האדום שהזמינה למבקוסקו ונראית בדיוק כמו הבלונדינית עם האודם האדום כהה שהזמינה קאווה. האדים מקשים עליה בפילוס הדרך שנחסמת על ידי בחור שבטוח שהוא 'דוד המלך' ואסור כמובן להפריע לו (כי כשהוא לא דוד המלך הוא סתם ערס)

הסוף של הסרט (ואתמול בכלל לא היינו בסרט, רק באוטו ובביפר – שזה שם דומה למקומות דומים, קצת יותר קטנים) זה הבוקר שאחרי. בבוקר שאחרי (ממנו אפילו החייזר בורח) קמים בריח של קופסאת סיגריות מובחרת בלא הוראות האזהרה על החפיסה. לשיער יש ריח של פרסומת למאלבורו וחומרים נוספים שאסור לפרסם. הבוקר מתחיל ארבע שעות אחרי שהבוקר האמיתי מתחיל והעייפות נמשכת עד הבוקר שאחרי (כמובן שזה במידה ואין ליין מקביל בחתול והכלב שהיה הTLV ועוד שנה יקרא כנראה הכלב והחתלתול).

אם כן, יכול להיות שזה הגיל, או סתם העובדה שבמקום שיכול להכין 300 איש הצטופפו אתמול כמעט 500 איש מבחירה, כך או אחרת אני חטפתי סחרחורת.

החלק העצוב הוא שזה עובד. ובכל יום פוקדים את הברים והמועדונים בישראל אלפי אנשים שלא יודו כנראה לעולם אבל גם להם קצת נמאס לצעוק למישהי באוזן שמונה פעמים בערב "אז איך אמרת שקוראים לך?"

מעשה שהיה כך היה. ביום ראשון בבוקר יוצאות שתי נשים ממעוז הבורגנות ברמת השרון. התחנה הסופית דימונה. הרכב עדיין לא מעכל, גם האאוטפיט לא. שהרי בכל זאת, הפעם האחרונה שכף רגלי דרכה בדימונה הייתי על מדי ב', עם סופה צה"לית בדרך לניווט עם יפי הבלורית והתואר, צוערי בה"ד 1. ובכל זאת, כמעט עשר שנים אחרי על עקבים ובחולצה מכופתרת דימונה קיבלה את פני.

כביש שש דרום, פקוק ועמוס בשעות הבוקר כאילו תל אביב הפסיקה להיות העיר הבירה ומעכשיו עובדים כולם בירוחם. חצי שעה של קללות קלות לתושבי הדרום ולתושבי המרכז שנוסעים לדרום התחילו את הבוקר באווירה שלוה ורגועה. הנוף מתחלף אט אט ואת בנייני הזכוכית הבוהקים מחליפים שדות ירוקים, דיונות של חול, עדר של עיזים ושלל אטרקציות שהתל אביבי הממוצע (וגם הירושלמית הסוררת) לא יבינו. המצב הופך גרוע באמת כשהלוויינים משתבשים וה-GPS מחליט לשבות. 'בנגב יבחן העם בישראל' ככה לפחות למדו אותי אבל הלווין לא היה בשיעור הזה.

אחרי 15 קילומטרים בשדרות הרצל-דימונה (שלא הובילו לשדרות רוטשילד), הגענו לעיר דימונה. סימונה לא היתה שם, גם לא חברתה אוריינטציה בסיסית במרחב וכך מצאנו את עצמינו (אנוכי והבוסית שלי) בניווט רכוב בלב ליבו של הנגב. את הכור לא זיהינו (איך אפשר לזהות מבנה עגול בלב המדבר מוקף בגדר עם שילוט "שטח צבאי אסור לצלם"?), המשכנו לחולות, נפעמנו מהאוויר הצלול שהיה למדבר להציע ועם הישמע אות הסיום בין המכתש הקטן לגדול נלחצה דוושת הגז כמו סוס דוהר אל הארווה ושבה אל הציוויליזציה.

היום גיליתי שגבולות מדינת ישראל צרים הרבה יותר משחשבתי. הגבול הדרומי הוא באר שבע והצפוני, בצימר בצפון. סטריאוטיפי ככל שזה ישמע, רק כשראינו את בינייניה של בירת הנגב באר שבע התחלתי להרגיש שוב בבית.

המסע אל העיר הדרומית תם והתחלף במסע מורכב לא פחות מעיר הספר רמת השרון אל בירת הקודש ירושלים. כאן, אחרי 20 דקות נסיעה בכביש שש צפון הבנתי שמחלף דניאל הולך ומתרחק ממני ואני ממשיכה לתור את הארץ בפאתי העיר והאיקאה (ז"ל) – נתניה. אוריינטציה, מיררתי, אוריינטציה.

מזל שלכל בת מחוסרת אוריינציה יש אם מורה לגיאוגרפיה ואב זמין לטלפון, וכך בשעה איחור והתברברות קלה בדרך הגעתי לירושלים. חניתי, איפשהוא, אז מה אם היה אדום לבן על המדרכה? אז מה אם היה תמרור חניה לתו מקומי? סיום הניווט היומי היה מלווה בתעודת הצטיינות, דוח יפיפה שהשאיר פקח טוב לב מתחת לוישר. אוריינטציה כבר אמרתי?

תהיות ומסקנות הניווט:

1. זה (באמת) קורה לכולם.
2. אין משיחין בזמן הנהיגה (וגם אין בודקים הודעות, מחפשים שוקולד בתיק, או מתפעלים מהנוף)
3. למה אי אפשר להוסיף סימון "תל אביב" על כל שלט דרומי מבאר שבע?
4. לא למדו לשים שלט קטן 'ים'? או אם בונים כור, לא יכולים להוסיף שלט "הכור בדימונה"?
5. כשהשלט אומר "דרך דימונה" האם הכוונה לדימונה-דימונה?
6. פקח יקר, בפעם הבאה שאתה נותן לי דוח, תשתדל לעשות את זה קצת יותר מ-4 דקות לפני שאני מגיעה לרכב (אם תשרוד את הברכות שקיבלת ממני הערב כמובן)

לפני כמעט תשע שנים, קורס קצינים, גבעות גורל. ניווטים. לילה ללא שינה בשיחות עם חברתי אוריינטציה. אז, יותר מזל משכל עזר לי לברוח מעדר כבשים וכלבי השמירה המאיימים שלהם. קווי המתח שמסומנים על המפה עזרו לי לא להגיע אחרונה. אוריינטציה.

לא, יקירי הקוראים. זה לא נשי, זה אישי.

עולם, כמנהגו נוהג (פרסה, במחלף הבא…)

לכל אחד יש את החודש הזה. חודש שלם שעוטף את התאריך המיוחל: יום הולדת. החודש הזה מקבל משמעויות שונות בגילאים שונים. בילדות, מחכים לו בנרות ומתחילים לחגוג אותו כבר חודש לפני (ככה זה לפחות אצל בנות יחידות). אז יש יום הולדת לדודים (מהצד של אימא) לדודים (מהצד של אבא) לחברים ובין לבין יש כמה מסעות שופינג ובתי קפה, בכל זאת… יום הולדת.

התום של ימי ההולדת והציפייה הקסומה למפעילה שעושה פימו, לקוסם או ליובל המבולבל (אצל ילדים מודרניים) מתחלפים באזור גיל 16 במרד המוני (שלא היה מבייש את החבר'ה מבית חשמונאי). המרד הזה כולל יום הולדת רק לחברים (המשפחה הופכת להיות משהו מה זה פאסה, ומעיק). יום ההולדת של גיל 16 הוא יום הולדת של ילדים עם נגיעות של גדולים. עשר בנות יושבות בבית קפה, זו הפעם ראשונה שהן שמות אודם, מדברות על הבחינה שתחלק להקבצות באנגלית ברצינות תהומית ומשלמות עם כרטיס אשראי (של אמא). גיל 16 חותם את סוף ימי ההולדת של הילדים. ביי ביי ביסלי, במבה, עוגה בצורת ברבי ושקיות הפתעה.

איפשהו בגיל 20 מתחילים להבין שיום הולדת הוא די יום רציני. מקבצים חבורה של אנשים אהובים, יושבים לארוחת ערב רצינית, משלבים טיול רציני בצפון, או קפיצה קטנה לחו"ל, בכל זאת 20 שנה על הכדור זה כבר לא צחוק. יש משהו בגיל הזה, באמצע-סוף השירות הצבאי שהופך את הילדים בני העשרים לילדים גדולים. אצל חייל בגבעתי שחוגג 20 ויום לפני יצא מפעולה בעזה, הגיל מקבל משמעות קצת שונה… ומדינת ישראל יודעת לספק לבניה ובנותיה מעברים חדים בין חגיגה פרועה בבר לאבט"ש בשומרון.

עם השנים האדם צובר חוויות שהופכות את הגיל למשמעותי, את הימים למהותיים ואת הבחירה לעשות בכל יום פעולות קטנות שעושות טוב לדרך חיים. ימי ההולדת של 20+ הם כבר ימי הולדת של מבוגרים צעירים. יש מסיבות ויש אלכוהול ויש ארוחות טובות ויש המון צחוק, משהו בתקופה הזאת מסרבת להיפרד, רגע לפני שהופכים למבוגרים על באמת.

יום הולדת 27 יגיע לביקור פרטי בעוד 10 ימים בדיוק. מוזר קצת לחשוב עליו כעל יום הולדת של ילדים, בייחוד כשלכמה מהחברים שלי כבר יש ילד או שניים. הקלילות והצחוק עדיין באוויר (אבל אחרי כמעט 30 שנים נראה לי שעם זה נולדים וזה לא קשור לגיל) אבל יש משהו רציני קצת יותר שמבין שרבע מהחיים על כדור הארץ כבר עברו (ופרגנתי כמובן ב-120).

ואחרי תובנה שכזאת, מי שעדיין לא התעלף ומסוגל להמשיך ולקרוא, יום הולדת בעיני הוא זמן מדהים לחשבון נפש. נקודת עצירה משמחת (בניגוד לכיפור עכשיו מקבלים מתנות והצום מתחלף בהזמנה ל'מחנהיודה') שעוזרת לעשות סדר בחיים. יום שמזמין שאלות קטנות גדולות על היום יום הפשוט, על השגרה הברוכה של חיינו.

יום אחד בשנה שמאיר סיפור פרטי של אדם ומקבץ סביבו את כל אלה הרוצים בטובתו בעולם הזה. ואולי זו הדרך הטובה והבטוחה לעבור את חודש יום ההולדת. כי אחרי הקלישאות של הגיל והתרגיל, ואחרי העוגות (והסופגניות) שבאות עלינו לטובה, היום הזה, הוא סמל ותזכורת לכל מה שבסדר בחיים. ולכל הדברים שלא בסדר יום ההולדת מזכיר שיש עוד המון זמן לשפר (לפחות ממרום שנותי).

אז רקע לפני שה-WALL מתמלא בפוסטים אופטימיים במיוחד וסמסים מפציצים את המכשיר הנייד, אני חוגגת עם הרבה חברים שמבינים לליבי ומשנים קידומת במהלך חודש דצמבר. בדרך כלל החברים שחוגגים יחד הם אלה שחוו איתך רגעים משמעותיים במהלך השירות הצבאי. כולנו בוגרי קורס מש"קיות חינוך, קציני חינוך בדם, שכבר שנים רבות עוזרים האחד לשני לעבור בשלום את החודש הזה. אז נכון ש'צרת רבים נחמת טיפשים' אבל עם טיפשים כאלה אין לי בעיה לחגוג עוד עשרות ימי הולדת.

14 ימים לסוף דצמבר, ההרהורים יתחלפו עוד מעט במעשים, כי ברוח התקופה כבר אמרו לפני:

נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו

לעמק הלכנו ההרה עלינו

מעינות האורות הגנוזים גילינו

נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו

בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור.

ועם המחשבות של החודש הזה, הסלע נחצב עד תום! קבלת הפנים לאור החלה.

האות א' הנשית הזו, מסתובבת השבוע בכותרות. אף אחד לא מצליח להדיר אותה ממהדורות החדשות. כזאת שובבה, היא הכניסה השבוע נשיא שאנס ונתבע על ידי אישה לכלא. באותו שבוע ממש מתנצל הרמטכ"ל על בדיחה תמימה על חיילות תמימות ביחידה תמימה אי שם בתרגיל תמים בצפון. בין לבין יש הפגנות בירושלים על הדרת נשים מהמרחב הציבורי בישראל. משם ברחה הא' ובמקום להאדיר נשים, הדירה את הנשים מהסביבה.

אותה א' הבינה שמדובר בסוגיה שגורמת להרבה אנשים לזוז באי נוחות בכסאות מרופדים ולכן בחרה להפוך לאצבע מאשימה ולהתחיל לדבר (בכאב) על המשמעות הקשה של הדרת נשים מהמרחב הציבורי. חברו אליה עיתונאים, שרות, ומעסיקים שהסבירו בדיבורים ומלאכת מילים שהם אוהבים נשים, אהבה רבה, ומעריכים נשים, והוציאו את דבריהם מהקשרם, והם באמת ובתמים חושבים שהדרת נשים מהמרחב הציבורי הינו מעשה אלימות (איזה קטע גם פה יש א').

אל כל אלה מצטרפים ארגוני הנשים ושאר אירגוני "המגינים והמגוננים" ומסבירים למה אסור להדיר נשים מהמרחב הציבורי. ויש עיתונאים רציניים באמת שאפילו נותנים להם במה.

יש עוד כמה מילים שמתחילות בא'- אי שפיות, איוולת. הלו! מישהו פה איבד את הראש!

במדינת ישראל בואך 2012 מיטב בנינו, צוערי בה"ד 1 יוצאים בהפגנתיות למשמע קול אשה, למעלה מ-1000 נשים מסתובבות באופן קבוע רעולות מכף רגל ועד ראש כאילו נחתו מטהרן הבוקר, בירושלים אין נשים בשלטי חוצות (ובפרסומת ליריד אקססוריז יש דב צעצוע במקום אשה!!!!! – ברור, הוא בטח קונה במאות שקלים עגילים ונעלים!)

לא, אני לא בעד שריפת חזיות, לא בעד הפגנות אלימות, לא בעד פמיניסטיות זועמות עם שיער קצוץ, רק בעד שפיות. כי בקיצוניות בין בר רפאלי בגודל עוג מלך הבשן על מגדל שלם באיילון לבין הדובי הירושלמי שמוכר אקססוריז חיות 99% מהנשים במדינת ישראל. הן מפרנסות משפחות, מגדלות ילדים, יוצרות, כותבות, ממציאות, מבשלות, מנקות, מסדרות, אוהבות, שונאות, קונות, אוכלות, מחייכות, חיות. חיות את החיים בדיוק כמו בני המין השני, אותו לא מדירים או מאדירים. אנחנו במאה העשרים ואחת, תמה תקופת המערות.

לפני שמדירים נשים מהמרחב הציבורי, צריך לזכור שאין מרחב ציבורי בלי נשים. יש מרחב עצוב וקר ומחוסר אש, הוא מזכיר במקצת את האגף התורני בכלא מעשיהו, שם יש איזה אחד שכבר הבין שה-א' הזו יכולה להיות מסוכנת כשפוגעים בה.

יש הרפתקאות שמתחילות בצחוק. שתי חברות טובות יושבות בסלון בארוחת ערב, מגלגלות (בצחוק) איזה רעיון (מצחיק) לנסוע (בשביל הצחוק) להשתטח על קברי צדיקים. הרעיון מלווה בהמון חיוכים ושלל סיפורים על חברה אחרת רחוקה שהלכה לבקר את רבי יהונתן בן עוזיאל והתחתנה אחרי שנה (לא עם הרבי כמובן). בסלון, זה נשמע מצחיק לאללה, בעיקר כשהשיחה מלווה בביס פסטה טריה וביס בשר משובח. שיחת סלון שכזאת.

חלפו שבועיים, תשע בבוקר, בלי שום צחוק אני וחברת הנפש שלי על הרכב, היעד: עמוקה. בלי שום צחוק ועם יהודית רביץ ברקע נוסעות להשתטח. הנפשות הפועלות, אקדמאיות, יש להן הכל בחיים, לא מאמינות גדולות בכל סיפורי הגבורה של רבי טרפון וחבריו הצפוניים, מבקרות קבוע בשבתות בים, עוזבות הכל, ביום שישי בואך שבת (זמן גאולה) ונוסעות 300 קילומטרים לביקור אצל רבי יהונתן בן עוזיאל (כן,כן, זה ההוא שאחראי על שידוכים וכאלה).

משהו בנסיעה הפך את הצחוק לשיחה די עמוקה מלווה בנדידת ציפורים (אולי גם הן בדרך לעמוקה) על אמונה ומסורת. מילים על המשמעות של ההורים בחיינו, והכרה גדולה בעובדה שלפעמים בצחוק הזה יש הרבה מאד אמת שמסמלת תקווה המשותפת לכל בני האדם לקרבה. עידן רייכל מחליף את יהודית רביץ ונושאי השיחה מתחלפים בין פליאה מהנוף המדהים שיש לארץ הקטנטונת הזו להציע לבין שיח גורמה על המסעדה שתבוא אחרי המפגש עם רבינו.

אני לא יודעת אם נעשתה לנו קפיצת הדרך בשל הקארמה הדתית שליוותה את האירוע או שאולי היו אלה הכבישים הפנויים של שישי בבוקר אבל תוך שעתיים כבר שמענו צהלולים בקולי קולות מקברו של הרבי. חניה רחבה מלאה ברכבי חברה קטנים של רווקות ורווקי ישראל קיבלה את פנינו ואנחנו שעטנו אל עבר קולות "הקדוש ברוך הוא, אנחנו אוהבים אותך" ועלינו אל הקבר. שם, תעשיית המזכרות רוקנה את כיסינו וקיבלנו לידינו שלל פתקי תפילה וקמעות.

הטקס המאגי כולל הקפות של גג המבנה שבע פעמים מלווה בקריאת מזמור לדוד הדלקת נרות והשארת צעיף או חפץ על הגג (מעניין אם זה לקוח מהמקורות ובת שבע היתה ההשראה לסיפור).

בין לבין יש איזו דודה ממוצא דרום צרפתי שמשחררת אזעקת קולולולולו שמרעידה את הרבי, הקבר וכל הנמצאים במתחם. נרות נלדקים, ברכות מכל הסובבים, עוד כמה מזכרות ותחושה חדשה שמציפה את הלב ומשאירה את הציניות קצת מאחור ומתחלפת בהרהורים  של בוקר בהיר וקר על המשמעות של האמונה בחיינו.

הרי פקדו את הקבר הזה לפני אלפי אנשים שנסעו או הלכו עד כאן, וכנראה שרבי יהונתן לא עוזב בקרוב ויגיעו לכאן רווקות תל אביב גם בעוד עשור או שניים. חתן כנראה לא נמצא פה (אלא אם תלמיד ישיבה מצפת בקטע) אז מה, מה הקטע?

למה, למען ה' (והפעם הביטוי במקום) אנשים מכל העולם כולל חברתי מדונה מוצאים נחמה, כוח ותקווה אצל קברי הצדיקים? ואיך קרה שבלי שום טיפת ציניות ועם כמויות של כוונה הסתובבתי היום על גג שבע פעמים בדיוק בעודי ממלמלת מילות תפילה?

אז יש כמובן את עניין המסורת. העובדה שגדלתי בבית שהמסורת היהודית תופסת בו מקום של כבוד וגורמת לניגון הזה להיות מוכר, וכשמוכר לאדם, טוב לו.

אבל יש כאן משהו מעבר למסורת וקוראים לו מעשה. הרצון והכוונה שפינתה את יום השישי שלי ושלחה אותי עד עמוקה היתה כנראה עמוקה מספיק והפכה את טקס עצמו לשולי בעיני אבל את עצם המעשה לגדול ומשמעותי.

אחרונה אבל חביבה, היתה העובדה שאת הדרך היפה הזאת עשיתי עם חברה טובה, שמלווה את חיי קצת יותר כמו אחות. חלקנו את ההומור והצחוק, את התקווה והכוונה בתפילה, את השיחות הנפלאות לאורך שעות הנסיעה ואת הארוחה המקסימה בראש פינה (נו טוב, את זה לא חלקנו, כל אחת חיסלה סטייק).

זו האמת מאחורי היום הזה, היופי בידיעה שיש אנשים אהובים שסובבים איתך ויכולים בקלילות ובשמחה להפוך רעיון מצחיק לטיול ממלא ביום שישי.

בדרך חזרה עברנו באחד המקדשים של הדור המודרני, NIKE OUTLET בזיכרון יעקוב. הברון והמורשת נשארו מאחור ופינו את מקומם למגפיים חדשות וטייץ מקסים לריצה. ככה זה אצלנו, הדור החילוני והמודרני מחליף מקדשי תפילה במקדשי קנייה. ואני שואלת- איפה שמשון הגיבור כשצריך אותו?