נסענו למדבר, להשקיט את המחשבות שמתרוצצות לי בראש מסגאת טקס הדלקת המשואות. מדורת השבט שהתאפיינה בגיצים רבי עוצמה השנה.
כבר יומיים שאני מנסה להבין מה הפריע לי בטקס הזה,בלי להיכנס לפוליטיקה, או עדתיות, בלי להיגרר לביקורת, אבל משהו בו השאיר אותי חסרת שקט. ולא מפריע לי שביבי האריך בנאומו, או שהאירוע לקח שעתיים וחצי, משהו בתוכן שלו, בחוויה שהותירה השאירה אותי קצת פחות שמחה.
ציפיתי שכשנחגוג 70 נהיה מספיק בוגרים ונבונים כדי לא לדבר על מה היה בכזו אריכות, אלא קצת לדבר על מה שעתיד לבוא.
ציפיתי לראות את דור העתיד, ולא את תפוזי העבר צבועים בפלסטיק וחומה ומגדל מסנדות.
חיכיתי לאנשים שעושים את ישראל ליזמית, יצירתית ומבריקה.
ציפיתי שלא נתפלא מכמה שאנחנו נהדרים אלא נחזור לרגע בצניעות לעשייה לשם עשייה בלי לגזור סלפי.
רציתי לראות את הדור שלי באירוע הזה, אנחנו לא מורשת, אנחנו הכל בזכותה, אבל אנחנו מלבישים אותה בצורות חדשות, מתעמתים איתה, לא מפחדים ממנה, קורסים תחתיה, אוהבים אותה, מתגרים בה. איפה היו כל התכונות שלנו בחגיגה החד מימדית הזו?
ענקים מזהים לפי הצל, והצל השנה היה מתאמץ מדי, כזה של קטנים שצועקים גדלנו- תדעו.
ענקים לא צריכים מפגני כוח, לא צריכים להזכיר בכזה פירוט את כל מה שעברנו. ענקים צוחקים על עצמם, הם לא לוקחים עצמם כל כך ברצינות.
גדולים ממני אמרו כבר שhistory היא בעצם his story, בעיני המתבונן בה והכותב אותה. וביום החג של מדינתנו ציפיתי ששיעור ההיסטוריה ישאר לרגע בספרים ותחושת שייכות אינסופית תמלא את הלב. כשזו לא הגיעה נסענו למדבר.
במאהל לא מפונפן, ליד מדורה. יש פה רב סרן בשריון וכמה עובדים סוציאליים, איש היטק ואיש שיווק, אחת שיש לה עסק. כולנו הורים לדור העתיד של מדינת ישראל, ילדים חכמים שמסתובבים ערומים בנווה מדבר. יש פה חשמל, והוויפי עובד. בן גוריון היה אומר שיש במה להתגאות. הסבים והסבתות שלנו הגיעו מכל קצוות תבל, חלקם היו הפלמח וחלקם במעברות, בחיים לא ניהלנו דיון בנושא או יחסנו לו חשיבות, ההורים שלנו הם סבים וסבתות במשרה מלאה וחינכו אותנו לאהוב את הארץ כל אחד בדרכו ובתפיסתו הפוליטית (כי לאהבה אין צדדים). היכירות שלנו מבוססת על קורס קצינות, היינו מאז יחד במלא מדינות בעולם אבל בחרנו בארץ בכל פעם מחדש.
נסענו למדבר כי הפטישים והספריי של העצמאות הזה הרעישו קצת יותר מדי. בין כל המצעדים והטקסים. נסענו הכי קרוב שאפשר למקום שאהב ההוא שעמד על הראש, להיטען בשביל שבעים השנים הבאות. ובלילה כשהילדים נרדמו ונשארנו אנחנו סביב מדורת השבט, הבנתי שהכל בסדר. טיבו של הפריים טיים הוא הרגעיות שלו, וטיבם של החיים היא היכולת להתנתק מהמסך ולברוא מציאות.
זה הסיפור שלי עם ישראל. הוא לא אורך שעתיים וחצי, הוא על זמני ואותי הוא מרגש.
חג שמח אהובה!
זה קורה לכולם 