סלפי חירות

באמצע הכיכר במילאנו, יד אחת עם גלידה (שלושה כדורים) ויד אחת עמוסה בשקיות עם שמות המותגים שגורמים לי להרגיש בבית ראיתי קבוצה של יפאנים עומדים בנחיל אנושי עם נחיל מצלמות ועזרים טכנולוגיים ומצלמים את הדואומו. ביפן אין דואומו, בדואומו אין טכנולוגיה (או שיש). כשנכנסתי פנימה, לכנסייה עצומת המימדים, מהסוג שאלוהים מתנשא בהן עליך כמו שמיניסט על חנון בחטיבת הביניים, קיבל אותי שלט שהמליץ לשדרג את התמונות מהכנסייה והציע מגוון דרכים של שיתוף הביקור עם חברים. תהיתי אם משרד הדתות האיטלקי עומד מאחורי הקמפיין או שאיזה מותג מסחרי נתן חסות לדואומו. PHOTO
כך או אחרת, מזל שמריה כבר הצטלבה מראש, וישו הביט בשלט מיואש. היפאנים כבר מאחורי, מצלמים בהבזקים בלתי פוסקים ויטראז שידו של איזה דה וינצי בטח הרכיבה לפני כמה מאות שנים. אוספים טרה של מידע וירטואלי שכנראה לא יראו לעולם. יש גם אחד שמסריט הכל (ואם יכולתי רק שאלה בתרגום ליפאנית הייתי שואלת את כבודו מתי בחייו הוא יספיק לראות את השעות שמוקלטות כרגע במצלמה המשוכללת ואת מי למען ה' זה מעניין). לדה וינצ'י (מהויטראז) לא היה איפון, גם לא הפרעות קשב, היתה לו סבלנות. הוא שכב על פיגום וצייר, משימה פשוטה כל כך שהיום לא רבים מסוגלים לעשות.

בכניסה לגני התערוכה של מילנו מתקבצים כל מעצבי העולם. שבוע העיצוב דוחס אותם למזוודות ומטיס אותם לבירת העיצוב העולמית. הם באו לראות ספה. בביתן אחד היתה תצוגה מיוחדת לידיות. אני מביטה מהצד וצוחקת, לפעמים שגעון של אנשים מביא אותם לכל מקום בעולם. אחרי שהצחוק נמחק מהשפתיים אני מבינה שאני על אותו מסוע, באותה תערוכה. זוגות זוגות על המסוע אנשים שנראים כל כך שונה שהם פשוט דומים. אז נכון, הידיות נראו לי קצת מוגזמות, אבל הספה בצבע ורוד פוקסיה זה משהו אחר לגמרי. כולם כאן לבושים כל כך מוזר שפתאום הם נראים רגילים לגמרי. כשהכל כל כך מעוצב הסטנדרט יורד. הם לוקחים השראה (ומשאילים רעיונות) כולם מצלמים הכל. החיים מצטמצמים לפריים אחד קטן שנקרא החיים.

ברכבת התחתית נדחקים בין ארבע לשש מליארדי אנשים מכל העולם, רק עשרות מהם איתי בקרון שתמיד באירופה מפעיל אצלי את הפסקול של שינדלר. אחרי הביקורת על אנשים הזויים שמבלים שעתיים ביום מתחת לאדמה אני נזכרת שגם אני נותנת את נשמתי לאל איילון מדי פעם, לעשות בי כרצונו עם עוד אלפי אנשים חופשיים. כאן אין מצלמות. פשוט אין מקום.

הבעיה כשיוצאים לחופש היא שהמוח מתרוקן ומשאיר אפשרות למחשבות על חירות. יש עוד כמה מחשבות על הפסטה הרביעית והיום השלישי או הגלידה החמישית ביומיים האחרונים, אבל אלה מחשבות של חלי ממן. מחשבות על חופש מייסרות הרבה יותר. נסעתי לחופש. לנוח, בדיוק כמו פעם. מהיום יום, מהמתח מהארץ. רק שהפעם איפשהו בין גלידה אחת לחברתה, באיזה פארק ירוק (מהסוג שהפארק הלאומי שלנו רוצה להיות) התגעגעתי לארץ.

לא ליפי הבלורית והתואר או לצפירות ברמזור, לא לעבודה ולמתח. ואולי קצת כן. שם עם הגלידה והנעליים החדשות והסלפי שהאור של מילאנו יודע לשדרג הבנתי שמצאתי קצת חופש. בין כל השיתופים והציוצים ומעקב הבלתי פוסק שאנחנו מספקים לעולם על עצמינו הבנתי שהחופש נמצא בין הבטן לראש. וכמה רעש יש ביום יום שמסתיר אותו. וכמה טוב שצריך רק גלידה ביורו וחצי וחברים טובים כדי להיזכר. אנחנו חיים בעידן משוגע, שמשאיר כל כך הרבה זמן ליהנות מכל התמונות של כל העולם ושוכחים לפעמים שאנחנו בשתי ידיים ומקלדת, מוכרים את החופש שלנו, ומתחברים לאזיק הגדול והחזק בעולם, תעודת הזהות הוירטואלית של חיינו.

אז לכבוד החג, ההוא מהפירמידות והמצות והדודות. עם ההגדה הארוכה עם המילים המסובכות, החג שם הטיט ועוגיות הקוקוס, החג שנחתם במילים לשנה הבאה בירושלים. החג שהמילים עבדות וחירות כל כך נדושות בו עד שלפעמים שוכחים כמה הן חשובות. אז לחיי החירות. והשקט. לחיי רגעים קטנים עם גלידה וקבוצה של יפאנים, ואיפון אחד שנכבה לפתע והכריח אותי לצאת לחירות.

מודעות פרסומת