האמת שהיה קצת קשה לתפוס אחד כזה, בעידן בו כולנו חכמים, כולנו מחוברים וכולנו יודעים את התורה (וגם אם לא, אנחנו במרחק נגיעה מויקיפדיה ויתר מאגרי המידע הגדולים בעולם). קצת קשה לתפוס אחד שישב היום בערב ויקרא את הספר המופלא הזה, שקוראים יהודים בכל העולם כבר 3500 שנים (או 3200 תלוי את מי שואלים, במסגרת החירות לבחור היסטוריה), שיתפלא באמת כשיקפצו מהדפים דם, צפרדעים, כינים. קשה למצוא את אותו תם מודרני שיתפלא על באמת כשמגיע הקטע המפחיד עם עמוד האש, והמצרים שטובעים בים. קשה למצוא איזה תם כזה שישא עיניו בפליאה כשמדובר באותות ובמופתים. שהרי מה היא 'יד חזקה וזרוע נטויה' לעומת פרק 9 בתשיעילוגיה של הרי פוטר?

קשה למצוא תם, שישאל 'מה זאת?'. קשה להיות תם בעידן של מהפכה של מידע. כשהכל כל כך זמין, אין טעם לשאול. כאילו בכל יום מקל הופך נחש, הים נפער וההרים מתחילים לרקוד. מי צריך מדע בדיוני כשיש הגדה של פסח?

ואם פוסחים שניה על הציניות, וחוזרים לסיבה שלשמה נתכנס עוד שעתיים בליל הסדר (מעבר למשימה הפרקטית – זו של הבן החכם: לאכול, לשתות ולענות לשאלה: "מתי את מתחתנת?") התם מייצג את האמת שמאחורי "והגדת לבנך". הוא, שבעיני הילד שלו, בפליאתו מן העולם מחייב אותנו לספר בפליאה ובסקרנות את סיפור המעשה כאילו ממש שלשום יצאנו ממצריים. וכנראה שבתום הזה טמון הסוד האמיתי, כי רק החולם, המתפלא, זה השואל 'מה זאת?' (ובעידן המודרני: 'איך זה עובד?', "למה זה פועל כך ולא אחרת?", "איך אפשר לעשות את זה בצורה שונה, טובה יותר?') הוא שמאפשר לנו להמשיך ולספר בסיפור יציאת מצריים בכל דור ודור (הוא גם זה שמפתח את דור 4 ו-5 של התפוח המודרני).

אותה התפעלות של ילדים, עם עיניים בורקות כאלה, היא החירות האמיתית בעיני. וכשכל אדם מרגיש עצמו כאילו ויוצא "ממצרים שלו" אל אותה חירות נשגבת, מן הראוי הוא שישאל מה גורם לעיניו להבריק כמו עיניו של אותו תם. הקסם טמון שם. הרי פוטר ומשה גילו אותו מזמן. וכשיש ברק בעיניים, מתרחשים ניסים!

חג חירות שמח!

*********

אלתרמן כבר קרא לו אחד תם, הרבה לפני. ומילותיו כנראה היו חדות ומדוייקות הרבה יותר, זה היה כשהמדינה היתה בת שלוש, גדלנו, אך התם נשאר מצרך נדיר…

תם קשה למצוא, מזל שאת אלתרמן פשוט יותר לחפש בגוגל….

אחד תם/ נתן אלתרמן

אֶחָד תָּם

הַמִּין הַזֶּה אָפֵס. כֻּלָּנוּ חֲכָמִים.

אַךְ כַּנִּרְאֶה הָיָה זֶה לֹא מָשָל שֶל סְתָם.

כַּיּוֹם אוּלַי קָשֶה בְּכָךְ לְהַאֲמִין

אֲבָל הָיָה אֵי פַעַם אֶחָד תָּם…

מוּזָר הָיָה הָאִיש. כָּל עַם יוֹצְאֵי מִגֹּשֶן

רָאוּ אֶת הָאוֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים בְּעַיִן,

רָאוּ אֶת הַמַּכּוֹת וְאֶת נְחַש הַנְּחֹשֶת,

רָאוּ אֶת הֶהָרִים שֶנָּזְלוּ מַיִם –

בָּרִאשוֹנָה הָיוּ עוֹמְדִים כְּנִפְעָמִים

וּמִיָּדָם צוֹנְחִים הַסִּיר וְהַיָעֶה…

אֲבָל חִיש קַל תָּפְסוּ: זֶה טֶבַע הַיָּמִים

זֶה סִדְרָם וְכָךְ נָאֶה וְכָךְ יָאֶה.

אָכֵן מֵעֵת צֵאתָם אֶת אֶרֶץ רַעַמְסֵס

הִתְחִילוּ הֵם תּוֹהִים

עַל יוֹם שֶאֵין בּוֹ נֵס.

אֲבָל לֹא כֵן הָאִיש הַלָּז הָאַגָּדִי

אֲשֶר נִמְנָה עִם בְּנֵי מִשְפַּחַת הַקְּהָתִי.

צָרִיךְ הָיָה לִרְאוֹת אֶת זֶה הַגּוּץ הַתָּם

וְאֶת פִּתְחוֹן עֵינָיו

בְּהִקָּרַע הַיָם…- – –

הוּא כְּנִדְהָם הִבִּיט וּבְעוֹד גּוּפוֹ סוֹמֵר

רַק “מַה זֹּאת?” הוּא אָמַר –

כִּי תָם מַהוּ אוֹמֵר?..

– – –

אַף עֵת הָרִים רָקְדוּ מִנֶּגֶד כְּאֵילִים

אוֹמְרִים שֶהוּא כִּמְעַט יָצָא מִן הַכֵּלִים.

וּשְנֵּי שָרֵי מֵאוֹת אֲשֶר חִלְּקוּ צִיוּד

סִפְּרוּ שֶהוּא דִבֵּר אֲפִלּוּ צִיּוֹנוּת…

אָכֵן, מַה נַאֲרִיךְ מִלִּים מִזַּן אֶל זָן?

תָּלוּש הָיָה הָאִיש וּכְמוֹ מִחוּץ לַזְמָן…

– – אַך אִלּוּלֵא רָאוּ עֵינָיו מַה שֶרָאוּ

וְאִלּוּלֵא יָדַע לִבּוֹ מַה שֶיָּדַע,

קָשֶה לְהַעֲלוֹת אֲפִלּוּ בְהִרְהוּר

מַה שֶהָיָה נִשְאָר מִכָּל הַהַגָּדָה.

(מתוך הטור השביעי, עמ’ 462)

אנחנו אוהבים שאוהבים אותנו. אוהבים שמורידים את הג'קט ומרגישים בבית. אוהבים מחמאות, אוהבים חיוכים, אוהבים סחבקים. אוהבים שמישהו מעז לקרוא לכבוד נשיא המדינה 'אחי'. אוהבים שמדברים אלינו בעברית (או עברית אובמית), אוהבים להשוויץ בכיפת ברזל או במגילות הגנוזות (שניהם מייד אין ישראל בהפרש של 3000 שנה). זה שלנו. אוהבים פתאום את הילדים היפים של ראש הממשלה, אוהבים את שרה (רק לרגע). אוהבים את ירושלים, ואפילו מוכנים לסבול בהבנה את המצור (שהרי מה הם שלושה ימים של כבישים סגורים מול המצור ב-48). אנחנו אוהבים לאהוב. ואוהבים שמחזירים לנו אהבה. את זה לא המצאנו (למרות היותנו סטארט אפ ניישן), זה מייד ביי גוד.

בארבע השנים האחרונות היינו עסוקים בצורך שגם הוא (הנשיא השחור, השונה כל כך מקלינטון ידינו) יאהב אותנו. עסוקים כל כך בלגרום לו לאהוב שפספסנו את הסיכוי הקטן שהאיש הזה בא מאהבה. שכחנו שאי אפשר לעבוד עליו כשמדברים על מיעוטים או קבלת האחר, שכחנו שאי אפשר לעבוד עליו כשמדובר בלהגשים חלום ולהפוך את הבלתי אפשרי למציאות. רק רצינו אהבה. אהבה שלא תלויה בדבר, נגיד כמו להגיד בעברית לדור העתיד של ישראל "אתם לא לבד". ולהבהיר שהדיון אם יש או אין מדינת ישראל כבר לא בתוקף. אובמה חי את מה שאנחנו עוד מפחדים לחיות: מדינת ישראל היא עובדה קיימת. אין שאלה בכלל בזכות לקיומה או ביכולת ובצורך שלה להגן על עצמה.

בשלושה ימים (שעוד רבות ידובר בהם) גרם לנו אובמה להרגיש קצת יותר בוגרים ועם קצת יותר אחריות. כאילו אמר "הלו, בסדר, הבנו, מדינה קטנה, רק בת 65 שנים אבל, תתבגרו באמא שלכם! אנחנו אוהבים אתכם, הכל טוב, כל כך אוהבים שכותבי הנאום שלי עברו על הפרקים האחרונים של ארץ נהדרת, החזירו לרגע את שרון לחיים ואפילו מקבלים בחברות את זה שהנשיא שלכם לקח לי את היין מהיד. אחי, כבר אמרתי?" רגע לפני חג החירות הוא הוציא מבית עבדים את כל הערכים שנשכחים פה מדי פעם. הוא דיבר על חירות וצדק, תקווה ושלום, הוא דיבר על אחריות (גם אצלנו מדברים על דברים כאלה בשבועות האחרונים, רק שכאן זה התקצר לשתי מילים: שוויון ונטל). הוא דיבר על הרבה דברים שלפעמים קצת קשה לנו לשמוע, הוא דיבר אמת. לא היו שם ימין ושמאל, גם לא הרבה פרקטיקה, אבל היתה מנהיגות ותקווה וחזון, ואלה, איך לומר נדירים במחוזותינו. הוא דיבר, מתוך התובנה שמילים נוטעות מחשבות ומחשבות מולידות מעשים. הוא דיבר לצעירים, אלה שהעתיד עוד לפניהם, שהלוח שלהם חלק משריטות ואכזבות ונסיונות שכשלו. דיבר קצת כמו ילד, מותר לו, בכל זאת הנשיא של USA.

ואנחנו, העם היושב בציון התאהבנו. התאהבנו בחיוך, בדיבור, בהליכה, התאהבנו בעיקר בזה שיש מישהו שיכול לדבר איתנו "דוגרי", בשפה שאנחנו מבינים. לרגע אחד היה נראה שהוא ישראלי של ממש. ואנחנו אוהבים ישראלים- כבר אמרתי?

ומחר, הוא יחזור למישל (היז לאב). וישאיר אותנו פה עם הפוליטיקה החדשה שלנו, ועם התיק הזה של הפלסטינאים שהוא לא מעמיס חזרה לוושינגטון, ועם התובנה, שאנחנו אולי לא לבד, אבל אנחנו חייבים לעבוד על ה"ביחד". הוא הגיע כדי לקחת את כל התירוצים שלנו, לנפץ את תחושת הקורבן והמורכבות ולהחזיר אותנו להיות קצת יותר "דוגריים" בעיקר עם עצמנו. ואנחנו, שקצת התרגשנו, קצת התאהבנו וקצת התבלבלנו… קצת הרגשנו לא נעים, אבל גם שמחנו, קצת הבנו שאוהבים אותנו, ומקבלים אותנו כמו שאנחנו, הרגשנו שבאמת YES WE CAN, ולא כל כך ידענו מה לעשות. אז החלטנו למחוא כפיים. שלושה ימים ברצף, מחיאות רמות כאלה. מחיאות שישקיטו רק לרגע את התובנה שזה בידיים שלנו (המחיאות והמעשים), ושכדי שיאהבו אותנו אנחנו צריכים להחליט לאהוב. זאת החלטה, לא יותר מזה. והיופי, הוא שלא משנה מתי, יש לנו את החירות והחופש לבחור להתחיל.

לשנה הבאה בירושלים! שלושה ימים של רוממות רוח לאומית שכזאת שווה הכל!

עם 364 ימים בשנה אני חיה טוב. עם היום הזה קצת קשה לי. 364 ימים אני מרגישה נשית ומוכשרת, יוצרת, יוזמת, יודעת, אישה, את יודעת.. היום לא. לכבוד היום הכי לא נשי עשיתי היום את המעשה הכי סטראוטיפי, סידרתי את הארון שלי. במסדר עלו כמה עשרות זוגות נעלים, ערמות של תיקים וכמויות של בגדים שיצרו הר צבעוני על המיטה. אחרי שעה של קיפולים הבנתי מה מקור הברכה 'ברוך שלא עשני אישה'. לא פשוט, ולא קל. מודה. אבל בתור אשת חייל המשימה הסתיימה בהצלחה והכוחות שבו הביתה בשלום. הפייסבוק לעומת זאת חוגג. החל מהערות בסגנון "זהירות בכביש- יום האישה היום" ועד פמיניסטיות ששולפות את התותחיות הכבדות (וירג'ינה, ואגינה ועוד ו'ים למיניהם), הכל תקף היום כל עוד הוא לא כולל ז'.

הו' שלי, מיד אחרי הקיפולים והספונג'ה (מי אמר יום האישה ולא קיבל) היתה ויקיפדיה. זו נתנה סקירה היסטורית מנומקת למקורו של היום. מסתבר שאי שם לפני למעלה מ-100 שנים נחוג יום הפועלות הבינלאומי אי שם בארצות הברית. אז, היה זה פלא שנשים יוצאות לעבוד. מוזר, חלפו מאה שנים ויש עדיין כאלה שמרגישים את הצורך לחלוק כבוד לנשים על דבר שהוא לכאורה ברור ומובן. וכאן מתחילה הבעיה שלי עם היום הזה, למה בחברה מודרנית בה שתי נשים מתמודדות על רשות הממשלה, קורס קציני מטה הוא בעצם קורס קצינות והחוג לפסיכולוגיה הוא תינוקיה עם המון אימהות צריך את יום האישה?

רגע לפני שפמיניסטיות זורקות לי עגבניות על החלון, מתקנות לי את הפוסט לדו לשוני ודו מגדרי, ושולפות סקרים על אפליה כנגד נשים אני מציעה לבטל את היום הזה ולהתחיל להתייחס בשוויון אמיתי לנשים. כי כמו בהרבה תחומים בחיים גם כאן,  אין צורך בדיבורים (ובהחלפת הדודל לפרצופים מעוותים של נשות חייל שלא היית רוצה להיות חברה שלהן) יש צורך בכמה מעשים מידיים. ולא, אני לא בעד אפליה מתקנת (כי מתקנת ככל שתהיה היא עדיין אפליה), אני בעד חינוך, מחדש כזה שכבר בבית הספר מסביר לילדים ולילדות שהם  קודם כל  בני אדם. בני אדם שווים. בני אדם שחיים במדינה מודרנית, בשנת 2013. בקורסים למתקדמים יספרו לילדות והילדים שהסיסמא (של ההיא עם הבנדנה האדומה וחולצת הפועלים) שצועקת מהכרזות WE CAN DO IT, איך לאמר, כבר לא ממש רלוונטית. ברור שאנחנו יכולות לעשות את זה. השאלה העדכנית היא WHAT DO WE WANT TO DO . השאלה הזו מניחה בבסיסה שלנשים וגברים יש את היכולת לבחור, ומתחילה באמונה בסיסית וחשובה שמותר לי ומגיע לי להגשים את עצמי. התובנה הזו חוצה מגדרים, גילאים וסקטורים בחברה. עכשיו רק צריך להתחיל להאמין בה… והיופי באמונה היא שכמצליחים לראות את השינוי בראש, יש אפילו סיכוי שאפשר להפוך אותו למציאות…

להאמין שאפשר להיות קרייריסטית או אמא למופת או גם וגם (כל אחת והאמונה שלה וכולן צודקות). להאמין. ולהפסיק להעלות סטטוסים שמעצימים את כותביהם (במקום את האישה) ולעשות מעשים חשובים שיגרמו לאלה ואלו שעדיין לא מאמינים (ומאמינות) – להאמין!  ואיך גורמים לאדם להאמין? מראים לו שאפשר. מעודדים אותו, מספקים לו תנאים ועוזרים לו, יש דוגמא נפלאה של מפכ"ל המשטרה מהבוקר (ולא, לא שומרים משרות "אפליה מתקנת" ככה התופעה נשארת וכלום לא משתנה)

ומה עם כל הנשים נפגעות האלימות? מה עם האפליה בשכר לנשים? מה עם הערות סקסיסטיות? צריך לטפל בהם בחומרת הדין. באלימות כמו שראוי לטפל באלימות מול כל אדם. בשכר להשוות אותו ולהפסיק לחשב נקודות מס במתכונת ימי הביניים וההערות? על חלקן לחייך ולצחוק, על חלקן לענות בתקיפות וברצינות ומחלקן פשוט להתעלם (קוראים לזה לחיות את החיים).

עכשיו אני הולכת לעשות לק, לקרוא לאישה ולחכות שיגמר היום הזה, ונוכל לחזור לשגרה. השגרה הברוכה בה אין שום צורך להזכיר למישהו מהו כוחה של אישה. שבת מלכה!

* התמונה בחסות אחד מיקירי הפייסבוק שלי, הגרסה הגברית של זה: "כשהמים חמים הנקניקיות צפות", פייר לפעמים עדיף להיות תיון.