משקל. על כפות המאזניים שלושים גרגירי שעורה, מן הצד השני, שלושים נוספים. כדי להטות את הכף חסר רק גרגר אחד קטן. שטויות לא? מה לנו ולגרגירי שעורה?

תחילה מתעסקים במערכת הבחירות קומץ תומכים, חודשים הם מסבירים למה אלמוני או פלוני צריך להיות ראש העיר או המדינה. בארצנו הקטנטונת פלוני אף פעם לא פלוני ואלמוני זה ההוא שסיים איתך קורס מ"כים. הפייסבוק מתמלא דעות והסברים, סטטוסים מצייצים ושאר המצאות וירטואליות שזועקות מהמסך 'דמוקרטיה' ונותנות לנו במה להביע את קולנו. והכל בסוף נמדד בקול שלנו. שהרי כל כך חשוב לנו להעלות סטטוס, לצלם תמונה ולתייג מיד, לעשות צ'ק אין בשיפודי התקוה. אנחנו רק רוצים שישמעו אותנו. יש לנו דעה (או שתיים) על כל מועמד, יש לנו תוכנית פעולה עבורו, שאם הוא רק יואיל להקשיב נפרט בשמחה.

בעידן המודרני כשקל כל כך להשמיע קול, אנחנו שוכחים בבית את יכולת ההשפעה האמיתית שלנו. הבחירות השבוע הפחידו אותי קצת. אז נכון, ירושלים ניצחה, ולכאורה הכל בסדר, אבל בניצחונה שלט הפעם המזל. כששלושים ומשהו אחוזים מצביעים, למעשה מתקיים שלטון המיעוט. המיעוט שהסכים להוציא את עצמו מהבית ביום חמים, לנסוע לקלפי ולקיים את חובתו וזכותו הדמוקרטית. דוקא השנה כשרונן המתלונן שאל ממסכי הטלויזיה 'למה המעטפה צהובה ולא ירוקה' העדפנו לראות פרסומות מאשר ללכת ולקבוע איך תיראה העיר שלנו.
הבעיה שזכויות וחובות לא הולכות בקלות כמו בפייסבוק. בשביל זכות הבחירה צריך תמיד לשלם מחיר. ביום הבחירות את מחיר הנסיעה, ובחיים מחירים אחרים יקרים יותר ופחות שנותנים את הפריבילגיה לבחור בין טוב ורע. לסמן "איתנו" או "נגדינו". אבל התרגלנו להיות עם נבחר. לא בוחר. מהסוג שיושב על הגדר ומחכה לישועה. חבר טוב אמר לי הבוקר שאנחנו קצת סובלים עדיין מתסמין הגלות, שאנחנו יודעים שיבחרו בשבילנו וקצת מפחדים לבחור. אולי.

אבא שלי אומר תמיד שלאדם יש 'בחירה חופשית'. צמד מילים מנצח שבבסיסו האמונה שהכל אפשרי. צמד מילים שנושא עימו זכויות רבות ואחריות כבדה. צמד מילים שהופך אותנו לבני אדם. כשהרבה אנשים מבינים שיש להם 'בחירה חופשית' נוצר עם בוחר. עם בוחר הוא עם קצת אחר, עם ספר, עם של ערכים, עם של ערבות הדדית, קצת כמו העם הנבחר רק בלי אשליית "השמעתי את קולי בפייסבוק".

משקל. שלושים גרגירי שעורה, מן הצד השני, שלושים נוספים. כדי להטות את הכף חסר רק גרגר אחד קטן. שטויות לא? מה לנו ולגרגירי שעורה?

בקטע המצורף רונן המתלונן מפספס, גם אנחנו אזרחי מדינת ישראל קצת פיספסנו הפעם, את היכולת להשפיע על חמש השנים הקרובות. דב נבון משעשע, המצב? קצת פחות…

אלה שהתפזרו בגולה התל אביבית, שמתבשמים מריחו של הים ומסתנוורים מיופיין של השדרות בעיר האורות. אלה שמדברים ירושלמית בנפשם אבל גרים בביצה. אותם האלה שקוראים לעצמם "ירושלמים במקור". החברים שלי, שאומרים בשקט "כן, עזבתי לפני שנתיים". אלה שכשמישהו אומר סביבם שהוא מירושלים הם מרגישים בבית.

ההוא שעבד בלינק וההיא שלמדה משפטים בעברית, והיזמים האלה שפתחו פרש או ארומה, ירושלמים. כמה גאווה נותנת העיר הזו לחיים בה, כמה אהבה וגעגוע היא נותנת לאלה שאינם עוד בין חומותיה. את ירושלים עזבתי לפני שנתיים בדיוק. אחרי שנתיים של נסיעות על כביש מספר 1 רק כדי לא לעזוב את העיר שלי. ירושלים בשנתיים האחרונות מלווה גם בהמון רגשות אשם שבזכותם נכתבות שורות אלה. רגשות אשם על שעקרנו, על שהחבורה מהתיכון נפגשת ליום הולדת על הגבעות שצופות על יפו במקום לשבת ב'שכנה' במחנה יודה.

מחר לראשונה בחיי אני הולכת להצביע בתל אביב, בנזיד חניה חינם ותל אופן מכרתי את זכות ההצבעה שלי בירושלים.
אחי הירושלמים, אלה שיש להם עדיין זכות הצבעה בירושלים, סעו מחר לבירה- אנחנו חיילי המילואים של העיר הזאת, שיום אחד נחזור אליה ונקווה למצוא אותה מתפתחת, מעודדת צעירים, מלאה במבני ספורט ותרבות, בעלת גוון המאפשר חיים פלורליסטיים לאלה הבוחרים בה- גם בעיר הקודש. מי ברכב, מי ברגל ומי בלשכנע את הדודה הירושלמית שעדיין מתלבטת לצאת ולהצביע בשבילנו. שנחזור יום אחד לעיר שלנו.

לפני ארבע שנים, אז בירושלים, התחילה מהפכה. היינו שם חבורה צעירה ונמרצת של אנשים שאוהבים מאד את העיר, חלקם עדיין שם. קמים כל בוקר לעשייה הכל כך חשובה הזו, הם השומרים המודרנים שמופקדים על חומות העיר. בצניעות גדולה ומתוך אמונה אמיתית שדוקא בירושלים. רק בירושלים.
היא קשה העיר הזאת, מקשה על תושביה, קשה כאבניה, קרה לעיתים, אבל כשמחפשים אמת, נטולת מניירות ועטיפות חיצוניות, מהסוג של ריחות הבישול בערב שישי, או הופעה של אמנית אתיופית בימק"א, ירושלים מגלה את יופייה ומסירה את קליפותיה לבאים בשעריה.

ירושלים כמו ירושלים, מציבה עוד מבחן מחר, ושולחת את הבוחר החילוני להצביע. מה הבעיה? הבעיה שאצלנו אין פשקווילים. אם היו כאלה היה צריך לכתוב בהם באותיות קידוש לבנה:

אחיי הירושלמים!
צאו להציל את ירושלים!
קחו את כל מי שאתם מכירים
ולכו לקלפי!
עזבו את האיפון,
תנו עוד כמה שנים של עשייה!

בחברה החרדית יש פסיקה רבנית די ברורה שתזיז מחר הרים וגבעות ותמלא את הרחובות בצו השעה. לנו יש פייסבוק. רבינו ומורינו שיכול כל כך להטעות ולהרדים בימים מסוג זה. מחר לא יספרו לייקים, מחר הוא יום של רגליים. אני עולה בבוקר לירושלים. במסגרת צו 8, ירושלמים אמיתיים (מהסוג שמכיר את מפגש השיח ושמע מההורים על סגירתו של קולנוע אדיסון) מוזמנים להצטרף.
ירושלים תצליח, זה בטוח!

מחשבות של גשם ראשון תמיד מביאות איתן את ירושלים לסלון התל אביבי שלי. אולי זה הקור, או הטיפות הגדולות שמזכירות לי את החורף הירושלמי וסוחפות געגוע קטן עם הרוח. געגוע לפשטות של ירושלים, לאמת מחוסרת העטיפות, לשקט של ערב שבת בירושלים. געגוע לאבן הירושלמית שנראית כל כך רצינית בגשם, למעיל ולמטריה שממעטת לצאת החוצה בתל אביב.
בירושלים יש חורף, אמיתי כזה, קשה כזה. בתל אביב יש חיקוי.

מחשבות של גשם ראשון מכנסות אותך בתוך עצמך, כמו קיפוד שמתקדרר. לפני רגע עוד היתה שמש ופתאום חורף. מה יש לנו עם הסיפור הזה של חורף שגורם לגב להיתפס, לאף לנזול ולמצב רוח להתאפרר?
מחשבות של גשם ראשון תמיד מלוות בשמיכת פוך שיצאה לפני יומיים מהבוידעם, בספר טוב שמחכה קיץ שלם שמישהו ישים אליו לב ובערמות של תכנונים על חורף. מחשבות של גשם ראשון נעים יותר לחשוב בשניים. מחשבות של גשם ראשון אפשר לחשוב רק כשיש גג מעל ראשך וחלון שאפשר לסגור כשרוצים. מחשבות של גשם ראשון נכנסות מהחלון ועוצרות את הנגנים מהקפה מתחת לבית. בירושלים מתנגנת עכשיו הצפירה של כניסת השבת, אותה אפילו הגשם הירושלמי לא יכול לעצור.

מחשבות של גשם ראשון שולחות אותי הביתה. לשכונה הכי קרה בירושלים, להסקה שדולקת ומחממת את הלב ולאדים שמצטברים על החלון ומטשטשים רק לרגע את עיר הקודש. בגשם יש געגועים שעם השנים הולכים ונעשים ברורים וחדים יותר.
קצת מוזר להתגעגע מתל אביב. בין כל ההוא וההא למי יש זמן לגעגועים? אבל יש משהו בגעגוע לאדם אהוב או למקום יקר שגורמים לך להיות קצת יותר אתה. הם מזכירים מאין באת ובשאיפה גם מהווים סמן ימני להמשך הדרך. געגוע מגיע בשקט, הוא לא טיפוס רועש וכשיש שקט, יש אמת.
גשם וגעגוע הולכים טוב יחד, והם בעיקר הולכים ובאים, הם לא נשארים יותר מדי זמן.

מזל שעם הגשם הגיעו גם אמא ואבא מירושלים. הם הביאו איתם כל טוב. עוגה של שבת והרבה אהבה. אבל יותר מהכל הם הכניסו הביתה גם קצת שקט. שקט של ירושלים. שקט שמביא איתו מחשבות של גשם ראשון.

בין כל המחשבות נשארה מחשבה פשוטה כזאת ששמחה שהגיע הגשם. לשטוף בלי שום חשבון את הכל ולנקות את הדרך לסוף השבוע. בינתיים בתל אביב פסק הגשם, המדרכות כאן סופגות מהר יותר את שאריות המים והשמש חוזרת למרכז השמים. מתחת לבית הנגנים בקפה הקטן חזרו לנגן. אין זמן למחשבות על גשם ראשון בתל אביב. אין זמן למחשבות בתל אביב. אין זמן לגשם ראשון. תל אביב.

'מה יהיה אם?' אם השאלה הזו לא היתה צצה מעצמה בכל צעד חדש בחיים היה כאן הרבה יותר קל. הצעד הראשון הזה כל כך מפחיד לפעמים. אתה יודע בדיוק מה אתה רוצה לעשות ולאן אתה רוצה להגיע ועדיין, יש איזה קול פנימי שצועק "מה עם החופש שלי?", "מה יקרה אם משהו ישתבש?"
ומכאן, כל אחד וארכיון הסרטים שלו, שיודע לייצר תסריטים ופסקולים שלא היו מביישים מועמדות לאוסקר. המציאות ממשיכה, היא כלל לא קשורה, אבל הפחד מדבר מבפנים ובמקרים רבים כל כך מקפיא ומשתק.

בשנה האחרונה, התחלתי לדבר עם הפחד. במקום לזרום איתו, אנחנו מדברים. הוא על הא! ואני על דא! מה כבר יש לו לחדש. הסרטים אותם סרטים. קצת כמו מלחמת הכוכבים, אותה הגברת בשינוי אדרת (ולפעמים בלי שום שינוי, סתם שידור חוזר). וברגע שהתחלנו לדבר הוא הפסיק להפחיד. זה סוג של תעודת ביטוח, כשמדברים על זה, גם המקרה הכי גרוע לא כל כך גרוע.

רגע לפני שחשבתי שמדובר בשיגעון, הגיע פול סיימון. (הוא היה כאן תמיד, זו אני שסוף סוף הגעתי אליו) עם השיר הגאוני 50Ways to Leave Your Lover . יש שם שיחה בין בעל ואישה. הבעל רוצה לעזוב, הוא מפחד או חושש או משהו אחר שקורה לכולם לפעמים. אבל היא לא מאבדת את העשתונות, מסבירה לבעל היקר שהכל בראש, עוזרת לו לדבר עם הפחד ומציעה לו 50 דרכים "לברוח", לסיים את הקשר ולצאת לחופשי. אני לא מכירה הרבה נשים שהיו מתנהגות כמוה (כנראה שרק גבר יכול לכתוב כזה שיר ), היא מסבירה לו שהוא יכול לתפוס את האוטובוס הראשון ולעזוב, להמציא תוכנית חדשה, אומרת לו שהוא לא חייב לדבר על זה, ושהוא לא צריך להיות ביישן. וכך אחרי שהיא מפרטת ומאפשרת לו להשתעשע עם החופש שכל כך חסר לו היא מציעה ששניהם ילכו לישון ויקומו מחר ויחליטו.

פול סימון לא המשיך איתם לבוקר אבל לי די ברור שהם עדיין ביחד. הגברת מהשיר של פול סימון הבינה את נבכי נפש האדם והרוויחה את הבעל עד הפחד הבא (ואולי עם הפחד הבא) לכל החיים. כי הרי כולנו רוצים להרגיש שיש לנו את החופש והיכולת לבחור. והכי חשוב לנו לדעת שבמקרה הכי גרוע אפשר לשנות כיוון (גם אם ממש לא נצא לרעות בשדות זרים מחר בבוקר).

פחד כמו חופש הם תחושות. הם חיים בבטן, בראש ובלב. יש להם שפה משלהם. לא צריך 50 דרכים לברוח, מספיקות רק 3-4 אפשרויות כדי להכניס את אומץ. אומץ הוא איש של מעשים. הוא יודע לשתק את הפחד ולקרב את האדם לתחושת החופש המיוחלת. הוא יודע לבטוח בדרכי המילוט ולהתחיל לרוץ לעבר החיים. מה כבר יכול לקרות? מקסימום יצליח לו.
באנגלית כמובן זה נשמע הרבה יותר טוב.

תהנו!